גיא טנאאלבומו השישי של אביתר בנאי מציג לנו התפתחות ושינוי ניכרים ביצירתו של מי שעבר במהלך עשרים השנים שחלפו מאז הוצאת אלבום הבכורה טרנספורמציה אישית ואומנותית.
שני מפיקים מוסיקלים בחר בנאי לאלבומו. ששת השירים הראשונים הופקדו בידיו של תמיר מוסקט, מי שמבסס עצמו כמפיק מוסיקלי בכיר ביותר בנוף המקומי. מחציתו השניה של האלבום הופקה בידי נאור כרמי, איש חסידות חב"ד ואיש "הלב והמעיין".
ראשית, מוסקט:
"אור בצל" הפותח את האלבום מהווה מעין גשר לאלבומו הקודם של בנאי "יפה כלבנה" העוסק רבות בזוגיות ובמשפחתיות. נדמה שהבחירה בכפילות של אור וצל, בשמות האחים הארכיטיפים משה ואהרון והכפילות של "אין לי מלבדך" בלשון נקבה ולאחר מכן בלשון זכר, מעידה על סערה רגשית, נסיון מתמיד למצוא דרך זהב בין האישי לבין האמוני, בין הקודש לבין החול. בנאי נשמע מוטרד, עייף, שר על "לילה לבן", על "מחשבות מתנגשות בקירות הלב", ומסיים ב"אין לי מלבדך" בלשון זכר ומקשר חזרה ל"אבא של משה" שפתח את השיר.
"פרגולה" שבישר את צאת האלבום, מעין שילוב נושאי בין "אני רוצה גם" של פוליקר ל "תן לי חתימה" של "טיפקס" בסגנון אביתרי, מחזיר לרגע , ולו לרגע קט, את השירה המתפתלת והמתגלגלת על הלשון של בנאי הצעיר אך יחד עם הסימבולים היהודיים כ "אור יקרות" (מתוך ספר זכריה) , "עץ ומים" ואחרים שנעלמו ממני אך ודאי קיימים. בנאי מרגיש בורגני. המילה "פרגולה" מייצגת משהו לא מכאן, זר, לא חלק מסדר היום שצריך לשאוף אליו. הסאונד של מוסקט עדכני ומאתגר , יוצר את תחושת המערבולת שמנסה להעביר בנאי, מערבולת שרק לכאורה נחסמת בין הפרגולות שמאפיינות את הנוף של שכונת רמות הירושלמית.
המערבולת הזו נמשכת גם בשיר הנושא "לשונות של אש". בנאי הוא הוא הפרפר המרחף הנמשך לעמוד התאורה, אולי כסמל לאור שקרי, אולי לאור ככלל. בנאי נשאר בשכונת רמות הירושלמית, לספר על "אלמנה משקה גדר חיה" ועל השירה הקדושה של "תיכוניסטית כותבת שירי אהבה". הוא מציג ציר חיים שלם עם ילדים, זוג אוהבים , אמבולנס דוהר ללידה ואזכור השואה. הפרדס, הסמל היהודי-קבלי לידע (פשט,רמז,דרש,סוד) זקוק ללשונות של אש מן השמש ומשום מה בנאי נשמע כמי שמאוים מכך, אולי לא מאמין ביכולתו להתחבר בשלמות לפן הטוטאלי הזה .
ב"עכשיו", שיר בו בנאי מגמיש את הסאונד ה"סטנדרטי" שלו, מעניק למוסקט אקסטרה ביטוי, נגלה פן סיוטי משהו. סוג של רדיפה שחש בנאי אל מול "אלף אנשים מסתכלים עלי מהמראה", "מציצים עלי מהכיור", "משכיבים אותי לישון". בנאי משתמש בביטוי "על כפות המנעול" (שיר השירים) ומקשר את התחושה הקשה למי שהיא המפתח לשחרור, מי שקוראת בשמו וממתינה לו. שוב, האהבה כגואלת. אבל בנאי אינו בטוח. ב"תמיד לפני הגשם" הוא מתלבט "האם יש מה לאהוב בי?". הוא חש שלבו אבן, שהוא יחף ומלא בחול אבל מבקש, באחד השירים המרגשים באלבום, לראות בו את היש, את האין, את האין סוף.
מחציתו השנייה של האלבום, זו שהופקדה בידי נאור כרמי, נפתחת כאילו היא פותחת אלבום. "עומס יתר" אומנם מתכתב עם מחציתו הראשונה של האלבום אולם יש בו את כל האיכויות של שיר פתיחה. כרמי, בעצמו חוזר בתשובה, יודע על בשרו את הכאב שבמעבר, את הקושי בהתחברות המחודשת. בניגוד להרכבים המצומצמים בהפקה של מוסקט, כרמי מביא שני נשפנים, רביעיית כלי מיתר וווקאליסט נוסף והשיר נשמע עשיר ואישי גם יחד.
"אדם נזרק" , אחד השירים היפים באלבום, מנסח את ה"אני מאמין" של בנאי מחדש: "לא לוותר זה לנצח" הוא שר ועושה זאת ממה שהוא מציג כ"בית אסורים", אולי באזכור של יוסף במצרים. בנאי רוקד בין ייאוש לאמונה, בלי אפשרות של משהו בתווך, בלי פשרות.מתוך מחזור התפילה של חג הסוכות מלחין ומבצע בנאי את "הושענא", מזמור שזוכה מכרמי להפקה מתוקתקת ועדכנית , אהבתי מאד.
"אתה", למילים של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, מבוצע יחד עם אביב גפן, מספק הפוגה, בצמוד ל"הושענא", בטרדות הקיומיות, ומעניק למאזינים חוויה של אמונה נטו, פשוטה ומובהקת. המלודיה צנועה ויפה, ההפקה מחניפה, אולי מדי וכלי המיתר מעט צפויים ביחס למה שציפיתי מבנאי. בכל מקרה, להיט מובטח כאן, עם או בלי קשר לגפן.
ההפתעה האמיתית, התגמול שחיפשתי, האיזון שביקשתי, מגיע מצדו השני של נהר הלבטים וההתחבטויות. "עד הצד השני של הנהר" הוא ללא ספק השיר הטוב באלבום. הוא מדויק, מרגש, ברור ובסופו "עד שאהיה חופשי" שמתפתח לסיומת מלאה פאנקיות, אנרגיות, תקווה ואמת- אביתר בנאי במיטבו , מתנסה, מוסיקלי עד העצם, אמיץ.
ככלל, "לשונות של אש" אינו הטוב באלבומיו של בנאי. ממש לא. הוא מסובך, אפילו מתוסבך. הוא לוקה בחוסר אחידות ומרפרר ללא הרף למקומות שאינם ברורים לקהל הרחב. החלק בהפקתו של מוסקט אינו אמיץ מספיק לטעמי ואינו מממש את הפוטנציאל האדיר הגלום בצירוף הזה. אך גם באלבום זה, במספר שירים ובמיוחד בשיר החותם, ניכרת הגאונות של בנאי שלכשעצמו הוא מהיוצרים המעניינים שגדלו כאן ועד שיחליט מה יעשה עם כפות המנעול וכיצד יתמודד עם אור היקרות, רבים מאתנו, כולל אני, מוכנים להמתין לצמיחת הפרדס.