גיא טנא"הרוח " הפותח נפתח לצלילי הכינור של עוואד אבו שני ונמשך אל הגיטרה האקוסטית הפולקית של דודי גבאי, הכותב, המלחין והמבצע בהרכב ה"בלוז-אוריינטל" "מרקש בלוז". אלבום הבכורה מופק על ידי לא אחר מעמיר לב אשר ממקום מושבו בפריפרייה של כליל בגליל המערבי ממשיך את המסע הפריפריאלי שלו לאחר העבודה עם רונן שטרן במצפה רמון ומגיע למסע זכרונות בעיר הדרומית.
ב "סבא יעקב", ב"רציתי" (או "ניק דרייק יורד לאשקלון"…) ובשירים נוספים מורגשת הכמיהה של גבאי אל העבר, אל מחוזות הנוסטלגיה. "היום יורד", עבורי לפחות" מהווה את מרכז האלבום. את גרעינו: "הילדים היו הולכים לוואדי/ ההורים היו שותים קפה שחור" , שר גבאי ותיאר זכרון ילדות פשוט ומשפחתי ואני, לא יכולתי שלא לחשוב כי הילדים היו משתשעים במקום הנמוך ביותר בסביבה, מוגן אך נמוך ואילו ההורים היו שותים יחד משקה חם, חזק, שאת משקעיו היו מותירים, כמו זכרון, כמו הזמן הלא מתחשב בשיר "זרים".
עם זאת, אין מדובר כאן אך ורק במסע נוסטלגי שיעניין קהל מגילאים מסויימים אלא אלבום שנוגע ורלוונטי גם מבחינה מוסיקלית, צלילית. אורי וינוקור כטכנאי, יועץ מוסיקלי ומיקס, עובד יפה ונכון על מנת לתרגם את הטרובאדוריות הנוסטלגית של גבאי אל השפה המחוספסת מעט של המפיק המוסיקלי לב. לעשות כן מבלי לאבד את הממד המדברי שמקנה אבו שני הוא אתגר לא פשוט שההצלחה לעמוד בו עומדת מאחורי הייחודיות המעניינת של "אשקלון".
ב "בוא ראה" למשל, או ב"תקוע אתו" עם העורבים השחורים, יש משהו סוריאליסטי, תלוש משהו, חידתי ופנטאזיונרי מבית המדרש של אהוד בנאי ב "איש ציפור" או ב "כלבים משוגעים" או מן הסוגה של שלום גד ודויד פרץ שהופכים את מחוזות ילדותם לסימבול או מיקרוקוסמוס פיוטי בלי להרפות מדוושת הרגש.
שיר הנושא, לעומת זאת, הוא כתב אישום לכל דבר. שיר על יריות, מעצרים, קונספירציות, "נפיל את הכל עליו הוא מאשקלון לא מהקיבוצים" בועט בבטן ולא מרפה עד הבית האחרון המצמרר והמרגש. לא צריך להיות מפורש מדי, גם בשיר שכולו סיפור מעשה, כך מתברר כפי ששר פעם שלמה ארצי.
כתב אישום נוסף הוא "הבלדה על הפטום זרהום", סיפורו של העובד הזר מאריתריאה שהיה קורבן ללינץ' לאחר פיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. יחד עם קולו המספר של עמיר לב מתואר ברגישות סיפורו של האיש שהפך להיות סמל לכמה מפוחדים וגסי לבב הפכנו.
"אשקלון" הוא אלבום נוגע, מרתק, לא משום שהוא חסר פגמים, לא משום שאין בו נקודות בולטות של חוסר שיוף אלא דווקא בגללן ומה שמושג לאורן וביניהן. חשבתי הרבה על אלברט עמר כשהאזנתי לאלבום הזה. על אהוד בנאי, על שלום גד, לא יודע לגבי האיכות. יודע לגבי הלב. גם עמיר, אבל לא רק.