תחושה לא נוחה ליוותה אותי בתחילת ההאזנה הראשונה לאלבום החדש של שחר אריאל. מינון מעט גבוה מדי של מסכנות נשמע ב"כבשה שחורה" :רוצים אותה מחוץ לעדר, רגיש מדי, כואב מדי…נדמה לי שרוב היוצרים מרגישים או הרגישו כך או רוצים שיחשבו שהרגישו כך….אבל כאשר מפיק לך את האלבום תותח על כמו פטריק סבג וכאשר האמת מתגנבת מבין חריצי הרחמים העצמיים, היופי נגלה.

אריאל מתמודד עם אתגר בלתי אפשרי. כאשר מרחף מעליו זכרון אב גיבור תרבות המאזין הישראלי נחשף, גם כנגד רצונו, לנקודות השקה קוליות, מוסיקליות (וזה לא משנה שהמלחין אינו אריאל אלא יובל סלע), ביצועיות, טקסטואליות, רגשיות. ב"אהובת לב" וב "הנה נדלק לי" זה ניכר במיוחד אבל מבחינתי דמיון בין בן לאב לא רק שנסלח אלא גם מחויב וטבעי, עברתי הלאה.

"ילד מארגן משחק כדורגל" מצוין בעיני: החל מן הרעיון והטקסט, עבור בהשקה לאלמנטים תנ"כיים, דרך העיבוד וההפקה האגרסיביים והמחוספסים וכלה בביצוע. אהבתי. גם "הכי טובים אנחנו" ללחן של עופר שכטמן (יופי של יציאה במעבר הגיטרה…) מבליט את התכונות החיוביות של אריאל כמבצע.

"דקה", מעין בלוז שמערבב זכרונות ילדות וכשלונות בגרות, נוגע במקומות הנמוכים בהם עבר אריאל בימים עברו. במקומות בהם דרושה עוצמה רגשית כדי ליצור כנות ואותנטיות, אריאל מביא את שלו והמפיק המוסיקלי סבג, מספק את הסחורה. כאן, מהדהד גם מיכה שטרית,גם הוא שותף ליצירה של המפיק רב הזכויות.

לסיכום, כפי ששר אריאל : "דמיונות, חזיונות ,אשליות והשטן שתמיד צוחק", כמו שכל דפקט יכול לראות. גם אני יכולתי. שווה האזנה והתמסרות.