"בוידעם", אלבום הסולו השני של תומר ישעיהו, שוחרר ביום בו מלאו לי 30. ולא, הוא לא מספר את הסיפור שלי. אבל הוא כן מספר את הסיפור שהשארתי מאחוריי כשהבאתי ילד לעולם. הוא מצליח להחזיר לי תחושות וחוויות שחלפו ומעלה בי געגועים לזוגיות אבסולוטית בעולם ללא גבולות מוחשיים, לחיים טרום משפחתיים עם שאיפות להיפרד ולפרוח ולהתקרקע ולהתרחב, הכול בבת אחת.
את ישעיהו והבוזוקי הפולקי-פסיכדלי שלו אני מכירה עוד לפני שלהקתו ISAIAH הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, ואני מלווה אותו באלבומים ובהופעות. בתחילה ישעיהו שר באנגלית, וכשהלהקה התפרקה הוא ויתר גם על הלעז. אני זוכרת שבפעם הראשונה ששמעתי אותו בעברית התאכזבתי, הרגשתי שאיבד את החספוס שאפיין אותו לפנים. אבל גוון קולו העברי, החדש והעדין דווקא הביא עמו רוח נעימה לא רק לשירה אלא גם לכתיבה, להגשה ולמכלול המוזיקלי. העדינות ביטאה שינוי כולל בפרסונה המוזיקלית של ישעיהו ואת החספוס המנוכר (שהיה יפה כשלעצמו) הוא החליף ברכות תקשורתית. עם הוויתור על השפה האחרת והחזרה אל השפה האחת, הוא התחבר אל המרחב שבו הוא חי. השירים שעסקו בטבע ובאהבה אמורפית או כללית, התחלפו באישה או אהבה שיש לה פנים (גם אם אנחנו השומעים, מעולם לא חזינו בהם) והמרחב הישראלי נכנס בעוצמה אל התמלילים. כך שפתאום יכולתי למצוא את עצמי לא רק בצלילים הפסיכדליים משוררי הרגשות, אלא גם במילים שנצבעו בשמש הישראלית ובחגים החונקים, בים וברחובות תל-אביב, בחום של ים המלח, האבק של המדבר והירוק של הדרך לצפון.
"בוידעם" נפתח ברצף שירים שעוסקים באישה. בחלומות שהדובר חולם עליה, במילים שהוא אומר לה, באיך שהיא נראית מרחוק ואיך שהיא מרגישה מקרוב. אבל לא רק בה אלא גם ברקע סביבה, במזג האוויר ובמזג האנשים. וגם אם פה ושם ישעיהו שם עצמו במרכז איזה שיר ("שבועיים בשנה" למשל), עדיין היא המיקוד. היא והטבע שסובב אותה. מ"ברזלים ואבק", דרך "יום כיפור" ו"עדר של כבשים", בין שהקלידים דומיננטיים או ליין התופים, בין שבגיטרה או בבוזוקי. הבוידעם של ישעיהו, יש בו סיפור אהבה אישי וקטן: "חשבתי נלך לטייל בערב כשקר // בלי יין אדום פרחים ושולחן; ויש בו תקווה לעולם יפה: "איך שמיים נפתחים // כשאתה מדבר לאט // מעשן לאט // אוהב לאט"; ועל אף שהוא נפתח בחלום אהבה הוא נסגר עם כאב אכזבה, של ילד: "שכחתי לחייך טוב // איך שכחתי לחייך", הוא שר ופורט באצבעות קלות על אקוסטית כבדה.
ישעיהו מפליא לתאר תקופה ומקום, לא רק במילותיו אלא גם בצליליו וגווניו ובטונים של קולו. אט אט חומקת אל תוך שיריו מחאה, ביקורת שקטה עטופה בצלילים נוגים: "טוב שיש פלאפל, אין אלוהים". ההפקה המוזיקלית, של ישעיהו ורועי חרמון, יוצרת אלבום שלם ומהודק, ששיריו נמזגים אחד לתוך השני ומשמרים קו אחיד. קו פולקי-פסיכדלי, ישראלי ומקומי בניחוח סיקסטיזי ופרחים, שמאפיין את המוזיקה שהלייבל החדש AVAZA RECORDS מוציאים לאחרונה.
ישעיהו לא ויתר על האיכות הפסיכדלית שלו, הוא משלב אותה בגיטרות ובוזוקי ים תיכוני, עם ניחוח הודי ושברירי קרוסבי וגרסיה. למילים ניתן מקום יותר מוחשי עכשיו אבל הג'אמים עדיין פה, מנענעי ירכיים וסוחפי מחשבות. יש לו לישעיהו טביעת אצבע ייחודית שניתן לזהות גם מבלי לדעת שהוא מנגן. טביעה שכזו היא דבר יוצא דופן בשפע המוזיקלי שקיים היום בארץ ובעולם. ואני סקרנית לגלות מה יבוא אחרי הסינגל המצוין ששוחרר לא מכבר "כביש הערבה" ובו ישעיהו עושה צעד נוסף אל תוך המציאות הישראלית ומה שעקום בה.
"בוידעם" הוא אחד משירי השנה של טנא ג'י לשנת תשע"ז:
https://teneg.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%92-%D7%91%D7%93%D7%A3-%D7%91%D7%99%D7%AA/%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9D-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%96-%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%98%D7%A0%D7%90-%D7%92%D7%99