מזה זמן רב איני צופה בתכניות הריאליטי-שירה למיניהן והסיבות שונות ומגוונות. אחד מזיכרונותיי החיוביים האחרונים מתכניות אלו היה איל כהן שהרשים אותי לא רק באישיות ייחודית וצנועה אלא גם, ובעיקר, במגע המוסיקלי האישי שלו ובכשרון ההבעה הקולי על הח' והע' הגרוניות והגשר שבין מלודיות מזוקקת לפתיחות סגנונית.
שנים מאוחר יותר בוחר איל כהן דווקא ביהוא ירון, אחד מאושיות האינדי הישראלי המחוספס, להפיק מוסיקלית את אלבום הבכורה שלו ולהיות מופקד על הצליל בה יציג עצמו כהן לראשונה בפני הקהל הרחב כמוסיקאי בפני עצמו ובזכות יצירתו.
כהן נוטה לעיתים לרגשנות יתר כמו בשיר הפתיחה "עוזב את הרקיע" ובשירים נוספים (הדואט עם חמי רודנר למשל..) אולם כאשר הוא מוצא את המינון הנכון כמו ב"בואי נאהב" למשל, עם יועד ניר המיומן בעיבוד כלי המיתר ובצ'לו, הוא נשמע אמיתי, כנה ומצליח להביא לידי ביטוי את איכויותיו הסגוליות הגבוהות כזמר. ב"אשא מבטי" , למשל, למילים שנכתבו במשותף עם אוהד ריין שאף הלחין את השיר, כהן מצליח לרגש ולגעת בשירה משוחררת לצלילי כלי מיתר בעיבודו של צח דרורי, מוסיקאי מוערך נוסף שמצטרף לעבודה עם כהן הבלתי מנוסה.
אהבתי גם את "אסתר", שיר שחורג מן הנטייה לבלדות של כהן, יוצר שניזון וחוזר אל הקלידים. עם ההמונד של עדי רנרט שמוסיף ארומה מיוחדת ועם עיבוד מעניין נקבל כאן את אחד השירים המיוחדים באלבום. עבור אומן דתי כמו כהן, מינון הפן האמוני נמוך למדי. ב"הפוך" למשל כהן "משתדל בעיקר לא לפחד / מהגשר הצר", הוא נושא מבטו כמו בשיר למעלות ב"אשא מבטי" ושר על "תיקון חצות" מזווית מיסטית ומעורפלת. דווקא ב"אל אבושה", שיר חד בו הוא תוקף "גמדים מעונבים/ רודפי כסילות ותארים" הוא פונה ישירות לאל ומשמר את הדתיות שבו לצד גיטרות רוקיות של עדי רותם ורית'ם סקשן דומיננטי עם אביב ברק על התופים וכמובן הבס של יהוא ירון, אולי הבסיסט הבכיר כיום בסביבה.
"נרדמתי" מציג את האומן המיוסר שבכהן. "אולי אם אצעק משהו יוולד" שר כהן על מעשה הבריאה, היצירה של השיר ומציג צד מהורהר יותר, מתלבט בטקסט לא סדור שמשקף את הסערה הפנימית שזעה בו. "חבל שלשקט אין קהל" שר כהן ב"שיר חשוף" ונותן את ההרגשה כי עבורו השקט מוסיקלי לא פחות מן היצירה. אבל השקט המוסיקלי של כהן משאיר רושם מצוין באלבום הבכורה ונותן טעם של עוד.
השארת תגובה