יש סאונד לכל בית ספר. יש גם פסקול. פס הקול של בית הספר שזור בצורה ישירה ועקיפה בתהליך החינוכי ומהווה מרכיב חשוב מדי כדי שלא נשים אותו ולו לרגע במוקד החוויה הבית ספרית.

פס הקול הרשמי של בית הספר, אם תרצו הפלייליסט הרשמי של בית הספר מורכב בעיקר מהמוסיקה שמתנגנת באופן יזום בהפסקות, השירים שנשמעים ומבוצעים בטקסים, השירים ששרים או לצליליהם רוקדים במסיבת הסיום או בכל אירוע רשמי של בית הספר.

לצידו יש את פס הקול הבלתי רשמי- המוסיקה שמושמעת בהפסקות על ידי תלמידים בצורה ספונטאנית, המוסיקה שמושמעת באוטובוס בדרך הלוך וחזור מטיולים, מסעות ופעילויות בית ספריות.

לצד פס הקול הקולקטיבי יש את פס הקול האישי של כל תלמיד- זה  שמבצבץ בצילצולי ההמתנה, הרינגטונים וכל מה שאפשר לחבר לו כבל וaux  ולשמוע את המוסיקה שהתלמידים והתלמידות אוהבים. מוסיקה שבני נוער אוהבים, כמו שרק בני נוער יודעים לאהוב.

מוסיקה ביחוד בעידן המודרני, מחוברת  לגיל הנעורים ומאפשרת בדרך אינטואיטיבית ולא מתווכת להעביר דרך צלילים ביטוי מוחשי  לתחושות ולרגשות עמוקים.

היכולת של מוסיקה להעביר רגש היא יכולת אנושית קדם לשונית. קודם היה הצליל ורק אחר כך הגיעה השפה.

לכן הכוח של המוסיקה כל כך עוצמתי. הן ביכולת הבעת רגשות אבל גם ביכולת לייצר מקור הזדהות.  על ידי ההזדהות של הנער/ה גם מתחולל תהליך של  חיזוק הזהות העצמית. מעצם היכולת למצוא ביצירה מוסיקלית קול נוסף חיצוני שמצליח להביע בצורה מוחשית את מה שהנער/ה חשים, המוסיקה מהווה כלי מעצים. היא הופכת ממקור הנאה למקור הזדהות ולמגבשת זהות. זה לא מיקרי שסביב טעמים וסגנונות מוסיקליים מתפתחת מערכת שלמה של קודים חיצוניים- לבוש, איפור, סלנג וצורת ריקוד מובחנת. המוסיקה הופכת לרבים למקור מכונן של הזהות החברתית בעיקר בגיל הנעורים.

שבוע לאחר שחצי מדינה עסקה בויכוח בין אביב גפן לאייל גולן, אפשר לראות שמרכז הדיון לא נסב סביב העדפות מוסיקליות  אלא על אופן הייצוג שכל קהל מוצא בכל אחד מהזמרים. אביב גפן יצא נגד המוזיקה המזרחית העכשווית, אייל גולן יצא בשם הקהל שלו נגד אביב גפן כסמל למוסיקת פופ-רוק מערבית-אשכנזית ומה שבטוח שכולנו יצאנו מופסדים. אולי חוץ מהיחצ"ן המשותף לשני הכוכבים המתקוטטים- רני רהב.

עם ההבנה שמוזיקה מהווה מרכיב חשוב בעיצוב הזהות ותחושת השייכות לצד ההנחה שבית הספר שואף להעניק לכל תלמיד ותלמידה חוויה מעצבת, חיובית ומצמיחה אז חובה עלינו כאנשי חינוך לתת את המקום והדעת לאופן השימוש והיצוגים השונים של המוסיקה בבתי הספר בהם אנו מלמדות ומלמדים. אילו סגנונות נחשבים "ראויים" להתקיים בפס הקול הרשמי ואילו נדחקים לפס הקול הלא רשמי? אילו יוצרים וסגנונות באים לידי ביטוי בפס הקול האישי ולא בשניים הקולקטיביים. מה אנחנו משדרים לתלמיד כשאין ייצוג לשום סגנון מוסיקה שהוא גדל עליה לאורך 12 שנותיו במערכת החינוך.

חשוב להקשיב למה שתלמידים שומעים. לשמוע בין הבאסים והדרופים את המילים. הם רוצים לומר לנו משהו. הם מוצאים משמעות ומביאים אותה אלינו, אסור לנו לבטל את הנוכחות של המוסיקה בחיים שלהם בבית הספר.

יש היפ הופ משובח שמצמיח גיבורים עבור תלמידים מהפריפריה. יש הרכבי פאנק, די ג'ייאים שמייצרים מוסיקת טרנס ודאבסטפ ורגאיי בעברית, אנגלית, רוסית ואמהרית. צריך לתת להם מקום ורק להקשיב- למה הם שומעים, מה הם אוהבים, מה הם מנסים לומר לנו בדרך רק בצלילים- עוד לפני שהייתה בינינו השפה.

ניסיון ראשון מומלץ –

לפתוח שיעור אחד לפחות השבוע -בהשמעת שיר אחד, קליפ אחד או טראק אחד שאחד מהתלמידים בוחר. תגלו הרבה דברים חדשים, שמות וצלילים חדשים. מבטיח.

ניסיון שני- להקדיש שיעור שלם, חינוך או אחר- בהשמעת מוסיקה על ידי התלמידים. אפשר לבקש מהתלמידים לסדר רשימת השמעה שתתפרש על שיעור או מספר שיעורים. אם תקבעו מראש שאתם/ן מקדישות/ים לזה 7דקות אחרונות של השיעור פתאום תגלו סבלנות אין קץ בקרב תלמידים חדשים.

ככה למשך שבוע. פשוט להקשיב.