"הממו אותי" אלבום הבכורה של גבריאל ברויד, גילברט ברויד וסתו בן שחר עורר סקרנות רבה בקרב הקהל הקטן של חובבי האינדי בישראל ואף משך רבים להופעת ההשקה לאלבום. אירוח ההרכב בהופעת היובל ל"אין לבחור" שערכה אליוט גם הוא תרם להייפ.

על הפרסונה האומנותית והויזואלית של ההרכב לא ארחיב כאן. אכתוב רק שהיא יוצאת דופן ומתריסה כנגד המיינסטרים בדרכים רבות ואגב כך מתחברת למאפיינים פאנקיים ונטולי מוחלטות מינית. פורטיס הצעיר ו"הקליק" יכלו אף הם להתחבר היטב לבוטות והזווית הייחודית שמציע ההרכב.

שיר עוקב שיר והעניין רק הולך וגובר, בלי טיפת פשרה אבל גם ללא מאולצות אופנתית. ב "המם אותי" הפותח את האלבום נשמע שיר ארוטי שאת מילותיו מכסה בחוברת השירים קונדום (עיצוב העטיפה: שגיא ארז), מילים פשוטות לכאורה, לא מתחכמות אבל ישירות ותקשורתיות, אפלות וקשות גם יחד.

"רק בקבר", משחזר במשהו את הסאונד של "העברית" תנצב"ה, מגיש טיפה דלוחה של עליצות, מלגלג על הביטוי "רק בקבר" וגם כאן מביא עמו את הזווית הניהיליסטית, לכאורה או לא לכאורה, של ההרכב. "ילד טוב" מתעמת עם הציפיות החברתיות והמשפחתיות בתרבות הישראלית: הילד הטוב של "המסך הלבן" לא לומד למבחן, לא עומד בצפירה, לא הורג ערבים ורק לשם חוסר הספוילריות אחדל כאן. הקול הנמוך יחסית של גבריאל אל מול הקול הגבוה העונה לו, מרכיב כאן חזיון שווא של שיר ילדים ומעצים את תחושת החידלון והקושי הרגשי שמבצבץ מכל שורה באלבום.

קולו הקטוע של שר ביטחוננו אביגדור ליברמן מפציע בתחילת ובמהלך שיר הנושא שמופק ע"י רייסקינדר (אסף עדן), מן המפיקים המרתקים של העת האחרונה. ההרכב מתנער מן הסדין האדום והפרובוקטיבי, מן החלום הכחול המתעתע, מן הפנתר הורוד הדמיוני ומן הענק הירוק. המסך הלבן הוא סמל לטשטוש, מיסוך אטום לאורגיה הויזואלית והתרבותית שעוטפת ותוקפת אותנו כל העת. האם ההרכב רוצה במסך הלבן? האם הוא נכנע לו? האם הסכין בגרון המוזכרת בשיר היא תוצר המיסוך או תרופה לו? אולי "הציפור הלבנה" מציע לנו איזשהו פתרון. הציפור הלבנה, שנדמה ואי אפשר לנתקה מן הסימבול של יונת השלום, שחורה בעיני "המסך הלבן". שחורה דרך המסך או למעשה שחורה במהותה אך לבנה דרך המסך הלבן. ההפקה המוסיקלית של Red Axes והשירה הנשית/ ילדית של יולי שפריר הופכים את השיר הזה לאחד מאבני היסוד של האלבום.

"אינדיאנים" מספק למאזין איזשהו מפלט אסקפיסטי לכאורה מן ההתחבטות וההלקאה העצמית והתרבותית. "שנינו דוהרים, את ואני כן" שר ברויד בסיום השיר וחותם שתי דקות וחצי של בריחה טהורה. "פין ופות", גם הוא מופק ע"י רייסקינדר, לא נרתע מן ההומור והפרובוקציה במילים המכובסות אבל מצהיר הצהרה תרבותית מובהקת: "כל הזמן הולכים מכות", "רק רוצים קצת להנות" , "מחפשים צרות", "גם להם יש רגשות" ובסופו של שיר "כשאת אומרת כן למה את מתכוונת?" ובכך בוחשים ומערבבים מחדש את מה שנראה כברור להם. הסאונד הקר, המכה, הסיוטי משאיר את התחושה השואלת, הבוהה, הלא מתמקדת. מי שכינה עצמו "הקוץ בתחת של של הרוק הישראלי" מיטיב להציע עוד ועוד אלטרנטיבות ברורות ולא מתפשרות.

"חברה שלי נסעה" בהפקה של רם אוריון, מעין סנדק של ההרכב, חותם אלבום יוצא דופן. העברית היא חלק משמעותי בהישג של "המסך הלבן". נדמה שרק טבעי היה לשיר את הרעיונות ולגלם את הפרסונה האומנותית האוניברסלית של ההרכב באנגלית (גם גרמנית היה יושב כאן פיקס…) והבחירה של הברוידים ושל בן שחר להיצמד לעברית משמעותית מאד בעיני. "המסך הלבן"- לא בכל שנה וגם לא בכל עשור יוצא אלבום שכזה. לא לכל אחד.