ארבע שנים לאחר אלבומה האחרון "הפרעות" (קישור לביקורת מ 2013 מופיע בתחתית רשימה זו) מוציאה אביגיל רוז את אלבומה הרביעי, אלבום בו ניתן לשמוע כיצד היוצרת המיוחדת הזו ממשיכה להתפתח ולהסתגנן באופן ייחודי.

באלבום הקודם רוז שרה ב"עננים", "אני בעננים לא יודעת איך כל זה קרה" ואילו הפעם האלבום נפתח בהבטחה בשיר "זה יקרה": "זה יקרה זה חייב/ מה יקרה אם זה לא יקרה". רוז שרה על חוסר אהבה באופק, על מצב שתשאר לבד ואילו יוסי מזרחי , שזומן מלוס אנג'לס להפיק מוסיקלית את האלבום, יודע לקחת את האלמנטים הכה אופיינים לרוז- הרבדים בשירה, הדומיננטיות הקולית, הרוך והרומנטיות באווירה ולרכך עם כל אלה את החרדה המוצהרת, לא בלי שמץ אופטימיות שעוזרים לספק נגני המיתרים אבנר קלמר, טלי גולדברג,נועם חיימוביץ' וינשל ומאיה בלזיצמן.

ב"שיר כואב/שיר כנה", רוז ממשיכה בגילוי הלב הטוטאלי שלה: "אולי כבר אני לי מה לתת" היא חוזרת ושרה. אמירות קשות כמו "כי משהו מת" ו "ובשניה אני יכולה ליפול" נמסרות בעדנה, מושרות כמעטפות המכילות מכתבים לחברת נפש, נפש תאומה ואנחנו, המאזינים, מקבלים את האמון הזה. בהמשך האלבום, ב"הכל קורה מוקדם מדי", רוז כבר מצהירה בריש גלי : "אם אתם תאהבו את זה/ משהו בי ירגע" ועיבוד כלי המיתר של מזרחי, שמזכיר וחוזר אל שיר הפתיחה מבטיח שזה אכן יקרה, הפעם עם יעל ברולסקי במקומו של קלמר.

ללחן של אדם בן אמיתי,שמתארח בגיטרות ועמו שיתפה פעולה ב"את לא יודעת" אי אז בתחילת העשור, מגיע "וכשתבוא", שיר בו האופטימיות שורה בכל מימד. רוז פונה לאהוב, מוכנה להכניסו תחת כנפה ללא תנאים ומבטיחה: "כלום כבר לא נחוץ/ אין מה לחפש בחוץ", וגורמת לי להרגיש שבמקומו, לא הייתי מחכה אפילו שניה..

אהבתי מאד, אולי גם בשל הפתיחה שהחזירה אותי לאולם קבלת הפנים של הסטונז, את "כל הזמן על סף בכי" למילים של ענת עופר. השיר שמתוכו לקוח שם האלבום הוא לכאורה מן הפשוטים שבו אבל הן הטקסט והן הבנייה המוסיקלית טומנים בהם משהו שגדול מסכום חלקיו, משהו שמחמם את הכאב. כהמשך, אולי מעין חלק שני, מגיע "תני לרוח" היפה והצנוע שהפיק ניר מימון למילים של ג'רמי פוגל וללחן של ארז פרנק. נקודת המבט היצירתית הגברית הזו מוצבת גם בחוברת הדיסק אל מול הטקסט של ענת עופר ונדמה שלא במקרה הגברים מנסים לשאת את רוז למעלה והלאה עם "הוא לא שווה אף לא דמעה" ו "אין כאב שבא ולא הולך".

האלבום נחתם ב"כיפת זהב", גרסה עברית ל "Corcovado" שכתב אנטוניו קרלוס ז'ובים לאסטרוד ג'ילברטו לפני למעלה מחמישים שנה. תלמה אליגון-רוז תרגמה עבור בתה את הטקסט הפורטוגזי שכולו , אבל כולו – נחמה.

אביגיל רוז היא מהווקאליסטיות האהובות עלי בעשור האחרון- היא מלאת אופי, גישה ייחודית להגשה, וכאשר היא מבצעת את שיריה הכל נשמע שלם, אותנטי, מחלחל הלאה. אני מעביר את האלבום הזה אליכם. קחו.

ביקורת בגל"צ – "הפרעות", יולי 2013