גיא טנאהרבה מים זרמו והרבה טרוריסטים חמקו במנהרות בעשור שחלף מאז צאת האלבום "אני לא בפסקול" של הקליק שסיפק לפינה השבועית הזו את שמה. האלבום שהיווה נקודת ציון במוסיקה הישראלית ויצא בנקודת הזמן אותה מכנים היום הפרשנים הפוליטיים "תחילת עידן ממלכת בנימין".
כבר אז, בקיץ 2015, הקיץ שבו דייויד בלאט (היום יושב לבטח בביתו במסצ'וסטס) כמעט זכה באליפות ה-NBA וגרם לזיקפה לאומית בקנה מידה הסטורי , "האח הגדול" עדיין צולם בתוך אולפן, יו"ר הכנסת אורן חזן עדיין היה ח"כ טרי ושנוי במחלוקת והמנהלת הכללית מירי רגב עדיין הייתה שרה זוטרה ופרובוקטיבית שהרתיחה את דמם של אומנים רבים. האלבום של הלהקה שעשתה קאמבק לאחר שלושים שנה, היה יוצא דופן בחריפותו, במדויקות שבו ובעיקר היה זה שהחזיר לגדולה סגנון שהיה נדיר עד כמעט בלתי קיים במוסיקה המקומית: פאנק.
לחברי הלהקה (דני דותן, אלי אברמוב, עובד אפרת ועודד פרח שהחליף את המתופף המנוח ז'אן ז'אק גולדברג) המיינסטרים אף פעם לא היה סביבה ביתית. כאשר הם חזרו לאלבום נוסף, מצופה ומיוחל על ידי קהל רחב יחסית, היה להם חשוב להכריז כבר בתחילה "אני לא בפסקול" ולעשות זאת כאאוטסיידרים מוחלטים – למדינה (יום העצמאות, החדשות, יום הזכרון, המפלגות), להוויה היומיומית (מעליות, קניונים, בתי חולים, זיונים) ואפילו לסמלים מאחדים כמו יום הזכרון ויום השואה. המילים של דני דותן זעקו "טיפשים טיפשים/ תצאו מהחורים" והזהירו מפני "תאוות האומה/ למציאות מדומה" כאשר הסאונד שורט, הלמות הביט קיצונית והכל אומר מצב חירום אבל אף אחד לא רצה להודות בטיפשותו והנה, עשר שנים לאחר מכן, המאמר הזה מופיע במחתרת לבעלי קוד סודי בלבד.
לצעירים שבינינו קשה לתפוס אבל בעבר הלא רחוק התואר "משתמט" למי שלא התגייס לשרות צבאי היה מביש וחריף. "הקליק" שרו על רצון להשתמט מכל מה שנכפה לטעמם על הישראלי המצוי: החלום, המקום, הזהות, הרעות (רמז לשיר של להקת הנח"ל מהעידן המוקדם של המוסיקה הישראלית, משהו דומה להרכבים המטכ"ליים של היום), מהמיסים, מהצבא, מהכיבוש ואפילו מהשואה. חברי הלהקה יצאו כנגד השלטון והשיטה בכל הכוח. היום, הם היו מאבדים את רישיון הנהיגה והזכות לצאת מן הארץ… בשיר אחר באלבום, "סוחרי הצביעות", מעיד דותן על עצמו "אני זרוק אני דפוק/ חסר אחריות/ אני לועג לחיים/ שלכם הם מציאות" ולא ידע שהוא מתחיל שנים של מחאה מוסיקלית חריפה שישראל לא ידעה כמוה מעולם.
האנרגיות השליליות הללו לא נבעו משנאה. הן נבעו מתחושה קשה של חידלון, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, ציבורית, עממית, You Name It . "החוזה שלי עם הארץ" הזכיר אז לרבים את כתבי האישום החריפים בשירה, פזמונים ומחזות שהטיח חנוך לוין בפרצופה של החברה הישראלית במשך שנים רבות עד מותו בטרם עת על סף הכניסה למאה הנוכחית. דותן ואברמוב יצרו בשיר הזה תחושת חירום, תחושה של סף תהום, של רצון עז להימלט, של בחילה. הגיטרה של אברמוב סיפקה אז פראזה בלתי נשכחת שקישרה את המרחב הגאוגרפי תרבותי המקיף אותנו עם אסוציאציה לסירנה של רכב חרום דאז, לא רחוקה מהצליל של סיירות הפיקוח על הפגנות הנהוגות כיום ושאותן אני שומע כעת דרך חלון המרתף שלי אי שם בדרום.
הרמיזות לרגאיי ב "המנון למלחמה" לא באות להקל על דבר ולא לרכך דבר. "השמש זורחת על פני נקמה" כתב ושר אז דותן ואין לי אלא להזיל דמעה רותחת במיוחד כמאמר משוררנו הלאומי לשעבר ביאליק ב"לבדי" לפני למעלה ממאה ועשרים שנה למשמע השורה "באופק הקר רצים ילדים/ רוקדים ביחד על פרחים מחוקים".
במחווה ל"רעש לבן" של ברי סחרוף , עושה "הקליק" צעד אחד קדימה: הפאנק מקבל ממד של רוק ואלקטרוניקה והמחאה הופכת מקסימלית: "כחול לבן הוא דגל שחור" כותב ושר דותן, "אזרחים אהובים של השכול והתופת/ רוקדים בלילה עם כל המתים" הוא מתריס ולא עוד מסתפק ב"לא רוצה שתדליקו לי נר", אחד מסמלי המחאה המוסיקלית של מלחמת לבנון (הראשונה מבין השלוש כמובן) אלא יוצא למתקפה חזיתית. דותן בכל זאת מכליל את עצמו בישראליות שהוקיעה והקיאה אותו: "לפני שנגמור" הוא מזהיר ולא "שתגמרו" וכן הלאה. הוא רוצה לברוח אבל לא בורח, רוצה לצאת אבל לא יוצא. הבית שמתמוטט לטעמו יתמוטט כנראה עליו וכמו על כולנו. לא ידע עד כמה הוא היה קרוב לאמת…ואולי ידע גם ידע.
לאחר צאת האלבום רבים חשבו שהשיר "לג'וקר אין פנים" התייחס לראש הממשלה דאז ולנשיא המכהן כיום בנימין נתניהו. דותן הכחיש בראיונות עיתונאים שמדובר בכתב אישום אישי אבל הכינוי ג'וקר דבק, נדבק ולא תמיד למורת רוחו של הממשל. "המלך הקר… אין בו אהבה, אין בו בטחון, אין בו הבטחה" כתב דותן ושיקף תחושת רבים באותו קיץ רחוק.
ב 1963 הוצג לראשונה המחזה של המחזאי האירי סמואל בקט "Play" המציג דמויות השתולות בעפר ורק ראשם משתרבב החוצה ופולט שטפי מילים בלתי נגמרים בדרך לסיום של חוסר תוחלת מוחלט. השיר "בין הקברים לפרברים" מהווה שיקוף של הקליק לאנשים שחיים חצי גוף באדמה, לחברה הישראלית של לפני עשור: הוגו בוס, ורסאצ'ה, ברייטלינג, חינוך קלוקל, חוסר נאמנות, מסכי פלזמה, מניות וכל אלו יחד במסווה של שיר עליז וקצבי מהווים את חיי הישראלי דאז בין הקברים לפרפרים. מהם הפרפרים הללו? הסיכויים לאושר שהוחמצו? חיי החיילים הצעירים שאבדו בעימותים שלא פסקו מעולם? או שמא הפרפרים האמיתיים שמרחפים מעל הקברים כאשר הסכסוך המזרח תיכוני והקונפליקט הפנים ישראלי לא נוגע להם כלל.
אז מדוע שר דותן ב "ריקוד עם השטן" "אין בו רעל להמון/ אין בו לעג לשלטון/ אין בו מוות וטירוף/ אין בו כעס ואסון" ? דותן כותב "כי העולם הוא די רקוב/ מה זה חשוב" ובפעם הראשונה באלבום לא האמנתי לו. לא האמנתי שבשנות החמישים לחייו דותן ככותב ו"הקליק" כהרכב רק הוציאו קיטור. אולי רק השיר הזה, הספציפי, "ריקוד עם השטן" היה לאותו ריקוד שתיאר את המוגלה והמשקעים שפרצו החוצה לכל אורך האלבום כטהורים ללא כאב וללא ייאוש. ומי יודע, אולי הקליק ידעו את העתיד לקרות והכינו לעצמם אליבי בגוף היצירה? קשה להאמין.
"אני לא בפסקול" העמיד את המוסיקה הישראלית בקיץ 2015 בזווית חדשה מול המראה החברתית. חבורת הווטרנים לימדו את גל היוצרים הצעירים שהציף אז את הרשתות החברתיות ("פייסבוק"..זוכרים? ) מה תפקידו של אומן מלבד לשמח את הבריות כמאמר שיר עתיק של פרסקי, ויצרו מסמך חברתי חשוב לא פחות מהישג מוסיקלי.
נשתמע בשבוע הבא בפינה נוספת של "בין הקברים לפרפרים", עוד מעט יש האפלה.
הערה: רשימה זו הנה מוקצנת במתכוון. כולי תקווה שנוכל להימנע מהמציאות המתוארת כאן. אמונה בכך? הולכת ומתערערת מדי יום ביומו.