מתן גולצמןהילה רוח (שירה, גיטרה בס, גיטרה חשמלית) ויונתן לויטל (קולות, גיטרה חשמלית, גיטרה בס, סמפלר) רק עולים על הבמה והילה מיד חולקת עמנו עובדה מעניינת: "אכלתי שניצלונים. שניצלונים זה מבלבל". זו לא הפעם האחרונה בה יוזכר אוכל בהופעה.
הערב נפתח בביצוע מצוין לשיר "אהוב" מתוך אלבום הבכורה "רופאה במערב" שיצא במאי 2015. האווירה האינטימית מורגשת מיד. במרוצת השנים, יצא לי לראות את הילה רוח מופיעה עם הרכבים שונים ובמקומות שונים. אלו תמיד היו הופעות עמידה, למעט פעם אחת – ביולי 2015 היא הגיעה לבדה לסירופ בחיפה עם אלבום הבכורה, פחות משבועיים אחרי שהופיעה שם עם ההרכב המלא. זה היה יום שישי אחר הצהריים, והפורמט היה ייחודי ומהנה – ראיון משולב בהופעה אקוסטית קצרה וסנדוויצ'ים טעימים. הילה נגסה בסנדוויץ' שלה תוך כדי הריאיון, כמובן. וזה הרגיש כל כך טבעי ומובן מאליו.
בהופעות ההרכב (הילה רוח, קוסטה קפלן, יונתן לויטל, עידו אשד) אני אוהב את השילוב בין האנרגיה המדבקת של הרביעייה, המילים הנוגעות והלחנים המענגים של הילה רוח. כאשר בהופעת הדואו יורד מפלס האנרגיה, קורה משהו מסקרן ונפלא – המילים מקבלות מקום מרכזי יותר ומהות השיר נחשפת באור הבמה. הילה מנצלת בחוכמה את האפשרות להשתמש בקולה יותר מאשר בהופעות ההרכב. היא מאריכה מעט חלק מהשירים ואפילו מוסיפה קטע באנגלית בסוף אחד מהם. זה עושה לשירים ממש טוב, בעיקר למי שאוהב להאזין לקול שלה. ישנה תחושה כאילו הוא סוף סוף קיבל את ההזדמנות שלו לפרוץ את חומת הצלילים שרוב הזמן היה לכוד מאחוריה.
הקאבר הקצבי-סוחף-מהנה לשיר "מה את מעדיפה" (סרט או פיצה) של דני הדר עובד מעולה גם בהופעת הדואו, והפעם התשובה המפתיעה לשאלה "סרט או פיצה?" היא "שניצלונים!" אחריו מגיע "בום בום", קאבר לשיר המוכר Bang bang (My baby shot me down) שכתב סוני בונו וביצעה שר (ואחריה ננסי סינטרה). האווירה המסתורית-אפלולית של הקאבר המיוחד מתאימה מאוד לביצוע בדואו הילה-יונתן. הבמה האינטימית והמפרגנת היא הזדמנות מצוינת לבצע את השירים החדשים "קולנוע", "ישו", "חזיר", "אלביס", "מוזיקה לפרסומות" ו"לשחות" (שם זמני) בהדרן.
השיר "דובה גריזלית" (מילים: יונה וולך, לחן: הילה רוח) הפותח את אלבום הבכורה הוא השיר היחיד בהופעה בו הסמפלר מדמה מערכת תופים. כדי לפצות במידה מסוימת על העדר התופים, יונתן משתמש בחלק מהשירים בפדל המחובר לטמבורין (תוף מרים) ובשיר אחד הילה מפתיעה עם טמבורין בידה. אמנם העדר התופים לאורך ההופעה מורגש, אך התחושה היא שבמקום התופים הפראיים של עידו אשד והגיטרה המחוספסת של קוסטה קפלן, אנחנו מקבלים יותר מילים. הערב קל לנו יותר להקשיב, לעכל ולנסות להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים. ואנחנו מקבלים יותר הילה רוח – היא ללא ספק חשופה יותר, ניצבת מולנו במקום שהוא חדש עבורה – וביחד אנחנו יוצאים למסע מסקרן, מפתיע ומהנה בטריטוריה חדשה. אולי המסע הזה אף יוביל אותה ליצור יצירה שונה שתפתיע גם אותה, יצירה שתגיע מתוך המפגש האינטימי עם הקהל. לאורך רוב ההופעה עיניה עצומות. מדי פעם היא פוקחת אותן להצצה קצרה אל הקהל ועוצמת שוב. כשמאזינים להילה רוח שרה יונה וולך מרגישים שהמילים של וולך הן עכשיו המילים של רוח, אשר מפיחה בהן חיים חדשים ("דובה גריזלית גידלה אותי / חלב כוכבים היה מזוני העיקרי").
הילה שואלת אם יש מישהו בבר, ובמהלך השיר הבא מגיעים שני צ'ייסרים אל הבמה. בסיום השיר, היא שותה את הצ'ייסר שלה ומציינת שהיא לא רואה אנשים שותים. הילה מספרת שאם היתה יכולה לחזור אל הילדה שהיתה – זו שחשבה שהיא יכולה לצרוך כמויות גדולות של אלכוהול – היא היתה מורידה אותה מזה. לקראת סוף ההופעה היא מבקשת כוס בירה.
בין השירים הילה מתוודה: "אני רוצה לדבר אתכם". היא שואלת על זיהום האוויר בחיפה ואז השיחה עם הקהל איכשהו מגיעה לשווארמה בחיפה. "זה שני רחובות", היא אומרת ומיד מדגישה: "השווארמה, לא חיפה". היא זוכרת שההבדל הוא בכך שברחוב אחד השווארמה היא עם צ'יפס, ובשני ללא צ'יפס. בחור שעומד בקרבת הבמה (בניגוד לקהל שיושב) אומר "שווארמה אמיל היא הכי טובה בארץ" ומעורר דיון בקרב הקהל החיפאי שחלקו מסכים מיד וחלקו מתנגד נחרצות.
בצירוף מקרים מפתיע, הפעם הראשונה בה נחשפתי לשיר שכתבה והלחינה הילה רוח היתה ב-27/4/2013, לפני 4 שנים בדיוק. השיר היה "אף פעם" – מהשירים היפים ביותר שנכתבו בשפה העברית בשנים האחרונות. זה היה לקראת ההופעה של "כלבי רוח" בפסטיבל יערות מנשה. סמוך להופעה הנוכחית בסינקופה, גיליתי ש"אף פעם" הוא גם השיר הראשון שהילה כתבה, וזו עובדה מטלטלת. הביצוע שלו בהופעת הדואו מאפשר למילים להתבלט יותר מאשר בהופעות עם ההרכב המלא. יש עונג ביכולת הזו להקשיב לכל מילה ומילה, כאשר המילים אינן מכוסות במסך של דיסטורשן ותופים – "את אש בעצמותי / את יותר מדי / ואם תלכי מכאן / את תתחרטי עלי / אל תתקרבי אלי".
תמונות: יוס סטייבל.
הילה רוח דואו, סינקופה-בר, חיפה, 27/4/2017