גיא טנאאיש ה"קולקטיב" עשה דרך ארוכה מימי ה"מדלי בנד" עד האלבום החדש בו הוא מבצע משיריו של זמר העם האיטלקי פבריציו דה אנדרה, אלבום בו הוא ממשיך לגעת בשירה המיוחדת שלו, לבחור חומרים מעניינים וסיפוריים וגם משתף פעולה ומארח אומנים וחברים.
פבריציו דה אנדרה (פאבר) היה זמר שעשה מסלול מעניין שנע בין מוסיקת פולק, כאמור, לבין מחוזות פסיכדלים ואמירה פוליטית פציפיסטית תקיפה. ריק נחשף למוסיקה שלו בעת שהותו באיטליה וכעת הוא מביא את הסאונד המיוחד של אנדרה, דרך העברית והתרגום המשותף לו ולאלה אילון ודרך ההפקה המשותפת לו וליוסי מזרחי, חברו ל"קולקטיב" אלינו הביתה.
המלנכוליה החמצמצה מתוקה עם החצוצרה של ספי ציזלינג ב"אהבה הולכת ובאה" (Amore de Vieni Amore de Vai" ) מזכירה ולא בפעם אחרונה את השאנסונים הצרפתיים, בוודאי אלו מן הזן האפל והשיכור יותר..
האיטלקיות בולטת יותר ב"העיר העתיקה" (La Citta Vecchia ), שיר תוסס, צבעוני, מהיר, בוטה, כזה שמשקף את הפן החי, הפועם, הבלתי מתחנף או מלאכותי של מלכודות התיירים. שיר על גנבים, גמדים, זונות, רוצחים…לכל אחד מגיע שיר משלו. הכינור של נדב פאסט , ולא בפעם האחרונה, מוסיף רבות למארג הצלילי של האלבום.
"בלדה על אהבה עיוורת (או על היהירות)" (La Ballata dell'Amore Cieco ) ממשיך את הפרדוקס שבתוכו מצויה יצירתו של דה אנדרה- צלילים מלאי חיים אל מול סיפורים קשים מן ההארד-קור של הכאב על כל גווניו. אחד מהשירים היפים באלבום כתוב יפה ופיוטי ומעביר כהלכה תחושות מעורבות שמבלבלות את המאזין בין רצון להתנכר לסיפור הקשה ותוצאותיו לבין רצון להיסחף, לנוע ולחגוג את החיים עם הוייב העליז של השיר.
https://www.youtube.com/watch?v=VkmKJxEQtFg
"במעגל נחוגה" ("Girotondo" ) בביצוע יעל דקלבאום מציג את הניגוד הזה בין טוב לרע בפורמט המיליטריסטי- פציפיסטי. שירת ילדים ואווירה שמחה ועולצת מתנגשת בשכול, בכאב, בהרס ובאסון. "האדמה כולה שלנו" שרה דקלבאום ועמה הילדים והעור מצטמרר, "קווה קווה דה לה אומה" כבר לא יישאר בתודעתי כפי שהיה…
"שושנה שפתיים" ("Bocca d'I Rosa" ) מעביר את המעשייה האיטלקית לחתונה יהודית בכפר סבא, ומזכיר במידה מסויימת את "מרגו" של בראסאנס (גם "השופט" הוא עיסוק בראסאנסי מוכר, הננסים נדמים כפטיש של דה אנדרה…) , לפחות מבחינת הזווית בה מסופר הסיפור שבשיר, מבחינת התנגשות התמימות בפריצות והמפגש בין הממסד לרצון הפרט לו אין גבולות…
אבל האמריקאיות, שכה טבועה בקוד הגנטי המוסיקלי של ריק, פורצת גם היא החוצה ב "מה שאין לי" בביצוע מצוין של אלברט סופר, שיר אופטימי של טרובאדור נודד הכולל את השורה האלמותית "מה שאין לי זה סוסיתא פיברגלאסטית/ תיקח אותי ישר לחור ממנו באתי"..המפוחית של ריק מלהיבה ומדובר באחד הקטעים היפים והסוחפים באלבום.
ריק מחדש כאן למוסיקה המקומית. זמן קצר לאחר הפרוייקט של טליה אליאב משירי ברברה הצרפתייה אולי הגיע הזמן לשאוב עוד מעט השראה מתרבויות מוסיקליות נוספות לאלו האנגלוסקסיות. רועי ריק פותח את התאבון, מומלץ !