אלבום הבכורה של נרקיס מקיף אותך, כמו בשם האלבום עצמו, באמת. הקול שלה עוטף אותי כאשר היא בתורה, ב"עצה" הפותח, מרגישה עטופה, מרגיש טוב, מחפשת דרך ומבקשת עצה.

עם מפיק מוסיקלי מליגת העל כמו צח דרורי האלבום עובר מבלדיות לקצביות, מעדנה אל כוח וחור חלילה. "אל תעזוב" מראה עוצמה בקול של נרקיס , כוח של אשה שעברה דרך של ממש. "אני בורחת כדי לחזור מהר" היא שרה ב"תהיה לי בית" המצוין , אל האל, אולי אל איש. ב"שדות" היא שרה "בואי נרוץ לשדות" ונדמה שהיא נעה כל העת בין בית לבין חוץ, בין הר לבין עמק, בין חלון לבין נוף והמרווחים הללו הם הם היצירה שלה עצמה.

ב"ענני" למילים של רבי שלום קורח, מחשובי רבני תימן במאה העשרים, מתפנה נרקיס להלחין בלבד והתוצאה פשוט נפלאה. ענת מלמוד שרה קולות וחבורה נפלאה של נגנים בהם שחר חזיזה, יהוא ירון, אביב בכר, קרן טננבאום, נועם חיימוביץ' ו-איך לא- מאיה בלזיצמן, מסייעת לנרקיס לרגש בכל שיר מחדש.

"אל תעצום עיניים" בא ותוקף אותי בנקודה רגישה. לפני זמן מה כתבתי אודות אלבום אחר של יוצרת דתייה כי חסרה לי המעורבות המפורשת של גבר ומפריעה לי הפנייה אל בורא עולם כדמות זכרית דומיננטית. אומנם החמאתי לאלבום אך התגובות היו לא פשוטות והואשמתי בפלישה למרחב הפרטי של היוצרת. אין לי אלא לשאול כאן שאלה דומה….השקפת העולם שלי כאדם הנה חלק מזווית הראייה שלי כמאזין וכמבקר: הדמות הזכרית המופשטת קשה לי. אני מבין אמנם את המלכוד החברתי אבל כמה שיהיה מוצלח האלבום, והוא מוצלח ביותר, אני מתקשה להתחבר בנקודה מסוימת למי שממאנת, באופן מסוים, להיפגש אתי ביצירה שלה. להגיע עד אלי, כמו ששרה ב"אני אגיע" : "לו באת אל ביתי, הייתי רוקדת".

אבל כשהאלבום מתקרב לסיומו, נרקיס מרתקת אותי עם "מרים" יוצא הדופן והמצמרר עם הקונטרבס של יהוא ירון שמפיל אותי ומשאיר אותי מחוסר קומפלימנטים. מקבל את שיר הנושא לסיום האלבום, מבטיח חגיגית , גם אם כואב, לדבר אמת.