אלבום סולו שני למי שהולכת וצוברת מעמד כאחת מיוצרות האינדי המרתקות והמאתגרות במקומותינו בשנים האחרונות. לאחר האלבום "רופאה במערב", "מוסיקה לפרסומות" ממשיך לנעוץ חיצים מכוונים היטב בבטן הרכה של הקיום האורבני והבורגני הישראלי, הרי "כל האכזבות דומות / מוסיקה לפרסומות", שרה רוח בשיר הנושא שעוסק בשטאנציות, בשטחיות טראגית ובלתי נמנעת.

יחד עם חבורת נגנים בעלת צליל מגובש שכוללת, בין השאר, את רם אוריון השותף ליצירה ולהפקה, את יונתן לויטל בבס, את קוסטה קפלן ועוד, רוח מצליחה ליצור תחושה של קור וכוח יחד עם חוסר מוצא ופסיביות. ב"אלביס" המצויין היא מזכירה את יונה וולך בטקסט שמפרק מוסכמות בלי מצפון (" אני אהיה אמא/ אתה תהיה במבי/ אני אביא לך מתנה מעליבה/ או שנשכב") ואת הגישה של ערן צור ואלי אברמוב כאשר ניגשו לחלק מן הטקסטים של המשוררת הגדולה הזו ב 1997 להקלטות "אתה חברה שלי".

הדואליות, הילדותית לכאורה, בשם השיר "אייסקרים", רק עזרה לי להתחבר מאד לטקסט המסוגנן הזה שכבר משורת הפתיחה "התעלפתי אז באמצע שוק רמלה לוד" כבש אותי. הגיטרה של קפלן והשירה האניגמטית הזו של רוח שמגיעה אליך מכיוונים שונים ומקשה על פענוח יוצרת כאן שיר מצוין וחוויה מוסיקלית סגנונית משובחת.

"מה את מעדיפה סרט או פיצה" למילים ולחן של דני הדר הוא שיר סיפורי, אחד מתוך שירי הבטן הרכה של האלבום, שירים קצרים שמנענעים את המאזין בתוך העולם המנוכר של רוח, עולם עם כדורים של סנוקר בגרון, עם הוליווד כפצע מלאכותי, עם מסיבה דוחה, עולם שבו סרט או פיצה יכולים לייצג נורמליות כלשהי. האם הנורמליות רצויה בעולם של רוח? זה כבר עניין לדיון אחר…

"מי יכול להיות טוב/ בימים כאלה" שואלת רוח ב"קולנוע אמריקאי" ואכן, נדמה שב"מוסיקה לפרסומות" אין מקום להשגים, ובוודאי לא לסיפוק מהם. העולם פצוע, מלאכותי, מעושה, אלים, מעורר רחמים.

ב"ישו", רוח מתנתקת מן הדת כפי שאנו מכירים אותה וממריאה לסוג של פאנק אל מול חוויות רוחניות ששמן אמור להוות תמורה בעצמו: ישו, אלוהים, אהבה- האם הם יביאו גאולה? כנראה שלא, רק "סידור טוב"…אהבתי.

אולי רק בשורות האחרונות של השיר האחרון באלבום, "אני לא יודעת לשחות", ללחן של יהוא ירון,  מרשה לעצמה רוח, לצלילי הקלידים המעוותים והמיוחדים של נילי פינק, רגע מזוקק של אינטימיות. "תחבק אותי הכי חזק" היא שרה אולם מיהו הנמען? האם זהו הים אליו היא נכנסת בלילה בלי לדעת לשחות ומהמרת על חייה? האם זהו אהוב אנושי של ממש? סיום מרתק לאלבום מיוחד במינו שמהווה התפתחות נוספת של מי שהייתה רופאה במערב וממשיכה להתכתב עם תרבות טלוויזיונית אופפת כל וסרת דרך, כזו המייצגת עולם שטוח, קשה, מטריקס של אטימויות.

מתן גולצמן סיקר וכתב על הופעה חיפאית של הילה רוח:

כאשר מהות היצירה נגלית במלוא יופיה: הילה רוח בסינקופה-בר, חיפה