השבוע לפני 20 שנה הלכה לעולמה ענבל פרלמוטר, אחת היוצרות המעניינות והחשובות ברוק הישראלי, שמתה בהיותה בת 26 בלבד. ההופעה אתמול (2.10) בבארבי היתה כולה מחווה לאלבום שיצא לאחר מותה – "הקלטות אחרונות".

מתוך הכתבה שכתבתי עליה באתר של "פוליטיקלי קוראת" לרגל 20 שנה למותה: "האלבום הזה הוא בעצם אוסף של סקיצות שיוצרות אלבום מושלם, אבל לא שלם – כי היא נהרגה בטרם הספיקה לסיים את העבודה עליו – ומכילות חומרים גולמיים מנפשה של היוצרת המוכשרת הזאת. להקת אלג'יר שרה ב"דם על הים": "השירים ניבאו את עצמם/ הם חזו את מה שקרה/ השאירו דם על הים", ובאופן מצמרר ונבואי ממש, הרבה שירים באלבום הבלתי גמור הזה עוסקים במוות. כך למשל, בשיר "מעכבת", היא שרה על מוות בתאונת דרכים; בשיר "סיגריות לייט" היא שרה על מוות אלים בהתאבדות, ובשיר "חלום" היא גם מפלרטטת עם החידלון ומשאלת המוות.

יחד עם זאת, חשוב לציין שהמוזיקה שלה היא לא רק אפלה ומדכאת. מדי פעם יש בה גם הבלחות של אירוניה והומור, במיוחד באמצעות הלחנים והעיבודים של השירים, שמאחוריהם כמעט ואפשר לשמוע את חצי-החיוך הזה שלה. בשיר אחד קצר היא מסוגלת להכניס הומור דק לצד מוות ואפלה. והשירים שלה, במיוחד הטקסטים הגולמיים, החשופים והערומים של "הקלטות אחרונות", חושפים צוהר לנפשה המורכבת; היא שרה על החלומות ועל הסיוטים, על אהבת החיים אל מול תחושת המלכוד, ההרס העצמי ומשאלת המוות. וברקע מהדהד סיפורה האישי, ההתמכרות לסמים, המוות בטרם עת – כל החומרים שמהם עשוי מיתוס. אבל השירים שלה ושל להקת המכשפות עומדים בפני עצמם: הם שירים מצוינים מבחינה לירית ומוזיקלית, ופרלמוטר היתה יוצרת מוכשרת ופורצת דרך, גם מבלי שילבישו עליה מיתוס כלשהו."

ובחזרה להופעה בבארבי: מפיקי המופע לקחו על עצמם הימור מסוים, כי הרי יש סיכון לא קטן במופע שכולו קאברים ליוצרת כמו ענבל פרלמוטר. דמותה האניגמטית, קולה הייחודי, והמיתוס שנוצר לאחר מותה, הופכים את הדבר למשימה כמעט בלתי אפשרית. כי את הואקום שמותה השאיר ברוק הישראלי – בפרט בצד הנשי שלו – לא הצליחו למלא עד היום.

את האירוע הפיק גבריאל ברויד ("המסך הלבן") ובמופע לקחו חלק אמנים שעבדו עם פרלמוטר, כמו קורין אלאל, ערן צור ואסף אמדורסקי, אך גם לא מעט אמנים צעירים, שהושפעו מיצירתה. יש לציין לטובה את ריבוי הנשים המשתתפות – כפי שמתבקש באירוע מחווה ליוצרת כמו פרלמוטר – אבל עדיין לא דבר מובן מאליו במחוזותינו. בלטו בחסרונן: חברות להקת המכשפות, יעל כהן ויפעת נץ, שלפי פוסט שהעלתה יפעת נץ אתמול, לא הוזמנו להופיע באירוע.

סדר השירים בהופעה היה נאמן לאלבום; הביצועים והעיבודים של השירים – לא תמיד. את המופע פתחו זואי פולנסקי ואחריה לונא אבו נסאר, עם ביצועים מינוריים אך נחמדים ("חתול בשק" ו"מעכבת", בהתאמה). אחריהן הגבירו את הקצב ההרכב הנשי "לילה" ו"דף צ'ונקי", שהביאו עמן רוח צעירה של פאנק נשי ובועט. נועם ענבר ("הבילויים") נתן ביצוע סהרורי משהו ל"חלום". השיא של הערב, לפי דעתי, היה הרכב הטריו צ'לו של קרני פוסטל, מאיה בלזיצמן ונועה אייל – סופרגרופ של צ'לניות – שעשו עיבוד תיאטרלי ומלא דרמה וכלי מיתר ל"לא עכשיו". בלטה לטובה גם הילה רוח ("האמת המרה"). ערן צור נתן אינטרפרטציה אפלה וקודרת לשיר "בתוך הטינופת", ולא הרבה אחריו קורין אלאל עלתה לביצוע רוקיסטי ומחויך של "זהירות מהמרווח". בכך תם החלק של "הקלטות אחרונות" במופע, שבוצע ברובו על-ידי המשתתפים השונים.

אחרי קורין אלאל, מאיה בלזיצמן חזרה ביחד עם מתן אפרת לביצוע מאלף וטוטאלי לשיר "עד העונג הבא", ואחריה חזרו קורין אלאל וערן צור לדואט של "כשזה עמוק", אולי השיר הכי יפה של אלאל, שכתבה ביחד עם פרלמוטר והוקלט ממש לפני מותה.

המופע הסתיים בביצוע רב משתתפים ומשתתפות ל"קסם על ים כנרת", כמחווה לקאבר שביצעו המכשפות ב-1992, כשהפכו את השיר לשיר אהבה לסבי (לבחורה בשם כנרת, כנראה), בעוד ארץ ישראל הישנה והטובה מתהפכת בקברה לעיני הקהל ההמום. בביצוע הנוכחי – למרות הגרוב והכוונות הטובות – באו לידי ביטוי כל החולשות של המופע: חוסר האחידות ברמת הביצועים, החובבניים בחלקם, לצד סאונד איום ונורא. כמו כן, בין השירים במופע היו לא מעט רגעים מתים בזמן שאנשי הצוות עבדו על הבמה כדי להכין אותה לאמן הבא, מה שגם גרם לקטיעה של הרצף של המופע אחת לכמה דקות.

לא היו הרבה דיבורים בערב הזה; המילים של פרלמוטר דיברו בעד עצמן, והזמרים והזמרות נתנו את האינטרפרטציה שלהם/ן לשירים שלה. היתה שם לא מעט אהבה והערכה ליוצרת שהיתה, והיו גם כמה רגעים יפים, אבל התחושה שעמה יצאתי מההופעה היתה תחושה קלה של החמצה: כי בהינתן השירים המצוינים של "הקלטות אחרונות", ורשימת האמנים המרשימה – הערב הזה היה יכול להיות גם הרבה יותר טוב. ותחושת ההחמצה הזאת שונה במהותה מתחושת ההחמצה שמלווה את ההאזנה לחומרים של פרלמוטר כשלעצמם – כי אם נחזור לרגע לענבל פרלמוטר ז"ל, שלזכרה נתכנסנו – ב-26 שנותיה היא אמנם הספיקה לא מעט, אבל ניתן רק לשער מה היתה יכולה להוסיף וליצור ב-20 השנה שחלפו מאז מותה.

כגודל הכישרון שהיה לה כך גם גודל ההחמצה, סצנת הרוק הישראלי מלאה כיום במוזיקאיות צעירות ומוכשרות, שבוודאי הושפעו ממנה רבות, אבל אין אחת שניתן לראות בה כממשיכת דרכה של פרלמוטר. וזה אולי מה שמייחד אותה, שהופך אותה ליוצרת כל כך חד פעמית, ובתורו גם מחזק את המיתוס שנוצר לאחר מותה, בתאונה שנסיבותיה לא התבררו עד הסוף עד היום. והואקום שמותה הותיר ברוק הישראלי, במיוחד בצד הנשי שלו, עדיין מורגש, גם 20 שנה אחרי. קשה למצוא נחמה במוות של אישה כל כך צעירה, שעוד יכלה להספיק לאהוב, לחיות וליצור. מלבד, אולי, השירים שהשאירה אחריה, שיש בהם איזשהו נצח.