גיא טנא1988 הייתה שנה חשובה ומשמעותית בקיום הזיקה של הרוק הישראלי לזכרון השואה. שלמה ארצי הוציא את "חום יולי אוגוסט" בו שירים כמו "רומניה" ו "בגרמניה לפני המלחמה" השתלבו עם חשיפת הטראומות שאפיינה את האלבום החשוב ההוא ובעיקר היה זה יהודה פוליקר יחד עם שותפו יעקב גלעד (ובסיועו של יועד נבו) שנתנו קול לבני הדור השני לשואה באלבום "אפר ואבק" שהנגיש את הזכרון לכל אחד ואחד ממאזיניו בעזרת שילוב חד פעמי של כשרון, גילוי לב, רגישות ואהבת האדם.
בערב יום השואה והגבורה תשע"ח החלטתי להקדיש פרוייקט משותף לי ולגולשים שביקשו זאת, אשר יוקדש לאלבום הגדול ההוא ויעלה זכרונות, השראות, יצירות ובעיקר רגשות שמחוברים חיבור נושאי או אחר הן לשואה והן ליצירה של פוליקר. יחד עמי, נטלו חלק בבניית המונומנט הזה (לפי סדר הא-ב) : אבירמה האריס, איילת מדינה, אלון שמואל, אשרת זריהן, גיא טנא, חיה ארליך, נטע עמית, סיון פלאום, עדי וולפסון , שמעון אל עמי , תומר וקס מאור.
אתם מוזמנים ללחוץ פליי, להאזין לשיר ולקרוא את הזכרון או את היצירה. מי מכם שירצה לתרום את חלקו בשני השירים האחרונים שנותרו ללא סיפור/זכרון/שיר/רשימה מוזמן לפנות.
כל המלים : יעקב גלעד , פרט ל "פרחים ברוח" מאת הלינה בירנבאום (אמו של יעקב גלעד) ו "התחנה הקטנה טרבלינקה" מאת ולדיסלב שלנגל בתרגומה של בירנבאום.
- אפר ואבק — עדי וולפסון
"ואם את נוסעת לאן את נוסעת/ הנצח הוא רק אפר ואבק/ לאן את נוסעת לאן את נוסעת/ שנים וכלום עוד לא נמחק."
יום אביב, הילכנו אמא ואני בחורבות העיר של סבתא מרים ז"ל, בפיוטרקוב-טריבונלסקי שבפולין. העיר הכעורה לא רמזה אפילו במעט על הקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת שהתבססה בה לפני מלחמת העולם הראשונה. בית הכנסת הגדול, שהיה מהמפוארים בכל פולין ונחרב כליל, שופץ והפך לספריה, ובה רק פינת זיכרון קטנה ונחבאת. הרחוב לא הסגיר דבר מאז, לא את חיי הקהילה, לא את הגטו, לא את האקציות, הסלקציות, המשלוחים, שום דבר. גם בית הקברות היהודי, בו קשישה כפופה עם מחברת מצהיבה בידה סופרת צעדים וקברים נוטים לפול, עד שהיא מוצאת את מקום מנוחתם של אביה ואחותה, שנפטרו לפני המלחמה, מוזנח להפליא. אפילו הבית בו סבתא גדלה, שאת מקומו מצאנו על פי מסמך ישן, לא הסגיר דבר. אבל בעצם לא ידענו דבר, היא לא סיפרה, לא לאמא ובטח לא לי, כי הרי נפטרה כשנה לאחר שאני נולדתי.
לא מצאנו שם זיכרון, ואיש לא חיכה בתחנה.
למחרת צעדנו, אמא ואני, מאושוויץ לבירקנאו, במסלול של מצעד החיים. ועמדנו על מגרש המסדרים, שם מנגלה הפריד בין סבתא לבין אמה, אחיותיה וילדיהם, לחיים ולמוות. ושתקנו. ובכינו. ודווקא שם, במקום שמסמל יותר מכל את הרשע והמוות, את מה שבלתי ניתן לתפוס, התחיל משהו חדש, איזו הבנה של מסע. מסע שהחל אז ולא הסתיים עד עתה, מסע בעקבות מה שלא נמחק.
הייתי בן 17 כשהאלבום "אפר ואבק" של יעקב גלעד ויהודה פוליקר יצא, אלבום ששינה את המוסיקה הישראלית ואת הדרך בה אנחנו זוכרים את השואה, ובמידה מסוימת גם את חיי. נסעתי לפולין עם אמא בעקבות סבתא, אבל גם בעקבותיו, מזמזם את השירים בראשי, לוחש בשפתיי, שר בגרון ניחר. נסעתי כדי לזכור את הפנים, את השמות, את האנשים, לזכור ולא לחזור אלא להמשיך קדימה אל הנצח. לא נסעתי למצוא תשובות, אלא חיפשתי שאלות: לגבי כאדם וכאב, לגבינו כעם וכחברה לגבי כל בני האנוש. אך יותר מכל ביקשתי לראות איך מתוך האפר והאבק אפשר להמשיך לחיות.
סימן
סַבְתָּא אֲנִי נוֹתַרְתִּי לָךְ
לְזֵכֶר אֲפִלּוּ שֶׁאֵינִי זוֹכֵר
אֶת קַוֵּי פָּנַיִךְ אֶת חִסְפּוּס
יָדַיִךְ אֶת צְרִיבַת קוֹלֵךְ
אֲנִי הָיִיתִי לָךְ לְעֵד
לָעַד
אֶשָּׂא אֶת הַטְּלַאי הַצָּהֹב
עַל כִּיס הַחֻלְצָה בְּתִיק
בֵּית הַסֵּפֶר בְּלוּחַ
לִבִּי
מתוך "אני שלישי" (אבן חושן, 2013)
- חלון לים התיכון— אשרת זריהן:
מוקדש לזכרה של ד"ר מרגוט ליפמן ז"ל שהייתה ניצולת שואה והקדישה את חייה להנחלת זכר השואה .נפטרה בתאריך 1.8.17
התקליט "אפר ואבק" מהווה נכס צאן ברזל עבורי מבחינה מוסיקלית ותרבותית כאחת. ביקשתי להצטרף לפרויקט שגיא טנא יזם למרות שאינני דור שני או שלישי לניצולי שואה (אבי נולד במרוקו ואמי בתורכיה). כאשת חינוך אני רואה חשיבות עצומה בהנחלת הוראה השואה במובן ההומניסטי – האוניברסלי שבה. גם הבחירה בשיר "חלון לים התיכון" אינה מקרית. הבחירה אינו נובעת מתוכן השיר המרמז על מכתב דמיוני של ניצול שואה שכותב לאהובתו, השלג שהיה כאן בשנות ה-50 שהזכיר לו את אירופה עשוי להוביל לאפשריותו של "אושר מתגנב לו בחלון" , אלא בעיקר מתוך המקום לשתף כיצד גם אנשים שהשואה אינה קשורה למשפחתם באופן ישיר עדיין נכחה במלוא עוצמתה. כיצד " תקוות נולדו מתוך ייאוש" גם כש "עוד הפצע הפתוח" ….
חלון השתיקה: רחוב שפרינצק 3 בקרית מוצקין תמיד יהווה את נקודת הציון הראשונה. הבית בו נולדתי וגדלתי עד גיל שמונה. השכנים שלנו, בקומה שמתחתנו, מר לנדוור ז"ל וגברת לנדוור שתבדל לחיים ארוכים הינם ניצולי שואה. הוריי ערב לפני יום השואה היו מזכירים לאחותי הבכורה ולי כי בימים הללו , עלינו לעלות בחדר המדרגות על קצות האצבעות, בשקט מופתי בבחינת של זה אינו זמן של "צחוק ילדים בין (ה)ערביים ". לא שאלנו שאלות ולא היו הסברים מפורטים, המספר המקועקע בזרועותיהם היה קוד הצופן היומיומי של המשפחה שלנו, בכבוד הרב שרכשנו להם ואהבתנו הרבה אליהם. לפני כשנה כאשר אמי ואנוכי באנו לבקר את גברת לנדוור היא סיפרה לראשונה כיצד הצליחה עם תושייה רבה לשרוד את התופת הנוראית.
חלון הזמן המדבר: בשנה השנייה ללימודיי באוניברסיטת חיפה למדתי בקורס סמינריון ובו הכרתי לראשונה את דר' מרגוט ליפמן ז"ל , "המורה שלי לחיים" (רק שעד אז לא הבנתי עד כמה היא תהיה כזו) .יום אחד הגיחה מרגוט לספרייה , בשעה שחברתי ואני כותבות את העבודה הסמינריונית. כהרגלה דרשה לשלומנו בחיוכה הייחודי , ביררה אודות ההתקדמות בכתיבה ובאותה נשימה גם ביקשה שנבוא ללמוד אצלה קורס שתעביר בסמסטר העוקב בנושא השואה. באופן פורמלי לא יכולנו להירשם לקורס אך מרגוט אמרה שנסיר דאגה מלבנו . בנימוס רב , סירבתי ונימקתי שסרטי השואה הדוקומנטריים גורמים לי לסיוטים , אך אשמח ללמוד בקורס אחר עמה. באופן נחרץ, היא הודיעה לי שאצור עמה קשר טלפוני באותו ערב. כמובן, שלא יכולתי לעמוד בפני "הפיתויים" (יציאה מן הכתה בשעה שיוקרנו הסרטים הדוקומנטריים ) שהציעה לי והסכמתי להצטרף לקורס. מעבר לאישיותה יוצאת הדופן והדיונים שקלחו והיו מרתקים , דנו גם בסוגיה של השואה "כחג של אשכנזים" ובשברירי שניות התרעמנו קבוצה של סטודנטים מזרחים שמעולם לא שמענו את הביטוי הזה ועל הרגישות של ההורים שלנו אל מול הניצולים. את העבודה הסופית בקורס כתבתי בנושא הכחשת השואה . אף בלימודי התואר השני חקרתי את סוגיית הוראת השואה והקשרה לסכסוך הישראלי- פלסטיני מנקודת מבט פילוסופית – חינוכית. ועדיין מרגוט שותקת בשתיקה רועמת. לפני שלוש שנים התוודעתי למפעל הייחודי "זכרון בסלון". גמלה בלבי ההחלטה שהגיעה העת לשמוע ולהשמיע את סיפורה האישי. ישבתי במרפסת ביתי בקומה ה- 16 כשאני צופה על הים התכול כעיניה של מרגוט ומתלבטת בתוך תוכי האם זה המעשה הנכון לעשותו. מרגוט הייתה כבר בת 87 ,לא צעירה אבל בהחלט יודעת משהו או שניים על העולם הזה. החלטתי לצלול לתוך תהייתי ולצלצל למרגוט. שלחתי לה במייל את חוברת ההדרכה כשלב ראשוני לבחון באם הבשיל הרגע . לאחר מספר ימים שוחחנו על דא ועל הא והעליתי את הסוגיה שאולי נערוך ביחד מפגש אינטימי בביתי בו היא תספר את סיפורה בבחינת "את מה שלא יגיד מכתב". בהתראה קצרה התקבצנו כשלושים איש בסלון ביתי : בני נוער, חלק מחבריי וחברותיי וחברים של הוריי. כולנו נפעמנו מסיפורה של הנערה מרגוט שהצליחה להנהיג קבוצת נשים בגטו טרזינשטט בכשרון רב וביצירתיות מופלאה כולל העפלתה ארצה במרץ 1946.בסיום הערב האינטימי, מרגוט ריחפה מאושר , מעולם לא ראיתיה מאושרת כמו באותו יום בסלון שמשקיף לים התיכון.
חלון המשאלה עתידית:
מי שראה חורבות הגטו
ידע שאין לחדש סתם מעשה אדם
אלא שיש לשנות הכל ולא – ישלוט המוות
יש לנצח המוות . ולא – המידבר.
(מתוך שירו של פול אלואר ״ורשה עיר רפאים״ תרגום עזרא זוסמן)
וגם אנחנו שלא ראינו את חורבות הגטו אבל שמענו אודותיהם , נבטיח לעצמנו שנשאיר חלון אחד פתוח לרווחה , שתמיד תשרה בו רוח האדם במלוא נוכחותה ותפזר את האבק ללא הבדל דת, גזע ומין. רק כאשר נעמוד בעצמנו מול עצמיותנו אולי נוכל להסיר את הספק ש "ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון." מי ייתן ודרך רוח האדם נוכל לחוות רגעים של אושר במזרח התיכון. לו יהי.
- כשתגדל — נטע עמית
בבית שלי הקשיבו הרבה לחוה אלברשטיין ויהודה פוליקר. במקרה (או שלא), שניהם בני הדור השני לשואה, כמו ההורים שלי. והשואה היתה נוכחת ברקע – בשיחות, במחשבות, ואפילו במוזיקה שלה האזנתי, מאז שאני זוכרת את עצמי. אחד מהשירים האלו היה "כשתגדל", למרות שהשיר בכלל לא עוסק ישירות בשואה; הוא מתאר מעין מונולוג של אם או אב לבנם הצעיר, מפיו של הבן הבוגר כיום. אבל השואה מהדהדת בכל מילה ובכל בית בשיר. החרדה של ההורים לבנם והרצון לגונן עליו ולשמור אותו קרוב, ובאותה נשימה גם המשאלה שלהם שיפרוש כנפיים ויעוף, ש"ייצא ממנו משהו גדול" (גנרל או אסטרונאוט למשל). ההורים ניצולי השואה אולי גם דוחפים אותו לשם מתוך הבנה שאם הוא יהיה גנרל או אסטרונאוט, אולי יהיו לו הכוח והאמצעים להינצל כשהקטסטרופה או השואה הבאה תתרחש. הם קרועים בתוך הקונפליקט הזה בין החרדה והפחד לגורלו של הילד וחוסר היכולת לשחרר אותו, לבין התקווה והשאיפה לעתיד טוב יותר שהם רוצים לתת לו, למרות ובגלל שלהם לא היה.
אבל כל הציפיות האלו שמונחות על כתפיו גם יכולות לשתק ולהכביד. כאילו שהילד אמור להגשים את כל מה שנמנע מהם; בניגוד ל"ילד רגיל", ילדי הדור השני נושאים על גבם לא רק את מטען ההנצחה של המשפחה המורחבת שנספתה – עליהם גם לממש כל החלומות והתקוות ולחיות את החיים שהנספים והניצולים היו אמורים לחיות. זה משא כבד מדי עבור ילד צעיר, והוא מנסה בדרכו להתנער ממנו ("אתה לא רצית להיות אפילו חייל…אבל אותך אף אחד לא שאל"). בתוך הקונפליקט הפנימי של ההורים, בין החרדה לבין התקווה, בין העבר לבין ההווה והעתיד – הם לא תמיד רואים את הילד, את רצונותיו ואת צרכיו; פעם הוא אנדרטה למשפחתה ולחיים שאבדו, ופעם הוא התגלמות כל הציפיות והתקווה לריפוי ולתקומה מהאפר.
וכשהציפיות מהילד אינן מציאותיות, גם אין לו דרך לעמוד בהן, והוא אכן נכשל בכך: "לך הביתה עזוב את בית הספר/ אמרו שממך כבר לא יצמח שום דבר". אולי הוא אפילו מכשיל את עצמו בכוונה, כדי לנסות ולהוריד מעצמו את עול הציפיות והחלומות שהוריו הניחו על כתפיו הצעירות, מבלי לשאול אותו לרצונו. הכוונות שלהם טובות; הם אוהבים אותו, ללא ספק, הם רוצים את הטוב ביותר בשבילו – גנרל או אסטרונאוט, למשל, והרי כל ילד "נורמלי" חולם להיות אחד. מלבד הילד שבשיר; הוא רוצה להיות "סתם" כמו כולם, כמו כל ילד "רגיל".
טראומת השואה של ההורים משפיעה לא רק על ההתמודדות עם העבר, אלא חודרת גם להווה ומכתיבה את דפוס ההורות שלהם: החרדתית, המגוננת יתר על המידה, עם הציפיות שלא ניתן לעמוד בהן. קיים פער גדול מאוד בין האהבה והכוונות הטובות של ההורים לבין הביצוע, המצלק לא פעם ("אם לא תאכל לא תגדל אף פעם", הם מאיימים, ומעבירים את החרדה שלהם אל הילד). וטראומת השואה תמיד נוכחת, גם אם אינה מדוברת. בתקופת הילדות של הדור השני, עד משפט אייכמן, והרבה פעמים גם אחריו – הניצולים לא דיברו על השואה כלל. גם סבא וסבתא שלי לא דיברו על זה; הם התחילו לספר את סיפורם רק אחרי שנולדו הנכדים – אנחנו – בערך באותה תקופה שבה יצא האלבום "אפק ואבק". וגם בשיר "כשתגדל", השואה לא מוזכרת במפורש, כאמור. אך היא תמיד שם: ב"ילד טוב משאיר צלחת ריקה", משפט אחד המכיל בתוכו את כל הדרישות, הציפיות והחרדות של ההורים, ומרפרר לרעב שהיה "שם", ולעבר שתמיד מצליח להזדחל פנימה אל ההווה, ל"כאן ועכשיו"; אל הבית ושולחן המטבח, שאמור להיות המקום הכי חם ובטוח. ממש כמו בשיר, סבתא שלי היתה יושבת לידי בזמן האוכל ומאיימת עלי שאם לא אגמור הכל מהצלחת יבוא שוטר. ובמשך רוב ילדותי פחדתי מהיום שבו הנאצים יבואו וייקחו את המשפחה שלי, ובמשך תקופה קצרה אפילו כתבתי יומן שיישאר אחריי, בהשראת אנה פרנק.
טראומת השואה של הדור הראשון הרבה פעמים מחלחלת באופן בלתי מודע או מכוון בהעברה בינדורית גם לדור הבא: "אתה לא רצית להיות שם בכלל/ אז מה, אותך אף אחד לא שאל/ אתה נשארת גוזל שנפל". והנה טראומת הדור השני (וגם השלישי, לפעמים), בשיר אחד.
- שיר אחרי הגשם — שימקו אל עמי
לחזור לעיר הולדתך, למקום בו גדלת, למקום ממנו נקרעת באכזריות, למקום בו נמחקו כל חייך, כל משפחתך, קהילתך, נימי ישותך…. פעמים חזר אבי ז"ל- יהודה אל עמי לעיר הולדתו קושיצה, סלובקיה ממנה יצא, עם רוב בני משפחתו – משפחת קאופמן- בטרנספורט לאושוויץ באביב 1944. 15 נפשות מנתה המשפחה, רק 4 חזרו משם….עם תום המלחמה ושחרורו ממחנה העבודה חזר אבי לקושיצה, בתחילה סר לבית המשפחה, אך זה כבר נגזל על ידי משפחה מקומית. אז פנה אבי לחקור האם ישנם עוד שורדים וגילה, בדרך לא דרך, שני אחים ואחות ששרדו מהתופת.
מעטי השורדים האלו, דלי המשפחות,
עלים בודדים מענפים מפוארים.
הזיכרונות חיברו כמו דם.
כרוב כבוש על אדן החלון, רגל קרושה, אנחות.
כאב שלא נקרש באידיש, מקוטע בצחוק פראי.
הזיכרונות סמיכים מדם.
בחוץ אור התכלת העזה ועברית
בפנים צללים וארץ אחרת, מולדת חלופית.
הזיכרונות סמיכים מדם.
הדי מולדת ישנה שהפנתה עורף אדיש.
קפסולת בית שאבד, מאחורי דלתות בשיכונים דהויים.
הזיכרונות חיברו כמו דם.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ חריין
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא רגל קרושה וימליך כבד קצוץ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן ובכבושי וחמוצי
בַּעֲגָלָא וּבצלחת קרפלאך
ואמרו אמן
כמעט 50 שנה מאוחר יותר שב אבי בשנית לקושיצה. איתנו. אשתו (אימי) וששת ילדיו. כמו ילד נרגש התרוצץ אבא ברחובות העיר ואנחנו אחריו. כל הסיפורים על הבית, סבא וסבתא, בית הכנסת והשקוצים…כמו קמו לתחייה. הספסל בבית הספר עמד עדיין במקומו וכן בית הקברות הישן אך הבית איננו ואבא מחפש את עקבותיו ומקומו בזיכרון ומתחת למשטחי האספלט והבתים החדשים. רחוב JUZNA – רגע נדמה כאלו מפעל ענק עומד עכשיו במקום הבית אך הנה מתגלה, לא רחוק משם, בית מספר שישים. בית אחר, המספר אותו מספר והמקום אותו מקום. אבא עומד שם ונושך שפתיו. בדרך פתאום אבא מזהה את תחנת הכבאים. כנער הוא ישב שם במגדל התצפית וצפה אל העיר לגלות אש או עשן מתמר מוכן להזעיק את עגלות הכבאים. בעוד אנחנו צופים בתחנה נשמעת צפירה, הדלתות הכבדות נפתחות במהירות והכבאיות יוצאות שוב לדרך. כאן תמיד זורמת השגרה.
- פרחים ברוח — איילת מדינה
עלים ברוח
געגועים לדודים שלא הכרתי
לשני נערים
אחיו הגדולים של אבי
צעירים במותם מבני שלי
שנתלשו מעץ משפחתם.
כמו עלים ברוח שלכת סתיו אוקראיני
ב-1 אוקטובר 1942
בעת בריחתם מהגטו המתחסל
נחטפו, נרצחו
ואינם.
רק זיכרונם נמצא בשתי תמונות
ששרדו וישנן
- התחנה הקטנה טרבלינקה — גיא טנא
נדמה שמתוך השירים הרבים רבים שהכרתי בימי חיי ועסקו בטראומה כלשהי בכלל ובזוועות השואה בפרט, היה זה שירו של המשורר ולדיסלב שלנגל שנכתב בגטו ורשה ותיאר באופן מעורר פלצות את המסע אל והשהייה הצפויה ליהודים שימצאו עצמם במחנה הריכוז טרבלינקה.
כל חיי עברו בצל השואה. למרות גילי הצעיר יחסית (46) אני בן הדור השני לשואה ועוד מילדות, בצורות שונות ועמוקות שריטה, השואה והשלכותיה נכחו בחיי. לא תמיד ידעתי כיצד להתמודד עם נוכחות זו שנכפתה עלי והעדפתי פעמים רבות להתעצב "כשצריך" ולהתעלם (או יותר נכון להדחיק) כשמתאפשר.
ואז הגיע "אפר ואבק". הייתי בן שש עשרה והקטע "התחנה הקטנה טרבלינקה" עבר בי כזעזוע חשמלי של עשרת אלפים וולט. כעת אני מבין שלא היה זה רק הטקסט הבנוי בצורה מושלמת כדי לתאר תחושת אימה בלתי נתפסת אלא גם הנגינה, ההפקה המוסיקלית שחורגת מן הסטנדרט שנהוג אפילו באלבום המופתי הזה ובכלל כל מה שנראה לי ונשמע לי חריג, בוטה, לא מתייפיף.
כמה שנים לאחר מכן בעת שגרתי בקיבוץ שמיר הצפוני ביקשתי מבת הגרעין שלי מירב להכין לי מעין ספרון בו שירים רבים שאני אוהב. אחד מהם היה השיר הזה. בתבונתה כי רבה הפרידה מירב את השיר משאר השירים בשמינית קרטון שחורה, הן מלפניו והן לאחריו.
בעיני ובאוזניי, לנצח, אחד מביטויי השואה הבולטים בתרבות הישראלית יהיה "התחנה הקטנה טרבלינקה" ואפילו כאשר אני כותב שורות אלו עוברת בי צמרמורת והזכרונות מציפים.
- ילל — סיון פלאום, אבירמה האריס .
במחי יד ובאכזריות שאינה נתפסת קולותיהם של ששת מיליונים נדמו. השאירו מאחוריהם צלילים וסיפורים שלא נשמע ולא נכיר מעולם את כולם. לכל אחת ואחד מהם היה קול יחודי, תווים וצלילים שמהווים את פסקול חייהם. היו להם אהבות שנגדעו וחלומות שנגוזו. על כל הזוועות שעברו לא שמענו, אך קולם היה כנר לרגלינו והוביל את חייהם של אלו ששרדו; הם ליוו אותם בזכרונם, בחלומותיהם ובסיוטיהם.
המנדולינה של סבא שלי ליווותה אותנו בשמחות ובאירועים. הוא סיפר שהוריו לא רצו שינגן על הכלי הזה, אמרו לו שזה כלי נשי ומה לו וזה, אך הוא לא ויתר. בכל פעם שניגן דמעות זלגו מעיניו. הוא איבד כמעט את כולם שם – אבא, אמא, אחים ואחיות, אישה וילדים. שם, במקום שלא מזכירים את שמו. הוא חי חיים מלאים ולצדם מספר על היד, סיוטים בלילה, מלאך המוות שרדף אותו, החיים והמשפחה שאיבד. פס הקול של משפחתנו תמיד מלווה בדמעות על מה שהיה ולא יהיה עוד. קולותיהם ויללותיהם של אלו שנרצחו, הושמדו ואבדו עד אין קץ נשמעים דרך הדמעות – קולותיהם לא נדמו, אתם עמנו. (סיון פלאום)
ילל
מה עמוקה הזעקה
רחבה עד האופקים כולם
עתיקה כימינו אנו.
באתי מרחם הילדה
שעזבה את הבית
אוחזת משהו , אני מקווה
יד של בובה, יד אם, יד אב
עזבה וברחה,
כל ימיה ברחה
לילותיה ברחה
עד מותה.
היהודי הוא נושא הצלב
לא המשיח
היהודי,
נשא, נושא, יישא
ומה עמוקה הזעקה
רחבה
ועתיקה (אבירמה האריס) .
- רדיו רמאללה — אלון שמואל
אמנם אני "דור שני" לשואה, אבל בצעירותי לא הייתי חשוף לנושא, לא דיברו עליו בבית. כל מה שידעתי זה שכמעט כל משפחה של אמי נספתה בפולין, ולכן כל בת דודה רחוקה שניצלה היא קרובת משפחה יקרה ומרגשת. זו הסיבה שכשיצא "אפק ואבק" לא התחברתי אליו, הסיפורים הקשים של פוליקר וגלעד הרחיקו אותי מהאלבום. המהפך התרחש כאשר במסגרת שירות מילואים מצאתי את עצמי בלילה אחד לבדי, בתורנות שמירה על גג של בית ביריחו (כשעוד הייתה בשליטתנו, בימים שלאחר האינתיפאדה הראשונה). לאחר תום תפילת הערב של המואזין (שכמו תמיד העבירה בי פחד – אולי זו קריאה לפרעות?), התחיל בגלי צה"ל שידור חי של הופעתו של יהודה פוליקר לרגל צאת האלבום. הקשבתי באדישות (החלופות ברדיו היו עוד פחות מושכות. אני לא זוכר אם היה מותר לשמוע רדיו בשמירה, אבל זה היה חיוני לשמירת השפיות – רעשי העיר הטריפו אותי, השקט עוד יותר), ואפילו נחרתי בבוז כאשר הקהל מחא כפיים בקצב ב"תחנה הקטנה טרבלינקה".
ואז החל השיר "רדיו רמאללה", ועולמי התהפך עלי. השיר עוסק בשנת 1965 ובמגישה לילה ששידרה ברדיו רמאללה שירי רוק שהוחרמו באותה תקופה ברדיו הישראלי (שהתמקד בלהקות צבאיות) וריתק אליו הרבה מאזינים ישראליים, ברובם בני נוער. לא הבנתי מה מקומו באלבום שעוסק בשואה ובדור השני, עד לאותו ערב. צלילי הפתיחה של השיר, קלידים המכושפים שצלילם היה חיבור בין המרחב הערבי בו אני והמדינה נמצאים, לבין התרבות המערבית המוזיקלית שאהבתי ואשר שלטה בישראל הממסדית (שעברה אף היא אינתיפאדה משלה, שנים אחר כך), ומייד אחר כך פוליקר משמיע יללה/זעקה של עצב, געגועים וכעס. ברגע אחד עברתי מאדישות לריגוש אדיר.
פוליקר החל לשיר, והתחברתי בכל נימי נפשי למוזיקה שלו ולמלים של גלעד. בתקופת ההתבגרות שלי, התמכרתי למוזיקה ששמעתי ללא הפסקה בחדר האינטימי שלי. החדר והמוזיקה היוו מקלט מהמחשבות על השואה השנייה שעלולה להתרחש כאן, מהסביבה הקרובה והרחוקה. לא היה לי רדיו רמאללה (הייתי עובר כשהוא הפסיק לשדר), אבל היה לי את ה BBC World Service, ובמקום הקול המלחשש של לילה, היה לי את הקול היבש והציני של ג'ון פיל שעדכן אותי במוזיקה שעדיין לא הגיעה לרדיו הממוסד בארץ. לכמה שעות בשבוע יכולתי לדמיין שהחדר שלי נמצא בלונדון, רחוק מכאן ומהחדשות התכופות על ההרוגים בלבנון.
המלים של יעקב גלעד חיברו עבורי את תחושת הביטחון של האזנה למוזיקה בחדר עם הפחדים שהדחקתי עד אותו יום: בישראל, הדור השני והוריו שרדו את השואה רק כדי להגיע לסכנה הקיומית של המזרח התיכון: "שדה בוער ותופת מלמעלה". אשליית ההגנה של המוזיקה והחדר מתפוגגת והופכת לפחד קיומי: "פתאום אני כאן בלי אף חבר, חדר לבן עלי סוגר". אמנם הייתי על גג ביריחו, אבל פתאום הרגשתי שהמבנים מלמטה מתחילים לסגור עלי, הבדידות חונקת והאימה מתגברת. הפחדים המודחקים משואה שנייה, הפעם פה בארץ מולדתי, התפרצו בכל הכוח. לקראת סוף השיר הייתה הפסקה בגיטרות המהירות וחזרה לצלילי הקלידים המאיימים שעל הרקע שלהם פוליקר דיקלם "זיכרונות מתערבבים בגעגועים ושורפים, כמו מלח על הפצעים", ושוב פרצה מגרונו הזעקה שפתחה את השיר. צמרמורת עברה בי: הפראזות של הקלידים והזעקה ביטאו ביתר כוח את הפחד מהעתיד במקום הזה. הגיטרות חזרו ופוליקר סיים בנימה חצי אופטימית: "לילה לא עונה, אבל עוד יש בי אמונה, אלוהים גדול הוא בטח לצידנו", אבל אני כבר עמוק חמישים ומשהו שנה לפני כן, תוהה אם הייתי מאזין לרדיו קרקוב, מרגיש מוגן בחדר שלי ומאמין שאלוהים בטח לצידנו.
- אהבה הורגת .
- מכאן ועד בכלל.
- קול מארץ הרוח —חיה ארליך
מכתב למתים או לאשה עם השם שלא הכרתי מעולם.
חיה,
אני כותבת לך עכשיו.
עברו שבעים שנה
זו הפעם הראשונה שאני כותבת לך
את יודעת
יש לה רק שתי תמונות שלך
אחת עם סבא יואל, אולי חתונתכם
שנייה שלך, פורטרט.
שיער אסוף מעלה מנופח על פי המקובל
שרשרת פנינים פשוטה משחקת על צווארך המוצק מעניקה לו מעמד מכובד ולך עידון אלגנטי
שולי שמלה שחורה או כל כחולה כהה
פרח בהיר גדול מוצמד אליה
זה כל מה שיש לה מכם
זה כל מה שיש לי ממך
את יודעת
למרות שאף אחד לא חושב כך
תמיד היה נדמה לי שאני דומה לך
כשאני מסתכלת בזווית מסוימת במראה
עומדת מולה
מטה פנים לצד שמאל
מורידה אותם מעט מטה
ומביטה אל האופק עם הצצה במראה
אז אני רואה אותי בך
אותך בך
תמיד קיוויתי להזכיר לה אותך
יותר מרק בשמי
קיוויתי לשמח אותה כשתביט בי שאולי אם
אעמוד מולה
אטה את פני לשמאל
אוריד אותם מעט מטה
ואביט אל האופק
אולי היא תראה אותך
לרגע
חיה
את חושבת שאנחנו בסדר?
את חושבת שפיצינו אותה עלייך?
על כולכם?
פעמים שאני מביטה בה ורואה את הילדה מזיכרונות ילדותה
ילדה בת שתיים עשרה.
כל הטוב שהעולם יכול היה להציע לה פסק שם
ברגע
ופה זה לא שם
שם היה אחרת
חיה
את מרוצה מאתנו?
האם בקיומנו נקמנו אתכם?
האם קיימנו הבטחה לחיים?
- בגלל — תומר וקס מאור.
ברקע כל יום, כל הזמן,
כי היית שם,
כי הרגשת הכל וחווית,
על בשרך, זה חלחל לדמך,
הפך לחלק ממך,
הפך לחלק ממני.
ברקע כל יום, כל ימות השנה,
כי נכחת שם,
בזמן אחר, ביבשת שונה,
לא הצלחת לברוח, לא באמת,
את משא הסבל הבאת אתך,
כי היית.
ברקע כל יום, וכל ליל,
כי ראית, כי שמעת,
הרחת, טעמת, מיששת,
שנים של אלימות ושנאה,
של תחושה נוראית ודחופה,
תחושה של חוסר אונים.
ברקע כל יום, כל שעה,
כי ננטשת, כי חשת בגידה,
הגעגועים שהגדירו אותך,
כף ידה שדחפה, שהצילה,
ממשיכה לכאוב בגבך,
כך גם כואבת ידי.
ברקע כל יום, כל דקה,
כי נמשך העלבון,
היד שאחזה וקולו המנחם,
בדרך לבית התפילה,
עלבונו הצורב של סבי,
עד היום מתקיים בזקני שלי.
ברקע כל יום, כל רגע,
כי נותרת חשדן, לא בוטח באיש,
לא מוכן להיות למסכן,
לא תהיה עוד פליט,
מתאמץ להחזיר את מה שהיה וחלף,
מנסה ליצור את מה שהיה שם חסר.
ברקע כל יום, כל שניה,
כי שרדת, כי היית חזק,
כי נותרת בפנים אדם מאמין,
כי החכמת להמתין,
כי היו גם אנשים טובים,
כי הטוב חייב לנצח.
ברקע כל יום של חיי,
כי היית שם וחלק נותר,
כי הורשת לי מבלי שאבחר,
כך אני יושב תמיד בקצה השורה,
מחפש היכן הדרך פתוחה,
מצפה לעתיד, קצת לא בוטח וקצת מאמין.
זה ברקע תמיד, כל חיי,
כי היית שם…
אשרת חברתי האהובה כתבת כל כך מרגש ובכל כך הרבה אהבה לאישה המיוחדת ,מרגוט. אני זוכרת את המפגש בביתך ואת סיפורה אותו סיפרה בהומור ובקריצה.