מטפסים שנית

גיא טנא על ילדי בית העץ 2 : אלבום ההמשך הכפול מנסה להמשיך ולממש את נוסחת ההצלחה של האחים רן ויאיא כהן אהרונוב, אבל ניכר הבדל ברמת השירים, בחלקם הגדול, וחבל.

שנה וחצי לאחר שיצא "ילדי בית העץ", דיסק ילדים משובח פרי עטו של רן כהן אהרונוב שהולחן והופק ע"י יאיא, אחיו, איש "הדג נחש", בהשתתפות מוקי, קרולינה, אברהם טל, איילה אינדגשט ורעות יהודאי – מגיע אלבום המשך כפול ומנסה לממש בשנית את נוסחת ההצלחה של האחים כהן אהרונוב.

את הדיסק הראשון פותח שלומי שבן ב"לא אוהב" ומציג את דמותו של הילד הסרבן, מעין המשך ל "מי שמביט" מ "הכבש הששה עשר" ושאר שירים על "הילד הרע"…השיר לא מוצלח בעיני אך בני בן השש וחצי טוען שהשיר נכתב עליו, נקודה.

ב "יומולדת" בביצוע קפה שחור חזק, הצמד המצליח ממשיך את מה שהחלו "הדג נחש" בחיבור הראפ וההיפ הופ עם מוזיקה לילדים. הלחן והעיבוד של יאיא מורגש כמו כפפה ליד עבור הצמד הצעיר, שנדמה ומרגיש בבית עם הפער לכאורה שבין החספוס והקשיחות של הז'אנר הטבעי שלהם, לבין השירה לילדים בכלל ועם נושא סימבולי כמו ימי הולדת בפרט. כתיבה של שורות כמו "להזמין את הבנים או גם את הבנות לא רוצה שיהיו בכיתה היעלבויות או ואני צריך תמיד לחכות ולחכות כי יש לי יומולדת בחופש הגדול", מעידה על החיבור הנכון והעכשווי של רן כהן אהרונוב, מחנך ומורה, להוויי תלמידיו וילדי ישראל של 2017.
מהי הנוכחות הים תיכונית באלבום? לרגעים נדמה ש"הכי טוב", בביצוע איילה אינגדשט וגלעד בן ליש, מספק את תחילת המענה אך מדובר רק בפראזה אחת שחוזרת במהלך השיר. אינגדשט מושכת לכיוון הסול ובן ליש נשמע כחבר נוסף ב"הדג נחש" , לכאורה. השיר מתוק וכולל את ההברקות של רן כהן אהרונוב, כולל אזכור של לוקה הכלבה המתוקה עליה שרה קרולינה באלבום הראשון, ואבחנות יפות לגבי המבט הילדי על העולם. אך עם זאת, מבחינה מוזיקלית הוא חסר תנופה, לטעמי.

"קוואמי מאפריקה", בביצוע חנן בן ארי, מסמל את הפרישה הסגנונית הרחבה יותר שמתרחשת באלבום החדש (לא אהמר בפראות אם אנחש שהאלבומים הבאים בדרך). השיר עם מרכיבים אפריקאים, שמח וחביב, אך עלתה בי המחשבה המציקה על סטריאוטיפיזציה של הילד האפריקאי וכיצד ירגיש ילד ישראלי ממוצא אתיופי שיאזין לאלבום. נקודה למחשבה.

אחד מן השירים הטובים והמהודקים יותר באלבום החדש הוא "הטריק שלי" בביצוע יאיא. דווקא בגלל פשטות השיר, חוסר באג'נדה או העדר סיפור מסובך, מצליחים האחים כהן אהרונוב, הכותב והמלחין, המבצע והמפיק, בשיר של ילד, על ילד, ומנקודת מבט אותנטית לחלוטין.

"אבא בלאגן" בביצוע "התקווה 6", מתחיל ב"לאבא שלי אין סולם" בהומאז' לשיר הותיק של תלמה אליגון. הקסם הרב של האחים גליקמן מצטרף בכתיבה והלחנה משותפת עם הכהן אהרונובים. השיר מתוק להפליא, שמח, תוסס, מתאים לשירת ילדים ושירה במשפחה וגם הוא מתכתב עם "והילד הזה הוא אני" ו"הכבש הששה עשר".

אהבתי את השיר שחותם את הדיסק הראשון באלבום, "שקרים קטנים" בביצוע חביב וסוחף של סיון טלמור, בגלל הנושא המעניין והזווית הילדית ממנה מגיע רן כהן אהרונוב אל סוגיית השקרים הלבנים. העמדת ההורה כדמות מורכבת אל מול הציפיות הילדותיות, מהווה אתגר בו עומדים הכותבים והזמרת בהצלחה רבה.

הדיסק הראשון בו נטלו חלק גם מוש בן ארי ומרינה מקסימיליאן מסתיים ומפנה מקום לדיסק השני, שהוא היותר מוצלח. "רוצה להיות ראש ממשלה" בביצוע איילה אינגדשט, גלעד בן ליש ויא יא כהן אהרונוב, יורה את יריית הפתיחה. לאחר שלום חנוך ו"התקווה 6" הגיע זמן הילדים , מסתבר, לבחון את האפשרות שנראית, בנסיבות חיינו, לא הכי מופרכת שבעולם : "רוצה לשנות את העולם לעשות דבר חדש להחליט על הדברים להיות בראש ממש", שרים החברים מבית העץ ומקפיצים את כל מי שמאזין. כמה טוב לשמוע את אינגדשט ולתהות מדוע לעזאזל היא לא נהיית כאן כוכבת על. פשוט לא ברור.
ואגב ראש ממשלה, "צרות של עשירים", בביצוע ספינת האם "הדג נחש" , שנפתח בהומאז' ל"גן סגור" של "הכבש הששה עשר" , מחזיר את יאיא המלחין, המעבד והמפיק המוזיקלי הביתה, והדבר ניכר. עירוב מדליק של סמבה וראפ שמלווה דילמה מוסרית של ילדים שמוצאים שטר של מאאתיים ₪ ולא יודעים מה לעשות בו. יפי של שיר, יופי של רעיון.

בדומה ל"ילד לא רגיל" שביצע אברהם טל באלבום הראשון של "ילדי בית העץ" ושעסק לראשונה בילדים אוטיסטים, מצליח רן כהן אהרונוב לפגוע בול שוב בנושא שדרש יחס מהמוסיקה לילדים בישראל: האחים למחצה: "כשאני עם מיכלי היא כולה איתי אז למה אומרים שהיא חצי אחותי". הכתיבה של רן כה מרגשת והביצוע של גיא מזיג משובח עד צמרמורת שאחזה בי. סחתיין גדול. ענק.
"מלך הכיתה" בביצוע נצ'י נצ' (רביד פלוטניק), מחבר לראשונה את אחד הראפרים הבכירים של הגל הצעיר שצמח בישראל מתחילת העשור, ללהקה שהייתה מן הראשונות שהכירה לאוזן הישראלית את הראפ וההיפ הופ. בניגוד ל"קפה שחור חזק", נצ'י נצ' לא מצליח לקחת את השיר שלו למעלה למרות נושא מעניין. אמנם לשמוע אותו שר בעדנה על יענקל'ה הדובי, מתוק באופן מיוחד, אבל הפוטנציאל במיזוג בינו לבין יאיא לא מוצה.

"שאנטי " בביצוע אניה בוקשטיין , בסגנונה המיוחד, ממשיך בחן רב את האהבה הגדולה של הפרוייקט של האהרונובים לבעלי חיים ובמקרה הזה, לחתולה שאנטי . "אמרו לי שעכשיו שאנטי בשמיים אולי היא תפגוש שם את סבא אפרים?", שואלת בוקשטיין / הילדה את עצמה, ומיטיבה להעביר את הנושא הרגיש שיכול להוות רקע והכנה לנורא מכל.

גישה מיוחדת מוצגת גם ב"ילדת כדורגל" בביצועה של אקו (מורגנשטרן), שהייתה שותפה גם ב"שותפים בעם" של "הדג נחש". אולי שיר הילדים הפמיניסטי הבולט של העשור האחרון, מציג את ילדת הכדורגל שלא עושה פרצוף ברווז בסלפי שלה, מול הסמארטפון שמנציח את שער הניצחון שלה במשחק עם הבנים…

האלבום, בו משתתפות גם נגה ארז ורעות יהודאי, רחב יריעה, מהנה ומלא עניין. ההצלחה הגדולה של "ילדי בית העץ", הכוללת גם הצגה וסדרת טלוויזיה, משמחת מאד ובוודאי שהמשך עוד יגיע. אך אל מול האלבום הראשון והמשובח ניכר הבדל ברמת חלק גדול מן השירים, וחבל. הייתכן ששנה וחצי מאלבום לאלבום אינו פרק זמן מספיק לחשיבה, כתיבה, הלחנה, עיבוד והפקה של תשעה עשר שירים? יש לדון בזה בפגישה הבאה בבית העץ….