האלבום החדש (והשישי) של אביתר בנאי, "לשונות של אש", שיצא בימים אלו, מסמן עבורו 20 שנה של יצירה מוזיקלית. אביתר בנאי נכנס לחיינו בסערה בשנת 1997, עם אלבום הבכורה המופתי שלו "אביתר בנאי". בעיניי, זה אלבום הבכורה הכי טוב שנעשה כאן בארץ עד היום.

יחד עם זאת, במידה רבה, האלבום הזה הוא הברכה והקללה שלו גם יחד: לטעמי, לפחות, בנאי מעולם לא הצליח לשחזר שוב את אותו אגרוף בבטן, את אותה תחושת "וואו", שהרגשתי כשהקשבתי לו (גם בפעם המיליון. עד היום). המוזיקה שעשה מאז לא רעה בכלל, היא די טובה, למען האמת- עד שמשווים אותה לאלבום הראשון שלו. אלבום הבכורה שלו, עבורי, כמאזינה, וייתכן שגם עבורו, כיוצר- הוא חרב פיפיות; הוא יצר לעצמו סטנדרט בלתי אפשרי, מצד אחד, וכן "מיתג" את עצמו כיוצר של שירי דיכאון מובחרים, מצד שני. עם זאת, אלמלא האלבום ההוא, ששינה את חיי בזמנו- ייתכן שלא הייתי נחשפת אליו, נקשרת אליו, או מקשיבה ליצירתו המאוחרת יותר.

למרות הנטייה הטבעית והאוטומטית שלנו, כבני אדם- להשוות, לסמן, להכניס לתבניות- נראה שההשוואה התמידית הזאת ליצירתו המוקדמת עושה לו (ולאלבומים המאוחרים יותר) לא מעט עוול. הסקירה הזאת לא לגמרי חפה מהעוול הזה, אני מודה, אבל בכל זאת ניסיתי להתייחס לאלבום הנוכחי בפני עצמו, ולא אך ורק ביחס לאלבום הראשון. ובכל זאת, היחס שלי למוזיקה של אביתר בנאי בשנים האחרונות הוא די אמביוולנטי; ובמידה רבה כך גם ההתרשמות מהאלבום הנוכחי.

בכתבה ב-7 לילות (24/2/17) אביתר מספר שהאלבום "לשונות של אש" נכתב במקביל ובצל מחלתו של אחיו, מאיר ז"ל, ואומר עליו "זה אלבום של מאבק. בין אור לחושך, בין חולי לבריאות, בין פחד לביטחון. זה אלבום שעובר בתוך הכאב כדי לדעת שהכאב לא רע". גם כשאביתר בנאי "סתם" מדבר או כותב, הוא בעצם כותב שירה.

ב"פקק תנועה" (מתוך האלבום "עומד על נייר") הוא שר "הרצון לדייק במילים/ תכונה מרגיזה מאוד/ במיוחד שבסוף אני/ עומד ושותק". ניכר שגם כשהוא כותב ל"עיתון של המדינה", הוא בורר כל מילה ומקפיד לדייק בכל משפט. כמו בשירים שלו. למרות התסכול, או אפילו השיתוק, שהרצון הזה עשוי להביא עמו, נראה שבנאי מצליח בכך גם באלבום הנוכחי. לדייק כל ניואנס; במילים, בלחן, בעיבוד.

תמיר מוסקט, אחד המפיקים המוזיקלים המוכשרים והעסוקים בארץ (עבד בין היתר עם שלומי שבן וחוה אלברשטיין), הפיק את מחציתו הראשונה של האלבום. את חציו השני של האלבום הפיק נאור כרמי ואכן מורגש הבדל מסוים בין שני חלקי האלבום, זה אמנם פוגע מעט בזרימה וב"רצף" שלו, אבל יש בזה גם משהו מרענן ומגוון לעתים.

העיבודים וההפקה (של שני המפיקים) יפים ונעימים לאוזן. אין בהם שום דיסוננס או צרימה. אבל לפעמים זה נשמע מעט מהודק מדי, מהוקצע מדי. הרבה פעמים במהלך ההאזנה לאלבום חסר לי הקול הדק והחשוף של בנאי; חסר הרגש הגולמי, הצעקה הפנימית, הדיסוננס. זה הרי אלבום של מאבק, בנאי אומר; אבל לא תמיד המאבק הזה מצליח לחדור פנימה ולעבור את חומות ההגנה של המאזינ/ה. לפעמים המילים והמוזיקה נשארות בחוץ; הראש אומר שזה באמת מאוד יפה, או נכון, אבל השירים לא מצליחים להיכנס.

כמו שהוא שר בשיר הראשון, "אור בצל"- "מחשבות מתנגשות בקירות הלב". מתנגשות בו אמנם, אבל לא תמיד מצליחות לחדור אותו פנימה. האלבום נפתח, אכן, במאבק פנימי של דמויות שונות (אבא של משה; אהרון) בין העולם החרדי לעולם החילוני; בין הרצון להישאר לבין הרצון לברוח, לעזוב, ללכת לתל אביב (ומהדהד קונפליקט דומה מהאלבום הקודם, בשיר "תל אביב"). אבל בניגוד לדמותו באלבום הקודם, ובניגוד לדמויות האחרות בשיר, בשיר הנוכחי בגוף ראשון הקונפליקט כבר הוכרע: "אין לי מלבדך". הוא נשאר כאן, אצלך בעולם.

בשיר השני באלבום, ואחד המוצלחים שבו- "פרגולה"- ממשיך הקונפליקט בין העולם החרדי לחילוני, בין הרוח לחומר, לכאורה: "130 מטר בית, משכנתא מטורפת", "סושי כשר בשערי צדק", "מקום קבוע בבית הכנסת", "פרגולה למטה, פרגולה למעלה". סמלי סטטוס חילוניים וחומרניים, אל מול בית הכנסת וקידוש ה'. אבל הוא לא בהכרח מדרג ביניהם- יש בו מזה וגם מזה. יש גם הצלחה שניתן למדוד בכסף "אלבומי זהב", "זאפות מלאות", ו"פלייליסט לכיס של הגב". אבל אולי הוא מנסה להזכיר לעצמו (ולנו) מה חשוב באמת; מה המוטיבציה הפנימית, האמיתית (השמיימית) ומהי החיצונית, הריקנית והשטחית. הרי מאוד קל להסתנוור מההצלחה ומהמחמאות, ובנאי הוא אכן אחד האמנים האהובים והמוערכים (והוא הרוויח את זה ביושר). ומצד שני, יש את החיים עצמם- משכנתא, ילדים, שגרת יום יום (כמו שרואים כל כך יפה בקליפ המקסים שביים דורון צברי, בו הוא מכניס אותנו אליו הביתה). הדיסוננס הזה יכול להיות מאוד לא פשוט.

המאבק בין החומר לרוח הוא במידה רבה, כמו גם בשירים קודמים שלו, מאבק בין האגו לבין לבין הצניעות: "תמיד אני צריך להיות הכי חשוב בכיתה/ כל הענוה הזאת זה רק כדי להוסיף כבוד" כמו שהוא שר בשיר "גנב" מהאלבום הקודם.  תחרות הכלבים האינסופית נמשכת גם באלבום הנוכחי; תחרות פנימית בעיקר, אל מול ה"ייאוש, הבשר, הגאווה, אויבים גדולים שאני טיפחתי": "ויש גם תחרות, אנ'לא יכול להפסיד, סתם לתת להם לעקוף, נגן חזק בתוף / עבד לגוף, עבד לפחד, פרי של שקר, תהום בלי חקר / פרגולה למעלה, פרגולה למטה". זה בוודאי קונפליקט לא פשוט, ולא רק לאדם חרדי. ואולי בנאי מנסה לומר לנו שאל לנו להכניס אותו לתבניות שכאלו- הוא יכול להיות גם חרדי, וגם למלא זאפות. הוא יכול לעשות קידוש ה' וגם לצלוח את הפלייליסט של גלגל"צ. ניל יאנג ורבי נחמן מברסלב יכולים לחיות בתוכו בדו-קיום. מי החליט שיש בכך סתירה, בעצם? למה כל כך קשה לנו להכיל את המורכבות הזאת? הנה, הוא מתמודד איתה יום יום; גם אנחנו יכולים לנסות, אם כך.

הוא יכול להיות חרדי, אבל גם לשיר שיר אהבה לאישה, כמו ב"תמיד לפני הגשם": "תראי/ תראי בי מה שיש/ תראי בי את האין/ תראי בי אין סוף". אלו שירי אהבה לאישה שכבר נוכחת וקיימת; לאישה שהוא חי איתה שנים בשגרה מבורכת:
"הקשיבי לשמש, לגעת בחום, להודות כל יום / קמט בעיניך, ריח גשם ראשון"  ("חוצים את הרחוב"). אלו שירי אהבה של אדם בשל ובוגר, כבר לא אהבת בוסר מיוסרת שאין לה סיכוי. והזוגיות הזאת היא העוגן בתוך המאבקים והטלטלות של החיים. בתוך המאבקים בין החושך לאור ("חושך כבד לא רואים אופק", ב"תמיד לפני הגשם"), בין החולי לבריאות, בהתמודדות עם האובדן וסופיות החיים, בתוך ה"עומס יתר" הזה, הוא מצליח למצוא את נקודות האור ולהיאחז בהן, למשל, להתנחם בחיים החדשים שבאים לעולם: "חיים גדולים נולדים בכאב/ ראיתי את זה מספיק כדי להאמין (גם כך יהיה הפעם)… " ("עומס יתר").

בשיר השמיני באלבום, "אדם נזרק", נכנסת לתמונה באופן מפורש האמונה, שעד כה היתה בעיקר ברקע. אם עד עכשיו האלבום עסק יותר בנושאים של מטה; שגרה, זוגיות, ילדים, החיים עצמם, בקיצור- בשירים הבאים הוא חוזר לדיבור הפנימי עם האמונה ועם האל. כאתאיסטית, לא תמיד קל לי עם התכנים האלו, אני מודה. אמנם בנאי ממש לא מנסה להחזיר בתשובה או להטיף, אבל למי שאינו מאמין, קשה להתחבר לפעמים. השיר אמנם יפה מאוד, הלחן שלו קליט, והעיבוד שלם ועוטף. אבל התובנות שעולות ממנו, כמו "לא לוותר זה לנצח", נשמעות לי כמו סיסמאות ברסלביות (או בחילונית- קואוצ'ינג). זה נשמע מעט פשטני; באופן אישי, לא השתכנעתי.

בשיר הבא, "הושענא", הוא שר "אל נא/ גשם נדבות תחולל רוח צפון", ואי אפשר לפספס את הרפרנס למקורות: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, י"ב, פס' י"ג), התפילה שמשה רבנו נושא לה' לרפואתה של אחותו מרים. קשה שלא לחשוב על ההקשר שבו ככל הנראה נכתב השיר. כפי שמשה רבנו לא מזכיר את שמה של אחותו בתפילה, גם פה לא מוזכר האח. אבל השיר כולו תפילה ותחינה, כולו עצב ובסופו צעקה; ואפילו אתאיסטית כמוני, שלא מאמינה בכוחן של תפילות, רוצה לשיר ביחד איתו- "אל נא הושענא", ולקוות לסוף אחר.

השיר הלפני אחרון "אתה" (דואט עם אביב גפן) גם הוא שיר שפונה לאל. הוא נכתב על ידי הרב לוי יצחק מברדיטשוב, שחי לפני כ-250 שנה. אבל באותה מידה הוא היה יכול גם להיכתב על-ידי בנאי; כי האל  בשיריו של בנאי הוא מעין "אב הרחמן", הוא פונה אליו תמיד בגוף שני, מתוך קרבה, כמו אל אבא פיזי ממש- "אתה אתה אתה". בשיר "תל אביב" באלבום הקודם הוא שר מתוך מגילת רות: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" (שמה של אשתו הוא "רות", ובכתבה ב-7 לילות הוא מספר עליה שהיא גיורת שעשתה עלייה מדנמרק, כך שהרפרנסים לסיפור המגילה הם כנראה לא מקריים). בשיר הזה הוא שר "באשר אלך/ אתה אתה אתה".

הוא שר לאל שיר אהבה, כמו ששר לאשתו; וגם אם האל לא יענה לתפילתו "הושענא", הוא לא יפסיק להאמין בו, כי כמו האהבה לאישה, אהבתו אליו אינה תלויה בדבר. החיבור של בנאי עם אביב גפן מוציא ממנו רוך; הוא ממיס את הקוצים של גפן. ואולי גם את של כולנו, בעצם. קשה להישאר ציניים אל מול האמת של אביתר. אפשר להזדהות איתה ואפשר גם שלא; אפשר להאמין באל ואפשר גם לא. אבל קשה שלא להאמין לאביתר- להאמין שהוא מאמין במה שהוא שר. אין בו טיפת זיוף.

השיר האחרון , "עד הצד הדני של הנהר", הוא אחד הטובים באלבום בעיניי. הוא נפתח דווקא באופן די מינורי ולא מושך תשומת לב מיוחדת, לכאורה. גם פה הוא מדבר אל האל כנראה, שמעמיד אותו במבחנים: "אני מבין/ אתה מבקש שאקפוץ/ עד כלות הנפש/ עד הצד השני של הנהר/ עד שאהיה חופשי". כמו שדליה רביקוביץ' כתבה ב"סוף הנפילה": "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה/ רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו". אבל בניגוד ל"אדם נזרק", פה הוא לא נופל לסיסמאות; גם פה הוא מתמודד עם הקונפליקט דרך חזרה לבראשית, ללידה: "נולד/ יוצא לאור/ עד שאהיה חופשי", לצלילי מוזיקה שהולכת ומתגברת בחלקו האחרון של השיר, עם השפעות של ברי סחרוף. האלבום מסתיים בתקווה, למרות הכאב; הכאב באלבום הוא כאב של לידה וכאב של גדילה, התבגרות והתגברות. והחושך, שמופיע באמצע האלבום, מסתיים ביציאה לאור; המוזיקה הקצבית מלווה אותו בדרך אל החופש.

בניגוד לאלבום הראשון, האלבום הזה לא נותן לך אגרוף בבטן. הוא לא מרסק אותך ומשאיר אותך על הרצפה, בלי יכולת או כוחות לאסוף את הרסיסים. להיפך, הוא אלבום שלמרות שיש בו גם עצב וכאב, אפילו גורם לתחושת חמימות נעימה בבטן. שתי האסכולות לגיטימיות- כל אחת מהן פונה אולי לקהל אחר, או עונה על צורך אחר של המאזינים. יחד עם זאת, במידה מסוימת, ההרגשה היא שב"לשונות של אש" בנאי נשאר באזור הנוחות שלו. האלבום לא נופל באיכותו משני האלבומים הקודמים שלו, "לילה כיום יאיר" (2009) ו"יפה כלבנה" (2013(, הוא ממשיך את הקו שלהם, אבל לא מתעלה עליהם בהכרח. הוא מאוד יפה, נעים לאוזן ואיכותי; אבל הוא לא מטלטל, או משאיר חותם רגשי, לפחות עבורי; הוא לא חודר לנפש פנימה, כפי שבעיניי אמנות גדולה באמת יכולה (וצריכה) לעשות.

אני לא מצפה מאביתר בנאי (וגם לא רוצה, למען האמת) שיעשה עוד "תאטרון רוסי". הוא כבר לא במקום הזה יותר, וטוב שכך; הוא התבגר והשתנה, וגם אני, כמאזינה, התבגרתי בשנים שעברו מאז שנחשפתי אליו לראשונה. בכתבה ב-7 לילות הוא כותב על "יש לי סיכוי": "זה כנראה השיר שהוא הכי אני. אני הולדתי אותו והוא הוליד אותי. אני חייב למוזיקה את חיי". במידה מסוימת, גם אני מרגישה לפעמים שאני חייבת למוזיקה שלו את חיי. ובאופן ספציפי יותר, ל"יש לי סיכוי".

בתקופה שבה הייתי מקשיבה לאלבום הזה על בסיס יומיומי, לפני די הרבה שנים, בסופו תמיד הרגשתי צורך לחזור לתחילת האלבום, ולהאזין שוב ל"יש לי סיכוי". כי זה פשוט לא יכול היה להיגמר ככה, כל כך עצוב. "שיישרף הכל בלחש"; בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום. אז הייתי חוזרת ל"יש לי סיכוי", ומזכירה גם לעצמי- בעיקר לעצמי- שיש לי סיכוי להינצל. התחושה באלבום הנוכחי היא שהוא כבר ניצל; "יש לי מה להפסיד", כמו שהוא שר ב"פרגולה". למרות הקונפליקטים, למרות המאבקים בין האור לחושך, התחושה היא שבסוף האור מנצח. בנוק אאוט.

אמנם האלבום נושא את השם "לשונות של אש", אבל האש בו מחממת וממיסה ("ילד שמש בלב/ מולו הכאב נמס", בשיר "איילת השחר")- היא כבר לא שורפת; יש באלבום הזה יותר מים מאש, יותר מים מבור. יש בו הרבה אזכורים לגשם, שיירד כבר, כי צריך לשטוף הכל. למרות האובדן, יש בו יותר "יש" מ"אין". וזה מקסים, ומעורר כל כך הרבה תקווה. האלבום הנוכחי, כמו שני האלבומים שלפניו, הוא כולו בעצם המשך של "יש לי סיכוי", אבל לצערי, ומכאן גם האמביוולנטיות התמידית שלי כלפיו- לא מצאתי בו את השיר האחד הזה, שיחדור אלי פנימה, וישנה את חיי, כמו ש"יש לי סיכוי" עשה. ואולי זה לא כל כך נורא, בעצם, כי גם לא ציפיתי לזה בהכרח. אולי כמו אביתר, גם אני כבר לא מפחדת להשתגע, ושהלב יקפא ויתרוקן.