גיא טנא במסע לילי עם גרמנים באוגנדה של רם אוריון: עוסק בכאב, מחטט בשברים, לא מרפה מעצמו ומאיתנו.

זרות וניכור תמיד היו חלק בלתי נפרד מכתיבתו של רם אוריון. גם באלבומו החדש גרמנים באוגנדה, החל מהכותרת הטעונה רבדים רבדים של משמעויות, דרך הכתיבה ברייקאוייק הקפואה וכלה בטקסטים גדושים בפראזות מילוליות העוסקות בכאב ומערבולות בלתי מרפות של חיטוט בשברים –  אוריון לא מרפה מעצמו ומאיתנו.

האלבום של אוריון ליווה אותי בנסיעה מהיישוב חרשים לביתי שבתובל, שני ישובים נחבאים אל הכלים ואל ההרים הגליליים. נסיעה לילית בין רכסים חשוכים בהם האלבום הזה נשמע, על אף הווליום הגבוה, נטע זר בדיוק כמו גרמנים באוגנדה, ישראלי ברייקאוויק או אוריון בפלייליסט של גלגל"צ. עוד לפני ההתנעה נשמעו הצלילים הראשונים של השלמה למילים של אסף גברון, ונכנסתי, כמעט מבלי משים, למצב של פסקול.

הגיטרה השורפת של אוריון והצהרות שברון לב, ייאוש ואהבה, ליוו אותי בדרך החשוכה, וכאשר הוא שר, "והלב חייב, תמיד חייב, אהבה", חייכתי בעל כורחי ופניתי לכיוון הכפר בית ג'אן, שעדיין הדהד לוויית חייל שנהרג באותו יום בתאונת הרימון ברמת הגולן. Paloma הקצבי והמרטיט הוביל אותי לכביש המפותל והאפל דרומה. אוריון, ליד הקיר, תקוע, לא מכיר, מרגיש יותר מדי, מהדהד חוויות תל אביביות של זרות כאשר אני נכנס לכפר פקיעין. שפתיים רחבות שנפקחות באמצען על ידי מזלג מסתורי, בלי שילוט, בלי הכוונה כלל, משאירות אותי כמעט תקוע ולא מכיר בעצמי.

השליח, עם הילה רוח, ממסטל ומסתורי, מלא ביטויים לשוניים ובעלי הקשרים תרבותיים כ"שימושי כמו מאפרה על אופנוע", או "אתמול היה טוב מחר כבר יכאב", ממסך את תודעתי כאשר אני מתחיל את הירידה לכיוון ראמה, בכביש מן היפים בארץ. כמעט חצות וכבר נשמעים הצלילים הראשונים של  13 בלילה. המילים של אסף עדן, הוא רייסקינדר, תוקפניות, בהולות: "אמן את בוכה ליד הטלפון", "נגמר לי כל האוויר בריאות", והתחושה נחלקת להנאה מליין הגיטרה והבס והרצון לשיר יחד עם אוריון טינה בציבור, לבין קבס וכובד גדול . זאת, בעוד פנורמה מטריפת חושים של כל בקעת בית הכרם עד האורות הרחוקים של מפרץ חיפה, מאיימת להסיט את תשומת לבי מן העובדה שתהום של למעלה מ- 800 מטרים ממתינה בסבלנות לעוד נהג לא מרוכז, בלי שום שול או שולה.

שבר, הלכאורה מתון ורגוע, מפמפם לי את המילים של אוריון וענת עינהר על שבר וגבר ופגר וחוזר חלילה, כאשר אני עושה דרכי בזהירות בואכה כביש עכו-צפת, בלי שום תוכניות להמשיך ולרדת עד אילת. הבית מחכה לי, עם החתולים הדלוקים בחוץ, המפגינים חוצפה ויצירתיות מופלאה בפתיחת חלונות. חייכתי לעצמי והדלקתי סיגריה בצד הדרך.

אוריון מבצע את Different Girl של סטיב מריוט ונדמה שהוא בחר היטב. יחד עם הנבל של טליה פרי נוצרת כאן הפוגה רכה לכאורה, אולי אפילו אופטימית, כמו קו הרקיע המנומנם והמתפתח של כרמיאל המתקרב אלי במהירות בינות נהגי שודים הטסים מצדדיי, מותירים שובלים של פופ ערבי קולני. אוקיינוס של תל אביביות, של "מועדון ריקודים בלי מזגן" ו"הופעה של 'המסך הלבן'", מקיף אותי בעודי מישיר את ההגה אל הרכס עליו ממוקם ביתי, מעלה זיכרונות מההופעות התל אביביות המיוזעות האחרונות בהן נכחתי. הגיטרה של אוריון מנסרת את התודעה ומצמררת אותי .

אביב מארק כתב לאוריון את המילים לאהבה להרוס, שיר על חידלון, על אפסות. אני מטפס על הרכס ומשקיף על אינספור אורות קטנים, דו קיומיים, תלת ממדיים, מן הבקעה והמפרץ, שומע את הקולות המרחפים של אור אדרי ולא רוצה להרוס דבר.

כל סיבה מעביר אותי אל הירידה התלולה לצורך עלייה, לכיוון הבית. שתי דקות של קצר תודעתי. הגופה של ארץ ישראל היפה תוקף אותי עם הנוכחות הדומיננטית של קוסטה קפלן מ"חיה מילר", בכתיבה ובהלחנה, בתופי הקאסיו ובשירה. מ"גרוטאות חקלאיות וזמזום קלנועיות", ל"גופה מוטלת עטופה בבד שפעם היה דגל", מלווים אוריון וקפלו את כניסתי לפאתי דיר אל אסד ולאיור תת המקלע שעיטר את הקיר האנכי לכביש המקרטע, ונעלם בתנופת הבנייה הבהולה שמלווה את דרכנו הביתה בשנה האחרונה. שני קליעים נטפו מהאיור ההוא שנחקק בתודעתי, משחזר את הרעידה הסיסמוגרפית שחווה האזור במהלך האינתיפאדה השנייה. אני חושב על דגלי ישראל שכל הנפה והורדה שלהם מלווים בישוב הקטן שלנו בדיונים והתנצחויות, לא ברור תמיד בשל מה ולמה…

צריך להיות יותר חורט בתעלות השמיעה כאשר אני עוצר בשערי הישוב ומחכה לפתיחתם. משני הצדדים, רפתות שוקקות. בהמשך, מעבר לשער, מטעי קיווי ו"יער הגאווה" שנטעה כאן אחת מתנועות הלהט"ב. אני חושב לעצמי, בעוד אני גולש לכיוון הבית, שאנשים בגילי לא מדכאים אותי אבל בהחלט סביר שאני מדכא אותם. צריך להיות יותר …יותר מה בעצם? אני חונה ליד הבית. מקהלת תנים מטורפת בחוץ. אני מעיר את בתי עטורת האוזניות שנרדמה לידי ואומר לה, "זהו, הגענו לאוגנדה".