אתמול בבארבי "אוי דיוויז'ן" חגגו עשור (או כלשונם: "לא למדנו כלום/ אוי דוויז'ן מבכים עשור"), הלהקה מורכבת מאסף תלמודי באקורדאון, איל תלמודי בקלרינט, גרשון לייזרסון בכינור, ואביחי טוכמן בקונטרבס. בהופעה הם אירחו רשימה מכובדת של אמני:  בהם נועם ענבר, שלומי שבן, שי צברי, רונה קינן, תמיר מוסקט, חגי פרשטמן, אמיל קרויטור, אבישי פיש ומאיה דוניץ. וכך הם תיארו את האירועים לציון העשור (מתוך האיוונט בפייסבוק):

"דווקא בזמנים קשים ידע העם היהודי (ועוד רבים וטובים חלכאים ונדכאים כמוהו) לזייף שמחה ששמרה עליו לאורך הדורות ודרך מהמורות ההיסטוריה, והכלייזמרים, ללא ספק המעמד הנמוך של המוסיקאים באירופה, סיפקו את פס הקול, ככל הנראה הסיבה, שיום אחד, בלי תירוץ טוב באמת, וגם בלי סיבה הגיונית, לפני 10 שנים בערך, החלה לפעול אוי דיוויז׳ן" .

וכך, במעין ערב לזכרה של הלהקה, בליווי מצגת (״כי מבוכה היא חלק מההסטוריה של הלהקה״), בהנחייתו בסגנון סטנד אפ של אסף תלמודי, הם שילבו בין השירים אנקדוטות וסיפורים על אירועים ראויים לציון מעשור של פעילות איזוטרית אך מבורכת (כגון "מחול ההורה של האנדיאנים בהרי אקוודור", ועוד). בתחילת המצגת אסף תלמודי העלה את השאלה "למה?", שהופיעה גם כשקופית בפני עצמה, ולא יכולתי שלא להזדהות; גם אני תהיתי באותם רגעים למה בדיוק אני נמצאת שם, מה הביא אותי לבארבי לצפות בהופעה שלא אבין ממנה ככל הנראה מילה אחת..? התשובה לשאלה מורכבת, והיא נעה ככל הנראה בין FOMO לבין סתם סקרנות, ואולי גם לליינאפ המרשים היה חלק במוטיבציה שהניעה אותי לצאת מהבית ולהגיע לבארבי בדרום הרחוק.

כפסיכולוגית ארגונית בהשכלתי, אני כבר יודעת שמצגת שמופעלת במערכה הראשונה סופה להפסיק לפעול עד למערכה השלישית. וכך גם היה בהופעה, כשבשלב מסוים מפאת תקלות טכניות (וקוצר זמן) ננטשה המצגת לטובת רצף מוזיקלי של אורחים, שנכנסו לתפקיד הסולנים בלהקה. הסולנים ה"טבעיים" ביותר היו ככל הנראה נועם ענבר ומאיה דוניץ (שני שלישים מלהקת "הבילויים" , השם ייקום דמה), שהחיבור בינם לבין הכלייזמרים והיידיש נראה טבעי כמו החיבור בין גפילטע פיש לבין גזר, או בין גפילטע פיש לבין בחילה, תלוי בסטנדרטים הקולינריים שלכם/ן…. בנוסף אליהם לקחו חלק בשירה גם אבישי פיש, שולי רנד, רונה קינן ושלומי שבן, שעלה מהקהל ונתן ביצוע מלא חן והומור לשיר שנקרא "רומניה". אמנם לא הבנתי מילה מלבד המילה "ממליגה" (או בתרגום לתל אביבית: פולנטה), אבל נראה ששבן ידע על מה הוא מדבר שם.

לאחר שתם מצעד הסולנים האורחים של מדינת אשכנז, עלה לבמה שי צברי, שלדבריו הרגיש כמו בחתונה של בני הדודים האשכנזים. שי צברי יכול לשיר אפילו את ספר הטלפונים וזה יהיה משכנע ומרגש, והוא אכן נתן ביצוע מרטיט לשיר מחאה פוליטי בשם "דומאי". גם כאן לא הבנתי מילה, אבל אולי דווקא בגלל זה יכולתי להתרכז בקולו העמוק של צברי ובמוזיקה שניגנה הלהקה- והמוזיקה בשיר דיברה בשפה משל עצמה; שפה אוניברסלית של צעקה ומחאה.

ניתן לומר שהערב הזה, שנע בין המופרך לבין המקאברי, היה הכי קרוב ל"חאפלה אשכנזית" (אוקסימורון, לכאורה) שזכיתי לחוות בחיי. הקהל (שאת חלקו נראה שאסף תלמודי מכיר בשמותיהם הפרטיים) היה נלהב, והרעיד את רצפת הבארבי בקפיצות לפרקים, במיוחד באחד משיאי הערב- השיר "אוי געוואלד א גנב" (בהשתתפותם של מאיה דוניץ, נועם ענבר ותמיר מוסקט). השיר, שמתאר קריאות שבר של אדם שביתו נשדד אבל שום דבר חשוב לא נגנב ממנו בעצם, נשמע כמו התקף חרדה מתמשך ביידיש. ויידיש אכן עושה לרובנו אסוציאציות של התקף חרדה, או לפחות של טראומת השואה (ותודה לסבא וסבתא שלי על ההעברה הבין-דורית של הטראומה הזאת; ככל הנראה לנצח אמשיך לאגור קופסאות שימורים בארון למקרה שהנאצים יגיעו). אבל "אוי דיוויז'ן" דווקא עושים מוזיקה שמחה; בהופעה שלהם הם מקימים לתחייה את השפה שכמעט והושמדה במחנות, מבכים עשור של פעילות וחוגגים תרבות מוזיקלית שהתפתחה והתקיימה במשך מאות שנים בשטעטל, השם ייקום דמו. ומסתבר שהיה שם מה לחגוג, עד שהנאצים הגיעו.