לשיר של האחיות לוז.

השיר החדש של האחיות לוז, ""הבלדה על שלוש אחיות", ששוחרר היום (8.3) לרגל יום האישה, נכתב על-ידי צרויה להב. השיר די שונה מהסגנון של השירים האחרים של האחיות לוז, וכך גם התוכן שלו; הוא אמנם מושר בשלושת הקולות של האחיות לוז (שירה ז. כרמל, יפעת זיו וענת מושקובסקי), אבל אין בו את הקלילות של קצב הסווינג המזוהה איתן. ההרמוניה הווקלית, האופיינית לקולות של "האחיות", נמצאת בדיסוננס עם המילים הקשות של השיר (שמלוות בלחן אפל למדי של יפעת זיו). השיר, הבלדה- מתכתב עם שירי בלדה אחרים- בלדה הוא שיר שמספר סיפור, או באיטלקית "שיר מחול בעל קצב", ובלדות החלו להיכתב כבר בימי הביניים על ידי טרובודורים ("זמרים נודדים"). הבלדה לוקחת אותנו למחוזות אפלים, וסופה הוא לרוב טרגי. במוזיקה הישראלית יש לא מעט בלדות מוכרות- "בלדה לחובש", "הבלדה על יואל משה סלומון", "בלדה על סוס עם כתם על המצח", ועוד. שם השיר, ובמידה מסוימת גם התוכן והמבנה שלו, מהדהדים דווקא בלדות אחרות, את אלו של אלתרמן: ראשית, את  "האם השלישית": שלוש האמהות של אלתרמן, אל מול שלוש האחיות של האחיות לוז; אלתרמן כותב "והאם השלישית בעיניה תועה", והן שרות "האחות השלישית יצאה ועלתה". גם בשיר הערש (לכאורה) "לילה לילה", אלתרמן כותב על "שלושה פרשים", שגורלם רע ומר: אצל אלתרמן "לילה לילה, רק את מחכה", ואצלן "כל הלילה קראו בשמה". אצל אלתרמן "אחד היה טרף", "שני מת בחרב", ואצל האחיות, "האחת לא חזרה", ו"טָרף עוד חי". בשתי הבלדות של אלתרמן, הנשים בסיפור מוגדרות על-ידי הגברים: האמהות מוגדרות על-ידי הבנים שלא שבו, והילדה (או האישה; זה הרי שיר ערש למבוגרים), גם היא מחכה לפרש, ש"את שמך לא זכר". אבל הבלדה הזאת שונה; היא בלדה של נשים, ועל נשים; ויותר מהבלדות של אלתרמן, היא אולי מתכתבת דווקא עם הבלדה שכתבה בתו, תרצה אתר- "בלדה לאישה" (וגם תרצה אתר הוגדרה תמיד על-ידי אביה, ועד היום היא נתפסת כ"בת של", למרות ששירתה לחלוטין עומדת בפני עצמה). אולי היא בלדה לכל הנשים השותקות, משירה של תרצה אתר: "אפילו ענני הגובה לא יכלו לשתיקתה". אבל בניגוד לשירה של תרצה אתר, בבלדה הנוכחית הנשים כבר לא שותקות יותר. מטרת השיר, בעצם, היא לשבור את קשר השתיקה סביב אלימות נגד נשים, ובאופן ספציפי יותר- אונס.

 

למרות שלפי הנתונים של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, 1 מתוך 4 נשים עברה אונס- המקום שהתופעה תופסת בשיח הציבורי ביום-יום, ובמיוחד המקום שמקבלות נפגעות האונס, הוא די מועט. גם אין הרבה שירים שעוסקים באונס; יש את "אקדח" (אביתר בנאי) ו"בחצרות בחושך" (טאטו), השנויים במחלוקת, שנכתבו מנקודת מבטו של האנס; יש את "כל החבר'ה" של מוניקה סקס, על פרשת האונס הקבוצתי בשמרת (שאמנם מספר על הנאנסת, אבל שוב בקולו ובמילותיו של גבר). יש את "שיר האונס", מ"מאמי" של אהוד בנאי, ואת "מנועים קדימה" של להקת אלג'יר. יש עוד כמה שירים שנוגעים בנושא במרומז. אבל שיר על אונס, בגוף ראשון, שנכתב על ידי אישה ומושר בקולן של נשים..? עדיין לא מצאתי את הטורי איימוס הישראלית, שתשיר לנו בעברית את "Me and a Gun". הנושא הזה הרי כל כך כואב מבחינה אישית, ומושתק מבחינה חברתית. ואז הגיעו האחיות לוז.

איך בכלל ניגשות לשיר על אונס..? איך אפשר לנתח אותו ולכתוב עליו? לפרק ולפצל אותו למילים, לחן ועיבוד, ולדבר על מקצב, הרמוניה ווקלית או כלי נגינה..? צריך לקחת נשימה עמוקה לפני שמקשיבות לשיר הזה- הוא שיר עצוב, וקשה וכואב. הוא שיר שנותן בוקס בבטן ומרוקן את האוויר מהריאות. כי איך אפשר אחרת, בשיר על אונס?

 

"על שלוש אחיות אני מספרת

האחת לא חזרה, נעלמה.

ניחשו אסון, צעקו בחושך,

כל הלילה קראו בשמה.

 

בבוקר מצאו אותה, טרף עוד חי,

קרועה על המדרכה.

כיסתה האחות השנייה את פצעיה,

כבדה שתיקתן, בוכה".

 

השיר מתחיל בסיפור האונס; או יותר נכון, מעט לאחר האונס. האחות השנייה מוצאת את הראשונה, על המדרכה, פצועה וקרועה; פיזית, ונפשית. "טרף עוד חי", ניצולה בקושי, של חיית טרף אנושית. הן שותקות ביחד; כי מה כבר יש להגיד? איך אפשר להגיד? אפשר רק לבכות את זה. הטראומה ("פצע", ביוונית) משתקת. היא משתיקה, ויותר מכך- עדיין מושתקת.

 

"האחות השלישית יצאה ועלתה

לנביא שעל הר הנצח,

ואמרה לו: אל תקרא לי בתי.

בשבילי אונס הוא רצח.

 

אמרה, מי שיותר חזק יכול,

ודמי אחותי צועקים

כשאתה מתנקה ומחפה מחדש

על ספר החוקים.

 

בעשרת הדיברות שלך 

לא צרבת- האונס אסור,

אסור בלי תנאי, ואני מושחזת,

כאבן שחורה של צור."

 

האחות השלישית עושה מעשה: היא עולה לנביא ומדברת עם האל. היא מטיחה בו האשמות ומתנערת ממנו- "אל תקרא לי בתי". אב הרי אמור להגן על בתו ולשמור עליה. והוא- לא שמר; אונס, בשבילה, הוא רצח; ורצח אסור. כך כתוב בעשרת הדברות. אבל האונס לא צרוב על לוחות הברית- והוא לא אסור, לא תמיד, לא בכל תנאי: בתנ"ך, אמנון אנס את אחותו תמר (בתו של דוד המלך), ובתו של יעקב, דינה, נאנסה על-ידי שכם בן חמור. האונס של האישה בתנ"ך הוא עונשו של גבר, כי הרי בתו (או אשתו) היא רכושו; האונס בתנ"ך אסור רק במקרים מסוימים, הוא לא "אסור בלי תנאי". האישה נענשת על חטאי אביה, או אחיה, או בעלה- למרות שלא היא אשמה; האישה אף פעם לא אשמה באונס של עצמה. לא רק בתנ"ך, גם היום, האונס הוא אף פעם לא באשמתה; האונס אמור להיות "אסור בלי תנאי", אבל גם היום שואלים את הנפגעת "מה לבשת", ו"כמה שתית", ו"למה לא שמרת על הכוס שלך". אז לא, שרות האחיות; האונס אסור בלי תנאי, ובלי האשמת הקורבן.

 

"דמי אחותי צועקים", כמו בסיפור קין והבל, אבל בלשון נקבה. הפעם האחות היא הקורבן; קורבן האונס, קורבן לרצח נפשי, לדבריה. והרוצח? האנס? הוא לא מוזכר כאן בכלל. אנחנו לא יודעות מי הוא, ואולי זה גם לא משנה. הוא הרי יכול להיות כל אחד- אח, אב, גבר זר בחצרות בחושך. כמו שהיא היתה יכולה להיות כל אחת. האנס לא מעניין, מגיע לו להירקב, כמובן, אבל הוא לא נושא השיר. הוא לא יקבל את הבמה פה- זה שיר על נשים. ואת האצבע המאשימה האחות השלישית מפנה החוצה- אל האל, ואל החברה כולה. אל הפטריארכיה, שמאפשרת את תרבות האונס שבה אנו גדלות וחיות. בשיר של נעמי שמר "וואלס להגנת הצומח"- גם הוא נכתב על אונס, אגב- היא שרה "רק עלי אין החוק משגיח/ רק עלי איש אינו שומר"; וגם כאן: החוק לא שומר על האישה. לא חוקי התנ"ך, לא הממסד הדתי, ואפילו לא ספר החוקים של החברה החילונית. הרי בשיר "כל מי שיותר חזק יכול": "כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר" (נעמי שמר). והן חוזרות על השורות האלו שמתחילות "בעשרת הדברות שלך" (שלךָ- לא שלהן; לא שלנו, הנשים), שוב ושוב, עד שצועקות אותן ממש.

אבל לקראת סוף הבית החמישי היא כבר מוכנה לקרב: "ואני מושחזת/ כאבן שחורה של צור". היא יוצאת מעמדת הקורבן, המושתקת והמשתקת, ועוברת לעמדת לחימה: היא הופכת עצמה לכלי נשק. היא אבן צור, חזקה ובלתי ניתנת לשבירה. היא כבר לא הדוברת חסרת האונים מהשיר של נעמי שמר, שכל אחד יכול לבוא ולעשות בו כרצונה; אמנם החוק עדיין לא מגן עליה, היא עדיין פגיעה וחשופה, אבל את הכאב והכעס היא מפנה עכשיו החוצה, ונלחמת על חיי אחותה- על חיי כל אחיותיה- ובעצם, על חייה שלה:

 

"שלוש אחיות, ואני שלושתן.

קמתי מתוך חדרים,

ואני מפוררת שתיקה עתיקה

ויוצאת לשנות סדרים".

 

ופתאום, טוויסט בעלילה: מסתבר ששלוש האחיות, שלושת הקולות השונים בשיר, הן בעצם אותה אחת. אותה האחות. "על שלוש אחיות אני מספרת", אבל בעצם "אני שלושתן". ואולי היא זקוקה לשלושת הקולות האלו, היא זקוקה לפיצול של הקולות ולהרחקה של הטראומה ממנה, כדי להתחיל ולהתמודד איתה בכלל. דיסוציאציה (בעברית "ניתוק") מתארת מצב שבו קיים ריחוק, או ניתוק ממשי, בין רגשות, זכרונות, ומחשבות. לפעמים במצבים טראומתיים- כמו אונס, למשל- בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח- דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) בהמשך. בזמן הטראומה, היכולת לעשות דיסוציאציה היא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אולי כך גם בשיר: המספרת מפצלת עצמה לשלושה קולות- שלוש האחיות, כל אחת ותפקידה בסיפור: האחות הראשונה- הנאנסת; השנייה- זאת שמגישה לה סיוע ראשונה ובוכה איתה, והשלישית- זאת שיוצאת להילחם, בקולותיהן של "האחיות לוז"- ומספרת, מתוך הרחקה מסוימת, את סיפור הטראומה. בבית האחרון, אחרי שהשחיזה את עצמה לאבן צור, היא כבר מוכנה לחזור לגוף אותו נטשה בזמן הטראומה, ולספר בגוף ראשון; לעשות "ריקליימינג" לסיפור שלה, ואז גם לשליטה על חייה: "קמתי מתוך חדרים"; היא כבר לא קפואה וכלואה "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב", שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר ב"שמרי נפשך". היא זזה מעמדת הקורבן, ומשחררת את עצמה מכלא הטראומה. היא כבר לא שותקת את זה יותר: "אני מפוררת שתיקה עתיקה/ ויוצאת לשנות סדרים".

 

הסוף של השיר ממשיך להתכתב עם "בלדה לאישה", של תרצה אתר: "אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,/ כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב/ עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר/ אך למרות הכל, הכל נגמר". עבור האישה בבלדה של תרצה אתר הכל נגמר. אין אצלה קתרזיס או נחמה. ואת חבצלות הבר שמחוץ לחדר הסגור, כל אחד יכול לבוא, לחטוף, לקטוף, לקלוע לו זר; הן לא מוגנות. גם היא לא. אבל עבור האחות השלישית (והראשונה, והשנייה) החדר הסגור נפתח והיא יוצאת ממנו, משתחררת ממנו ומהשתיקה. מהקיפאון ומהשיתוק של הטראומה. היא כבר לא שותקת יותר; יותר מכך- היא כבר לא מושתקת יותר. היא הולכת להילחם ולשנות. הסוף בשיר (ובחייה) של תרצה אתר היה עצוב; אביה אמנם כתב לה את "שיר משמר", אבל עד כמה הוא אכן שמר עליה בחייה..? זה כבר נושא שנוי במחלוקת; כך גם האל, שלא שמר על בנותיו, והחוק שלא תמיד שומר על הנשים; על אלו שבכלל חוששות להגיש תלונה במשטרה, על אלו שהתלונה שלהן תיסגר מחוסר ראיות, ועל אלו שעוברות גיהינום של חקירות ו"אונס שני" במשטרה ועל דוכן העדים.

 

המספרת בשיר עוברת דרך מהטראומה ועד להחלמה, עד שהיא צוברת מספיק אומץ וכוחות להילחם על חייה, ואז גם להפסיק לשתוק. בשביל לעשות את זה היא היתה צריכה לצאת מעמדת הקורבן- כפי שמצאו אותה קרועה ופצועה על המדרכה בבית השני של השיר. הדרך מטראומה להחלמה עשויה לקחת שנים; היא ודאי שלא נעשית ב-4:30 דקות של שיר. הדרך לצאת מעמדת הקורבן חסר האונים ולעשות "ריקליימינג" לשליטה על חייך, לשליטה שנלקחה ממך כל כך באכזריות באקט של האונס- והדרך למצוא את הקול שלך שוב, היא איטית, ארוכה וכואבת; לפעמים זה לוקח שנים של טיפול. לפעמים הפגיעה כל כך קשה, הטראומה כל כך עיקשת- כל אחת לגופה, ולנפשה; לא ניתן להכליל את הנאמר בשיר על כל אחת ואחת (יש גם כאלו שלא יסכימו עם ההקבלה לפיה "אונס הוא רצח", כי זה לא מותיר להן תקווה ומקום להחלמה, והיא אכן אומרת: "בשבילי אונס הוא רצח", ולא מנסה להכליל, ולדבר בשמן של כל הנשים). ה"תזוזה" הזאת מעמדת הקורבן ודאי שלא יכולה להיעשות על-ידי כפייה חיצונית. אי אפשר לומר לנפגעת אונס "תתגברי כבר", או "את מגזימה". ובטח שלא- "את אשמה". טראומה- במיוחד טראומה של אונס או גילוי עריות- היא הרבה יותר מורכבת מכפי שניתן להסביר, או להבין, בטח עבור מי שלא חוו אותה. אבל למרות הכאב הנורא של הפגיעה והטראומה, השיר הזה מסתיים בתקווה- ויותר מכך, הוא מסתיים בצמיחה פוסט טראומטית (Post-traumatic Growth). ויקטור פרנקל ("האדם מחפש משמעות") אמר: "אפשר ליטול מן האדם את הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש– לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו". בסופו של השיר, מופיעה הבחירה: השיר מסתיים באפשרות- שנראית לעתים בלתי אפשרית, למי שנמצאת עמוק בתוך ההתמודדות עם הטראומה- להפסיק לשתוק, לספר את הסיפור, ולצאת להילחם על חייך, ועל חיי אחיותייך. ומאחר ש"האישי הוא הפוליטי", כפי שאומרות בפמיניזם הרדיקלי, השיר הזה הוא לא רק דוגמא לצמיחה פוסט טראומטית הפרטית של נפגעת האונס עצמה, אלא גם יוצא ממנה אל המאבק החברתי ("יוצאת לשנות סדרים"). השיר הוא גם דוגמא לסולידריות נשית, בין אחיות למאבק; אין מתאים ממנו ליום האישה, ואין מתאימות יותר לשיר אותו מ"האחיות לוז", הרכב נשי שבו אין סולנית אחת, שבו כולן שרות וכולן כותבות ומלחינות, וההרמוניה של הקולות שלהן, בשיר הזה ובכלל, תמיד עוטפת ונותנת תקווה וכוחות. אפילו בשיר עצוב וכואב שכזה.