אלבום האולפן הששי של מוש בן ארי הציב אותי בפני תחושות לא פשוטות. בכל זאת, מדובר באחד הווקאליסטים הגבריים המיוחדים במקומותינו ובפרסונה אמנותית שמאחוריה תרומה סגולית לא קטנה בפופ הישראלי (ואפילו מי שלצליליו צעדתי לחופה..), אבל,אבל וכמו שחיים יבין אומר ב"צ'יטי צ'יטי בנג בנג", שוב פעם אבל..
רשימה חלקית מתוך האלבום: "בתשוקתי נזרק אל החוף", "אני חשוף כמו הרוח","מה עושים עם הכאב הזה","ומטוס חותך שמיים מן הקצה אל הקצה" (אימאז' שחוזר על עצמו ביותר מבשיר אחד), "אני תמיד אתן הכל", "לבנות הכל מחדש" ועוד ועוד קלישאות טקסטואליות שהותירו אותי שוב ושוב מאוכזב. לא יודע..אולי זה אני , אולי הציפיות שלי מבן ארי, שיהיה אומן מוביל לא רק בפופולריות אלא גם באמירה מקורית, היו מוגזמות כפי שיותר מאדם אחד או שניים רמזו לי. איני בטוח.
כמעט ולא חשתי שינוי או התקדמות מוסיקלית או יצירתית באלבום ששי של אומן שיכול להרשות לעצמו לעשות עוד צעד קדימה ופנימה אבל מסתפק במשחק של מלודיות שפועלות בחצי כח על בלוטות הרגש כמו ב"מה עושים", ב"להציל את עצמך" ו ב" תן ת'כוח" ההמנוני או במניירות קוליות שפסקו כבר מזמן לתת אימפקט כפי שעשו לפני עשר שנים.
שיר הנושא "כמו בחיים" מהווה חריג כלשהו באלבום המעט מרגיז הזה: עירוב של אלמנטים ערביים ומוסיקה מערבית פופית נותנת לבתי השיר גוון מיוחד , כיפי ורענן. חבל רק שהפזמון מחזיר את בן ארי לאותו קו מלודי שחוק ששימש אותו כבר פעמים רבות בעבר.
פילוני מפיק מוסיקלית את האלבום בשותפות עם בן ארי אך, בניגוד למשל, לעבודתו עם קאשי, הנוכחות שלו כמוסיקאי בעל דרך וסגנון משלו, פחות מורגשת וחבל מאד שכך. בן ארי, שיודע לחוש ולשיר רגאיי כמעט ולא נוגע בז'אנר למעט נגיעה לא נגיעה ב"דבש" האנמי ונסיון מעט יותר מוצלח ועמוק ב"בין הטיפות".
שיר הסיום "כשאין לו מה לומר" מביא בשעה טובה חידוש. בן ארי שר מחוספס, יותר לכיוון אבי בללי ופוליקר, והסאונד החצי תעשייתי אורבני שמעניק לשיר פילוני עושה מהשיר הזה, השיר האחרון שיהיה כנראה הפחות פופולרי באלבום, קרן אור שחורה בתוך אלבום בהיר, בהיר ושוב פעם בהיר. מדי.