גיא טנאיש לפעמים נקודות בהן המוסיקה מגיעה אליך במפתיע. זה יכול להיות ליטוף שמתגנב עד עטיפה מלאה, זה יכול להיות גם פיצוץ לראש שמותיר אותך על הברכיים, תובנה אינטלקטואלית/מוסיקלית/מנטלית שמדליקה אלף ואחד אורות אדומים, הפתעות, אתם יודעים.
את יעל קופלנד לא שמעתי עד שבוע זה. זה קשור ודאי לסירובי להאזין לאומן ישראלי עד הגעת האלבום המלא כדי להשאיר את חווית ההאזנה שלמה ומובנית. אני מפסיד הרבה פעמים עבור המטרה הזו. לא מתחרט. הנה מגיע שיר הפתיחה של קציר-הנגן של קופלנד, "חשיכה", ומשאיר אותי חידודין חידודין, פיזית ורגשית. המוסיקה של קופלנד, שירתה, קולה, המרירות המתוקה משהו הפילה אותי לרגע על הקרשים.
ב"מתוק מיין" קופלנד שרה שיר אהבה לאהובה, שיר שמצליח להישמע תנ"כי, שאנסוני וניק קייב גם יחד. היא מעמיקה אל היצירה שלה, אל האומנות שלה, הרצינות וההקפדה ניכרת בכל פעימה ובכל פעמה. ב"בובה" ניכרת השפעתו של אביתר בנאי, משהו שכבר הפך להיות די סטנדרטי אם כי כאן הוא דומיננטי מאד.
"רצפות" ממנו נלקח שם קציר הנגן, "השארתי את האורות דולקים", משאיר מקום להתפתחות סגנונית וקולית של קופלנד. היא נשמעת יותר נושמת, יותר קלאסית, יותר מרשה לעצמה. גם הנגנים, שלצערי אינם מקבלים קרדיט מעל גבי הדיסק, מצליחים לעבור עם קופלנד מנקודה לנקודה ולהעביר חוויה מוסיקלית שלמה ומעניינת.
"התבוננתי בך" הנועל את רשימת השירים, חוזר באיזשהו אופן ל"חשיכה" אולם מאפשר נגיעה בפאנקי, סול, אר אנד בי ומציג את קופלנד לא רק כמי שנושאת את אחד השמות המשובחים ביותר של מוסיקאי במקומותינו אלא גם את אחת ההבטחות המשובחות של מוסיקאית-יוצרת . ממשיך להתבונן ולהאזין, ממליץ גם לכם.