ארבע שנים לאחר אלבום הבכורה שלה (קישור לביקורת : שלי ב"רעש לבן"  ) שבה בוקשטיין לשתף פעולה עם יונתן ג'וני גולדשטיין בעמדת המפיק המוסיקלי ולשחזר את יצירת הצליל והנישה המיוחדת שבנתה לעצמה במוסיקה הישראלית.

הפופיות הלהיטית היא חלק בלתי נפרד מהמוסיקה של בוקשטיין שכותבת ומלחינה את שיריה, למי שהיה לו ספק בכך. בוקשטיין אינה נסיכת פופ חסרת אופי ועמוד שדרה. מדובר באומנית ויוצרת בוגרת שמביאה עמה מתחום המשחק מידה לא מבוטלת של חוזק ואופי, קולי ויצירתי גם יחד. "הכל עוד לפני" הפותח, "כל יום שעובר" (אם כי פחות…), "יש לנו סיכוי" ואחרים מדגימים זאת היטב.

עם התקליטן והיוצר עופר ניסים מכוונת בוקשטיין ב"רוקדת" במודע ובבירור פחות לקהל של היצירה האישית (למרות טקסט מעניין וחותך) ויותר לקהל בליין ורוקד. גם התמונה הפרובוקטיבית משהו של דודי דיין בחוברת המילים של האלבום משדרת יותר שחרור ופחות מופנמות. ב"ילד או גבר" השילוב בין בוקשטיין לניסים מגיע למחוזות אינטימיים יותר, פיזיים יותר, אפילו אירוטיים.

פרובוקטיביות נמצא גם ב"איך שלא תסובב את זה", מעין המשך ל "אף אחד" מן האלבום הקודם. בוקשטיין ממשיכה לתייר בין מפיקים מוסיקלים והפעם סאבו וקותי מביאים קצת Fאנקי וממזרות לנשיות החזקה והדומיננטית של בוקשטיין. הטקסטים שלה נשיים מאד, ישירים מאד, כאלו שחברה תשיר לחברתה, אחות לאחותה. ב"לא רואים עלייך" זה ניכר במיוחד, וכמובן שישירות כזו לא מפריעה , הפעם בהפקה מוסיקלית מעט בלוזית של איתי צוק, לפוטנציאל הלהיטי גם של השיר הזה…. ב" חברה " היא משתפת פעולה עם רוני אלטר ורוכשת את לבו של קהל האינדי ושל כל החברות הכי טובות באשר הן שם….

אז זוהי אניה בוקשטיין, שחקנית מוערכת, יוצרת באלבום שני, פופית, חברה טובה, נשית, יכולה לעבוד גם עם עופר ניסים וגם עם רוני אלטר, מבצעת טובה- לא פשוט להשיג את כל אלו יחד ועדיין להישאר מסקרנת ואמיתית. משהו כאן עובד, ועובד טוב- כדאי להאזין.

לביקורת שלי על אלבומה הראשון:

https://raashlavan.com/2013/06/25/%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%95%D7%A7%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%9D/