לא פשוט להגיע לכתיבה על אלבום לאחר שהוא כבר מהולל (או מושמץ, אבל לא זה המקרה הפעם) בפי רבים. ספקן כדרכי הגעתי לשמוע אלבום נוסף  בשרשרת רבת חוליות של יוצרים אישיים, גברים צעירים ורגישים, חלק מפסיפס רב שנים במוסיקה הישראלית, כזה שחלקים רבים מנצנצים בו עד שאורם מתעמעם בשטף הזמן, ורק מיעוטם מחזיק מעמד בייחודיותו ובבוהקו.

נדב הולנדר כותב, מלחין, מעבד ומפיק מוסיקלית אלבום בו הוא נעזר בשלושה מוסיקאים בלבד: אבנר קלמר בכינור, ספי ציזלינג בחצוצרה ואלון לוטרינגר בעמדת המיקס אשר משרה מעט (ואולי יותר ממעט) מרוח "מורה" שלו, של עומר קליין ושל שחר ברבש על האלבום.

איני יודע כמה מעמיתיי המבקרים/כותבים ביקרו אי פעם בישוב מתת בו הקליט והקליט מחדש הולנדר , זה הישוב לו מוקדשת מחצית האלבום ומחצית משם האלבום כולו. מתת אינו רק "מתנה" או "מתנה אלוהית" אלא ישוב מיוחד במינו על גבול הלבנון בו ביקרתי לא פעם ובו חיים לא מעט אנשים טובים, יפים ומיוחדים במינם. בין הקור הגלילי לבין צפירות התרגול מן המחנה הצבאי הסמוך, בין החום האנושי שהזמין אליו כוחות אומנותיים מכל רחבי הארץ לבין היצירה הטמונה בקוד הגנטי של המקום, ב"שקל לשבוע" או בכלל , אין לתל אביב, או לירושלים , שום מקום או פירצה. זוהי ישראל אחרת.

זמן רב, מספר שנים, לקח להולנדר להוציא את האלבום לאור מרגע הקלטת השירים. בן 37 הוא נשמע כמי שרק מגלה את החיים במידה זו או אחרת. "שירי מתת" רגישים ונרגשים, "שירי העוגן", על שם הקיבוץ בו הוקלטה המחצית השניה של האלבום, אופטימיים, אבל גם הם, למרבה הפלא, רגישים ונרגשים. לכל אורך האלבום משפט אחד מהשיר "השומר" למילים של המשורר אלי אליהו ("שחרית" של שי צברי, "כריכה רכה") תקף ומהדהד קדימה ואחורה :"הלא אני לבד/ פה בדממה/ עם זרקורי/ המחשבה". הנוגות הזו של הולנדר, נוגות שפורצת מכל סדק ותו, היא היא אולי הייחודיות שמבדילה אותו במידת מה מיוצרים אישיים מוכשרים רבים שמסתובבים במחוזותינו. הגרסה שלו ל"ענבלים" המיתולוגי של אלתרמן את שם טוב לוי, זו שלא נכללה באלבום וחבל שכך, הייתה מוסיפה לו מאד.

הולנדר שר בקול צנוע, כותב מילים מוכשר, מלחין מוכשר אפילו יותר, אם כי הפקות מוסיקליות מעניינות ומאתגרות יותר כבר שמעתי פעמים רבות , גם כאן וגם בעת האחרונה, מלבד בחירות מעניינות כמו "אופניים". שמחתי לשמוע, שמחתי להכיר,להכיר אלבום טוב אשר ייכנס לפסיפס רב השנים שהוזכר בפתיחה, ליד אלון עדר עמו ניגן, ושוכן לבטח במוסיקה הישראלית, ייכנס וינצנץ עד שיועם זוהרו בצנעה.

נדמה לי שלשם בדיוק הולנדר מכוון.