לאחר שבאלבום הקודם שרה רביצקי טקסטים של משוררים קאנונים כמו זלדה, יונה וולך, חנוך לוין, נתן אלתרמן, תרצה אתר, דוד פוגל (בביצוע נפלא ללחן של עמיר לויד ל"פגישה לאין קץ" ) ושיתפה פעולה עם שורה מרשימה של מוסיקאים כמו אסף אמדורסקי, אורי מרק, רועי ירקוני ("נקמת הטרקטור", "פאניק אנסמבל") ,אסף שתיל, שלומי שבן וצח דרורי, דניאל רביצקי יוצאת באלבומה השני לדרך חדשה ועצמאית יותר.

כמו הנערה-האם האדמונית של אורי צבי גרינברג מהנחל בכתונתה הלבנה ושפעת שערה הכתום כלהבה, יוצאת רביצקי עם אלבום שכמעט כולו מלא בטקסטים פרי-עטה ויחד עם עיבודים והפקה מוסיקלית של שלום גד, בציוות מוזר ומקסים כאחד (Quaint האנגלי תפור על הצימוד הזה…), מוציאה תחת ידה אלבום שמזכיר לאחר ארבע שנים כמה כשרון ועזות רוח ניתן למצוא ביוצרת הזו.

"אוריגמי" (רביצקי/ ניר שלמה) מציב את הקושי הרב של רביצקי כפרסונה מופיעה: כולם צופים בה, כולם נוטרים לה, וכאשר אפילו השמש עלובה, אף פעם לא יהיה לה קל. המלחין ניר שלמה יודע דבר מה על ייסורים פנימיים כפי שהוכיח באלבומו המשובח "לב" ושלום גד בגיטרות מנסר עם רביצקי אוריגמי של תחושות קשות ומייסרות, ככה, בשביל הסיפתח.. "היום האחרון בחיי" (רביצקי/סיון שביט) שמספר על חזון/סיוט בו "עשרים גברים בבגדים שחורים מקיפים לי את האוטו" מגלה עוד טפח באישיות המורכבת של רביצקי, לצד התזכורת ללחנים המרחפים של סיון שביט שחסרה למוסיקה המקומית עד מאד.

"לפעום כמו לב" (רביצקי/ עמית ארז) מפורטלנד הרחוקה מלחין בעדנה ארז אחד משירי האהבה המורכבים , הלפעמים סתומים של רביצקי. "אתה גורם לאבן שלי לפעום כמו הלב" שרה רביצקי ונדמה שהיא חשה גלות גם בנימיה הדקים והנסתרים ביותר, כמו שחש ארז בפורטלנד, או מלחינים אחרים באלבום בברלין, פאריז, או אפילו בתל אביב.

"איש רע" (רביצקי/ דן בילו) כמעט שנות דור לאחר "איש רע" של אפרת בן צור הצעירה , איש "סימפטי" אבל מכאיב, האיש הרע של רביצקי הוא חושף, מחפיץ, אלים, נוטש. אולם, מייד לאחר מכן, ב"אנא ממך" (רביצקי/ שלום גד) מתחיל חלק ב' של היחסים הטרופים הללו, כאשר הרצון לראות ו"לזכות" במבט אחרון בגב הגברי העוזב, מגלה פן קורבני, מלא כאב, כזה שרוצה את הטיפות האחרונות של המאהב הנוטש והמשפיל. נושא זה מתבטא גם ב"אין לי ברירה" ללחן של צביקה לורבר, הטוב מבין שלושת השירים והמגובש בהם.

"כיעור" (רביצקי/ קרני פוסטל) פוסטל, שהלחינה לרביצקי באלבום הקודם את "אתה שותק אלי" של זלדה ואת "עייפים אנחנו" של דוד פוגל דומיננטית מאד באחד מהשירים המרשימים ביותר באלבום. רביצקי כותבת מינימליסטי, חושפת דימוי עצמי נמוך ופגיע ומזמינה אותנו להתארח בתוכו. הלחן של  פוסטל, הצ'לו של הילה אפשטיין, הפסנתר של אסף שתיל ובעיקר העיבוד הנפלא של שלום גד, תורמים לאחת מפסגות האלבום בפולס של רגש ישר לוריד.

"כשהוא יבוא" (רביצקי/ רועי דהן) מהווה סוג של המשך/הומאז' ל"שמתי לי פודרה" מתוך "אמא אווזה" האמריקאי המיתולוגי: "כשהוא יבוא/ אתקשט לכבודו", "אתקשט בשמלת פסים" וגו' אולם למרות הפתיחה הילדית משהו האחרית קשה וחסרת תכלית: "יופיי יהיה שייך לנמלים/ ואני אהיה קבורה בין הסלעים" שרה רביצקי ועבורי זהו בהחלט רגע קשה בהאזנה, במיוחד לאור האשלייה המרוממת משהו שמפתח גד בהפקה שנבנית מעלה מעלה רק כדי להנחית, באלגנטיות מרגיזה, את שביבי האופטימיות שנאספו במשורה.

ב"חיות הים" (רביצקי/ אפרת בן צור) בן צור שהלחינה לרביצקי באלבום הקודם את "בלילות אני בוכה מגעגועים" של חנוך לוין ואת "ושום סלע" של תרצה אתר, מתחברת דווקא לוולכיות שבטקסט, לאנשים האפויים למחצה, לחיות הים. רביצקי ממתינה למשהו, משהו שספק אם יגיע, משהו משיחי. בן צור, כה וולכית וכה מרחפת, מתחברת היטב לטקסט של רביצקי ויחד עם החליל של סלעית להב, שוב נושלה שיש כאן משהו רך, אולי אפילו אופטימי אך השורה האחרונה, "לא באמת בני אדם" סוטרת על לחיינו שוב בחסות העונג האקוסטי, הסוריאליסטי הזה, בהבעה נוקבת של אכזבה מרה.

עולה אליו לרגל (רביצקי/רביצקי) ממשיך את החלק הוולכי כאשר את הראש הכרות העטוף בצלופן מחליף גוף בבגדי נזירה בעטיפת מתנה מוגש על מגש של כסף. שלא כמו אצל וולך, רביצקי מקפידה על שבירת השאיפות בטקסט גופו ולא מניחה לקורא/ למאזין לפתח ציפיות שווא- הכל מוגש, על מגש של כסף, ערום ודואב.