בשבועות האחרונים, מאז ש-88FM עברה לתאגיד השידור "כאן", קם קול מחאה של מאזיני התחנה האדוקים, על רקע עזיבתם של כמה מהשדרנים/ות הותיקים והאהובים, ועל הפקעתה של העריכה המוזיקלית מידם/ן של השדרנים/ות שהמשיכו לשדר בתחנה. ביום שישי האחרון רענן שקד בכתב בטור השבועי שלו ב"7 לילות":  88FM" הצילה את חיי", ומפרט על כך: "שדרן רדיו עם אישיות פעילה שמבין במוזיקה ובאופן שבו היא פועלת, ובדרך שבה בנייה נכונה של שעה רדיופונית יכולה להיות אמנות, מסע, הפלגה- שדרן כזה יכול להציל אותך".

אז לא יכולתי שלא להיזכר בתקופה ההיא ב-2013 בערך, שבה הייתי מקשיבה לרוני ורטהיימר בכל יום ב-13:00 בצהרים, בשנה הראשונה (והאחרונה) בקריירה שלי שבה עבדתי במשרד מול מחשב בין 9:00 ל-18:00- בשעות הקשות האלו של אמצע היום בעבודה- וידעתי שמתישהו, במהלך השעה, הוא ישים שיר של "החצר האחורית". לא ידעתי איזה שיר, או מתי, ומה יבוא לפני או אחרי; אבל ידעתי שבשעה הקרובה, ככל הנראה, יושמע ברדיו שיר של "החצר האחורית", הלהקה של תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, ששרים את המילים הנוקבות שכתב יענק'לה רוטבליט. כן, גם בגלגל"צ השמיעו אותם מדי פעם, במיוחד את הקאבר ל"לשרוק בחושך" של אריק איינשטיין; אבל בפעמים הנדירות שאני מאזינה לגלגל"צ, אני לא באמת מצפה לשמוע שם משהו שאני אוהב או ארצה להתעמק בו. זאת רק מוזיקת רקע. לא כך כשאני מאזינה ל-88- שם אני מוכנה להתמסר, להיפתח וללמוד.

כי עבורי, כמו עבור חלק ניכר ממאזיני 88- מוזיקה היא הרבה יותר מ"רקע", היא הפסקול לחיים עצמם. לפעמים היא ממש החיים עצמם. ודרך התחנה הזאת הכרתי כמה מהאמנים והלהקות שאני הכי אוהבת. שם גם הכרתי, בזכות רוני ורטהיימר בעיקר, את "החצר האחורית".

אתמול (28.5), הלהקה ערכה מופע מיוחד לרגל סיום גיוס הכספים לאלבום השני בהדסטארט. למען האמת, המופע ייערך היום (29.5), אך עקב הביקוש הוסיפו מופע נוסף. המופע נערך ב360- מעלות- כלומר, הבמה עברה למרכז האולם, והקהל ישב מסביב לה. והיה הרבה קהל; הבארבי היה מלא לגמרי. ההופעה נפתחה עם יענק'לה רוטבליט, בתפקיד מנחה הערב ונביא הזעם, שאמר כמה מילות פתיחה, ולאחר מכן שר/ דקלם את "שני שקרים", שנפתח במילים: "תראה איזה חורבן נשאיר פה לתפארת"; שיר שכולו נבואת זעם, על העבר, ההווה והעתיד, עם המשפט החוזר "שני שקרים אינם עושים אמת אחת".

לאחר מכן, הלהקה הגבירה את הקצב עם כמה שירים מהאלבום הראשון: הם פתחו דווקא עם "נגמרה המסיבה", משם המשיכו ל"אחד משלנו", שמזכיר קצת שיר של שבק ס' בימיהם הטובים (יש שטוענים שהיו להם כאלו), "קרא לי קודקוד" במקצב אלקטרוני, ולאחר מכן שני הלהיטים היותר מוכרים של הלהקה: "הסיפור הגדול", ו"מענה קולי", בעיבודים יותר אקוסטיים. בנוסף לרון בונקר על הגיטרה החשמלית, הצטרפה ללהקה גם תום דרום על הקלידים, כך שלא ניתן לטעון להדרת נשים מוחלטת מהבמה…

ובכל זאת, נתכנסנו ב"בארבי" לרגל האלבום החדש שעתיד לצאת בקרוב, ואחרי רצף הלהיטים, רוטבליט הכריז שעכשיו הם הולכים לבצע חמישה-שישה שירים חדשים. לרגע נחרדתי: זה לא פשוט לקהל, לשמוע כל כך הרבה שירים חדשים ברצף; לא כשהשעה מתקרבת ל-11 בלילה, ולא כשמדובר בשירים כמו אלו של "החצר האחורית"- שאיך לומר בעדינות- הם לא תמיד קלים לעיכול.

הם פתחו את רצף השירים בשיר שעוסק ככל הנראה בפליטים, ושואל אותם "מה אתה מחפש פה? למה באת לכאן"?. השיר שבא אחריו היה פוליטי לא פחות- "השעה מתאחרת"- אולי על נקודת האל-חזור בדרך למדינה האחת: "אם יש דרך אחרת שניתן לנסות/ השעה מתאחרת כבר הזמן לעשות". השירים האחרים המשיכו בקו האפל עם "החושך ירד על הארץ/ לא בבת אחת לא פתאום", על ההדרדרות והריקבון האיטי של המוסר והחברה. האופל העמיק ב"שעת הזאבים", הקצבי למדי, ואחריו "עובר ושווא", על סיר הלחץ של המציאות הישראלית. את רצף השירים החדשים הם חתמו עם "ים המוות", שכבר הושמע לא מעט ברדיו, והשורה החוזרת בו "מי הרג את ים המוות", שכמו נלקחה מסלוגן בהפגנה נגד מפעלי ים המלח.

זה לא מובן מאליו, לבצע הרבה שירים חדשים ברצף, גם כשהקהל סבלני ואוהד. אבל הם עשו זאת בהצלחה: המעבר בין מקצבים וסגנונות מוזיקלים שונים איפשר לשמור על רמת אנרגיה גבוהה, והמילים של השירים, עם השורות החוזרות שנשארות בראש גם לאחר שהשיר נגמר, גם הן סייעו לא לאבד קשב ועניין. השירים החדשים ממשיכים את הקו של האלבום הראשון: טקסטים פוליטיים וחברתיים נוקבים, ומרחיבים אותו גם לנושאי מחאה נוספים. הקו המוזיקלי שלהם ממשיך להיות מגוון, ומשלב בין הרבה סגנונות שונים.

לאחר רצף השירים החדשים, הלהקה חזרה לבצע שירים מהאלבום הראשון: "האיש בחליפת הזכוכית", "שייח ג'ראח" ("השיר הכי שמאלני שלנו"), ושיר הקאנטרי החביב "פרזות", ש"מרים" לציונות בקטע אירוני, ותמיד מזכיר לי את "הבילויים", אבל ללא המימד הגרוטסקי.

את ההדרן פתח יענקל'ה רוטבליט, עם שירו "הרצל גילח את הזקן". אחריו הם ביצעו את "קורח הטייקון", וחתמו בלהיט הגלגל"צי שלהם- ביצוע מרגש ל"לשרוק בחושך" של אריק איינשטיין ז"ל. בתחילת הערב רוטבליט אמר שאלו שירי דיכאון, אבל למען האמת, למרות הטקסטים הפוליטיים- שלפעמים נותנים למאזינים כאפה, או אגרוף בבטן- לא היה שם דיכאון; באופן אישי, דווקא הפגנת השמאל שנערכה ערב לפני כן בכיכר רבין לציון 50 שנות כיבוש דכדכה אותי הרבה יותר, מכל הסיבות האפשריות.

"החצר האחורית" הם אחד ההרכבים המעניינים שנוצרו פה בשנים האחרונות: יענק'לה רוטליבט בן ה-70+, שחבר לשלושה מוזיקאים צעירים, שכל אחד מהם מגיע מרקע שונה של עשייה מוזיקלית. רוטבליט מספק את הטקסטים הפוליטיים והנוקבים, ובדרכו עונה ל"שירי ארץ ישראל היפה", שבגלגולו הקודם היה אפילו מזוהה עמם; הוא מתכתב עם סשה ארגוב, רחל המשוררת, ועוד. תומר יוסף מביא את הקצב והגרוב של ה"בלקן ביט בוקס", איתמר ציגלר מוסיף גוון אקוסטי ורך יותר, וגדי רונן, שלאחרונה הוציא אלבום סולו ("אומרים שזה אתה"), מביא איתו את הנינוחות, החיוך ואת קול הזהב שלו. כל אחד מהם שר כסולן שיר אחר, ביחד עם רון בונקר ותום דרום כ"חצרני חיזוק", ההרכב הזה יוצר דבר שעולה על סכום חלקיו. ובמציאות של ישראל 2017- גם כל כך אמיץ, עוצמתי, ובעיקר- מתבקש. "החצר האחורית" נותנים מענה קולי, מוזיקלי ואמנותי לחלק מהשמאל הישראלי, ובמידה רבה, ההופעה שלהם אתמול היתה חוויה משלימה, או יותר מכך- מתקנת- להפגנת השמאל בכיכר רבין. השירים שלהם לא מנסים להתחנף או להתקבל על-ידי הימין או המיינסטרים, להיפך; הם באים למחות ולבעוט- נגד הכיבוש, נגד עוולות חברתיות, נגד שלטון ההון, נגד היחס לפליטים- ובעד שוויון, צדק, וחירות. בעד הזכות לחיות פה, כמו שהיינו רוצים ורוצות. כמו שאולי עדיין ייתכן. ובתוך החושך הגדול, במציאות שבין הים לנהר, יש בזה נחמה ואפילו תקווה.