חיכיתי לא מעט בציפייה מלאה, לשמוע את האלבום החדש של נוי רויטנברג, זמרת, יוצרת וגיטריסטית. אלבומה הראשון, עליו יצאה גם בקמפיין מוצלח להדסטארט, מהווה אולי את נקודת הזינוק המשמעותית עבורה. אחרי אי.פי. אקוסטי בשם "זה מתגבש", היא יוצאת ב"רסיסים". מה אלו הרסיסים? הכמיהה שלה לספר על עצמה בכמה מילים.

אכן, "רסיסים" טומן בחובו שבעה שירים – שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. "רסיסים", מתכנס פנימה אל עולמה. "את הלחישה, נכנסת לתוכי וממשיכה, העולם עוצר כשאת אוספת את הלא נודע". שיר קטן, אווירה הזויה, גיטרה אקוסטית יפה. שאר האלבום נע מאוד לכיוון הרוק. בין אם בהפקה של שחף סגינר שעטף את נוי מכל כיוון, בגיטרות, תכנות, קלידים. האווירה הזאת לפעמים נראית לי גדולה מדי על השיר הקטן, אבל היא נותנת לו משב רוח מכיוון בלתי צפוי.

עוד שיר כזה חלומי – "הבחירות שלך". נוי נשארת קרובה לעצמה. "הדמעות שלך, תמיד נגמרות בשפתיים שלי והשפתיים שלי,  תמיד מתחילות מהמקום שבו השארנו את כל העובדות על הרצפה". נוגע ללב בעדינותו. נוי יודעת לשחק יפה עם הקול שלה ולגעת במקומות הנכונים. משם היא הולכת לילד שלה. אולי הילד הפנימי בתוכה? שיר עם הרבה אופטימיות ותקווה. הסאונד שלו מזכיר את אווירת שנות התשעים בארץ. ריפי גיטרות קליטים, פזמון מדבק ומשהו חשוף יותר בכוונה.

המעבר בין שיר לשיר, נכון ומעביר יפה את הסיפור. אני הרגשתי לפעמים, שהיה אפשר להרפות טיפה מהרוק ולתת לגיטרה האקוסטית יותר ביטוי. "קחי אותי" מעביר אותנו למצב נפשי מעורער ואז "אף פעם" שנשמע קצת לא קשור לדיסק בשמיעה ראשונה. מה גם שהוא שונה משאר השירים באלבום. סאונד השירה נשמע קצת מרוחק, הגיטרות בעוצמה חזקה ונוי עוברת לתת בראש. הוא גם שיר שבו אין גיטרה אקוסטית ואולי משום כך, משהו נהיה לי חסר.

ואז בבת אחת, עוברים לעוד שיר הזוי. בשלב זה, הרגשתי שאני קצת מאבד את נוי בים ה"רסיסים". נוי רוצה לפתוח דף חדש ב"בוקר", למרות כל מה שעבר שעליה. האווירה שוב הולכת לטמפו קצת יותר איטי. ומה נשאר מהבוקר? ואיך חוזרים ל"רסיסים של אז"?. התחושה שלי, שלא מיציתי את האלבום עד הסוף. היה חסר שם עוד שיר אחד בעיניי כדי להשלים את הסיפור. בכל מקרה, "רסיסים" נותן פתח אנרגטי לדרכה של נוי רויטנברג. אין לי ספק שהיא תפתיע בהמשך.