זה [1]מתחיל בעינייך
ויורד ללשונך
ועולה בצחוקך
וחוזר לעינייך[2]
מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!
זה ניצוץ בעינייך
זהו צליל בקולך
זהו טעם בצחוקך
כידוד בעינייך[3]
מכריז: [4]לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

1 מהו ה"זה"? אם כן, מאיר אריאל יודע ללהטט בשפה וליצור מניפולציות אצל המאזין או הקורא…אין הכוונה כוונת זדון אלא רצון להמחיש את הכח החמקמק של גרעין המשיכה שלו אל האהובה. כח שמתגלם בחוסר השיום שלו. "זה" מתחיל בעינייך וכן הלאה.

2שימי לב למשחקיות ולממזריות של ה"זה": הוא עובר מסע מסוים וחוזר שוב לעיניים. העיניים כמסך אל הנשמה מסגירות את הרגש והמניעים של המחוזרת/הנאהבת. שם זה מתחיל ושם זה מסתיים.

3הכידוד הוא למעשה ניצוץ וכך שוב סוגר מאיר אריאל בית שני עם חזרתיות. לא משנה כיצד והיכן ובאיזו רמה או רזולוציה נמצא ה"זה" , תמיד הקיים הוא החמקמק והחמקמק הוא הקיים. על כן, הקושי ללכוד אותו, לתפוס אותו, להגביל אותו, לשיים אותו.

4 ההכרזה היא כמו התגרות, כמו קריאה של ילד קטן שנהנה מחוסר האפשרות של המבוגר לתפוס אותו. הקורא והמאזין יודעים עם זאת, שעם רצון והתכוונות, הילד עשוי להיתפס וההתגרות הנה חלק ממשחק שמקדים את הגשמת רצון התפיסה.

רשתות כבר פרשתי
מלכודות אין מספר
כצייד על משמר
עד בוש התייבשתי[5]
ואת: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

5בבית זה הדובר/מספר מתאר את מאמציו ללכוד את ה"טרף", כדייג וכצייד, מאמצים שלא צלחו. שימי לב שגם רשתות וגם מלכודות מגלמות בתוכן גם סיכוי להצלחה אולם סיכוי גדול יותר לתבוסה, למי שאינו מיומן בלכידה של טרף פיקח.

כמה שלא תהיה נחמד
כמה שלא תבין אותי
כמה שתחזיק מעמד
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס!
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי![6]

6בבית זה הנאהבת מסבירה למחזר/צייד כי אין לו סיכוי כלל, בלי קשר לתכונותיו החיוביות כנחמדות, הבנה ועמידות.

בי את מתעטפת
ובי את מתכסה
אותי את מנסה
אם דעתי נטרפת[7]
כשאת לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

7 יש כאן מעין עליית שלב. אנחנו מקבלים מידע שיש מגע בין הדובר לנמענת. היא נמצאת בו ומתעטפת בו. היא מנסה אותו והדבר גורם לו טירוף. מה פשר הדבר ? כנראה שמדובר בדיאלוג ערס פואטי בין היוצר לבין ההשראה. זוכרת את "לא זכיתי באור מן ההפקר"? את "זריתי לרוח אנחתי" של ביאליק? אריאל לוקח את הרעיון הביאליקאי שניזון כמובן מן המקורות היהודים ומיסוד השכינה ומממש אותו על יסוד זכר-נקבה, משורר-יצירה.

שמה הרחק את חופשייה
איש לא ישלוט באחותי
רק במקרה את בסביבה-[8]
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!
לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

8עניין האחות , בשלב זה של השיר, שומר על הבדלת המינים אולם גם מנטרל את עניין המיניות. אמנם האחות בשיר השירים עשויה לעיתים לשמש שם גנרי לאשה אולם חוסר השליטה בה מחזק את הגישה שתיארתי לפיה אין מדובר ביצור מיני אלא בגרעינה של ההשראה ליצירה שמפרה את נשמתו של המשורר. כך, בדרך מפתיעה, ה"זה", שמצוי בנשמתו של הזכר, הוא למעשה גרעין נקבי של יצירה שמגלם כל תפקיד נשי והשקפה נשית בנשמתו של המשורר. המשורר הזכר למעשה הוא זה שמחפש לתפוס את הגרעין הנ"ל ו"להתעבר" בו בדרך ליצירה אישית שתממש גם תפקיד והשקפה זו.

[1][1] מהו ה"זה"? אם כן, מאיר אריאל יודע ללהטט בשפה וליצור מניפולציות אצל המאזין או הקורא…אין הכוונה כוונת זדון אלא רצון להמחיש את הכח החמקמק של גרעין המשיכה שלו אל האהובה. כח שמתגלם בחוסר השיום שלו. "זה" מתחיל בעינייך וכן הלאה.

[2] שימי לב למשחקיות ולממזריות של ה"זה": הוא עובר מסע מסוים וחוזר שוב לעיניים. העיניים כמסך אל הנשמה מסגירות את הרגש והמניעים של המחוזרת/הנאהבת. שם זה מתחיל ושם זה מסתיים.

[3] הכידוד הוא למעשה ניצוץ וכך שוב סוגר מאיר אריאל בית שני עם חזרתיות. לא משנה כיצד והיכן ובאיזו רמה או רזולוציה נמצא ה"זה" , תמיד הקיים הוא החמקמק והחמקמק הוא הקיים. על כן, הקושי ללכוד אותו, לתפוס אותו, להגביל אותו, לשיים אותו.

[4] ההכרזה היא כמו התגרות, כמו קריאה של ילד קטן שנהנה מחוסר האפשרות של המבוגר לתפוס אותו. הקורא והמאזין יודעים עם זאת, שעם רצון והתכוונות, הילד עשוי להיתפס וההתגרות הנה חלק ממשחק שמקדים את הגשמת רצון התפיסה.

[5] בבית זה הדובר/מספר מתאר את מאמציו ללכוד את ה"טרף", כדייג וכצייד, מאמצים שלא צלחו. שימי לב שגם רשתות וגם מלכודות מגלמות בתוכן גם סיכוי להצלחה אולם סיכוי גדול יותר לתבוסה, למי שאינו מיומן בלכידה של טרף פיקח.

[6][6] בבית זה הנאהבת מסבירה למחזר/צייד כי אין לו סיכוי כלל, בלי קשר לתכונותיו החיוביות כנחמדות, הבנה ועמידות.

[7] יש כאן מעין עליית שלב. אנחנו מקבלים מידע שיש מגע בין הדובר לנמענת. היא נמצאת בו ומתעטפת בו. היא מנסה אותו והדבר גורם לו טירוף. מה פשר הדבר ? כנראה שמדובר בדיאלוג ערס פואטי בין היוצר לבין ההשראה. זוכרת את "לא זכיתי באור מן ההפקר"? את "זריתי לרוח אנחתי" של ביאליק? אריאל לוקח את הרעיון הביאליקאי שניזון כמובן מן המקורות היהודים ומיסוד השכינה ומממש אותו על יסוד זכר-נקבה, משורר-יצירה.

[8] עניין האחות , בשלב זה של השיר, שומר על הבדלת המינים אולם גם מנטרל את עניין המיניות. אמנם האחות בשיר השירים עשויה לעיתים לשמש שם גנרי לאשה אולם חוסר השליטה בה מחזק את הגישה שתיארתי לפיה אין מדובר ביצור מיני אלא בגרעינה של ההשראה ליצירה שמפרה את נשמתו של המשורר. כך, בדרך מפתיעה, ה"זה", שמצוי בנשמתו של הזכר, הוא למעשה גרעין נקבי של יצירה שמגלם כל תפקיד נשי והשקפה נשית בנשמתו של המשורר. המשורר הזכר למעשה הוא זה שמחפש לתפוס את הגרעין הנ"ל ו"להתעבר" בו בדרך ליצירה אישית שתממש גם תפקיד והשקפה זו.