אלבום הסולו השני של סולן "נערות ריינס" מציג תמונה משוייפת ומבהיקה של הכישורים הווקאלים והיצירתיים של האיש שנדמה תמיד כמי שמביא עמו רוח קרירה של מוסיקה אחרת, לא מכאן, אל מישור החוף הישראלי ההביל. לא, קשה לראות את פרייליך מהדהד ומצליח בפנים הארץ, במקומות שלא מחוברים בנשמתם למרחבים הכחולים שיקשרו אותם, ולו גם סמלית, למעצמות המוסיקליות שמעבר לים.

בהפקה מוסיקלית של אביחי טוכמן ויחד עם דני עבר הדני בקלידים ויועד "שאשה" קורח על התופים,( כאשר נוכחות אייל תלמודי בכלי נשיפה וחבורת CUT OUT CLUB מורגשת היטב ) פרייליך והגיטרה פותחים בסערה את האלבום עם "אחד מהשניים" , שיר שמבחינת טקסט ולחן אין בו מקומיות ולפרקים גם מחווה ל One Of These Nights נדמה שמבליחה.. ב"מתי ? עכשיו!" הכולל את שם האלבום, משלבים פרייליך וטוכמן , שמות קלאסיים למשרד רואי חשבון, ביטוי מתון, כמעט של בוסה נובה בבתים עם עוצמה פוסט-פאנקית נדירה במחוזותינו. אהבתי מאד.

אהבתי גם את הטקסט של "צלילה חופשית", טקסט טוטאלי כגון: "לא יכולתי לדקלם שורה מזה/ גם אם גורל העולם/ על לשוני היה מוטל", טקסט שירי שמבוצע בהקפדה, בהטעמה, עם עיבוד שמשלב מלודיה מחניפה לאוזן ועיבוד חותך, פסקני. ב"כל אחד יכול לראות", למשל, במעין דיאלוג על מה שנראה ומה שנדמה, על מה שרצוי ומה שמצוי, ניתן לראות כיצד רואה פרייליך את הדמות הנשית בשיר: חזקה, חכמה, חשופת פצעים ושקרים לרוח בריאה של כנות : "סוררת וחצופה/ היא נעה בתוך סופה".

פרייליך מצליח להיות שונה בכל פעם מחדש שהוא מגיח עם אלבום חדש. לאו דווקא שונה מאלבום לאלבום, יותר שונה , חריג בנוף. הגרעין הסגולי של ביצוע שלו לשיריו, באופי הספציפי הזה, עם סאונד הגיטרה הספציפי , המנוכר הזה, גורם לחוש רצון עז לרוץ אל החיבוק הקרוב ביותר, תוך כדי המשך האזנה לשירים המיוחדים הללו. "היא עוד תשוב" פרייליך מהדהד את השיר הידוע (של "אתניקס" שנדמה קרובים אליו יותר מאשר "כף התקווה הטובה" ו"הוא עוד ישוב" שלהם…) ב"ליבו של קיץ" והתקווה נשמעת מורכבת ושבירה כל כך….

ב"אף פעם לא אהיה רקדן" המצוין והלהיטי, גורם פרייליך למאזין , אפילו מפתה אותו להתעלם, ולו לרגע, מן הטקסט, הכאוב לעיתים, ולחזור אתו לצליל דסקוטקי, מקפיץ, אהבתי מאד.

אולם הסיום של האלבום, עם "זאב זאב" ו "הצלחה" מטעים את האיכות ה"קליקית" של פרייליך, את הדני דותן שבו, עשורים רבים לאחר שהפאנק ויציריו, מהם יצירי כלאיים, היו האינדי האמיתי. פרייליך הוא אומן בעל אמירה, איכויותיו כווקאליסט הן בונוס אך אינן העיקר. מי שלא מוכן לחוות את הריגוש שבנפילה, לא ימצא ריגוש באלבום הזה.

צילום: סמדר ליאני.

קישור לביקורת שלי אודות אלבום הבכורה של רועי פרייליך