שירי משחק, אי-גיון ורשימה באלבומי הילדים "הכבש הששה עשר", "והילד הזה הוא אני", ו"ילד פעם"

האתנו-מוסיקולוג ההונגרי זולטן קודאלי, טען עוד במחצית הראשונה של המאה העשרים כי השיר אינו סותר או מסתיר את פעולת המשחק, אלא להפך: המשחק גורם לשיר הילדים להיות יותר מושך ויותר מעניין.

שירי המשחק בתוך אלבומי הילדים בהם עסקינן, גורמים לאפקט דומה: הם מהווים חלק מסוגה שמשלבת אלמנטים נחוצים לקהל הילדים, כמו הומור, דמיון והשתטות, עם אלמנטים שתואמים מוסיקת רוק מבחינות אחרות, כגון: תפיסה תרבותית המעודדת יצירתיות, ליברליות וחדשנות, וכן תפיסת המאזין כמוקד היצירה כנושא וכנמען.

עטיפת הספר, שמאמר זה עובד מאחד מפרקיו

חוקרת שירי הילדים פרופסור מירי ברוך, מגדירה את שירי המשחק כשירים המושרים על ידי ילדים תוך כדי משחק, וכי שירים אלה נכתבו ונוצרו בחלקם על ידי מבוגרים ובחלקם על ידי הילדים תוך כדי המשחק עצמו. השירים שבהם אדון מושרים על ידי ילדים בזמן משחק בגני ילדים עד עצם היום הזה, ונוצרו על ידי מבוגרים, אם כי הם חורגים מהגדרתה של ברוך בכך שאינם שירים שנוצרים על ידי ילדים תוך כדי משחק. בחרתי לפתוח בהדגמה משיר אי-גיון (Nonsense) מתוך האלבום "ילד פעם":

לפתוח בהדגמה משיר אי-גיון (Nonsense) מתוך האלבום "ילד פעם":

"איך דגים מדברים?/

אולי בקריצות?/

אולי בשפת הסימנים/

אולי עם הסנפירים…/

אולי לפי הבועות/

או לפי צורת האצות/

או עומק המצולות…//

אולי בטלפתיה או לפי הסימפטיה/

שיש להם אחד אל השני/

ואיך יודעים אם הם בוכים?/

הרי אי אפשר לראות דמעות בתוך הים…/

"דגים אינם בוכים דגים לא מודאגים/

דגים אינם בוכים או מודאגים/

סטאגאדגים".

האלבום "ילד פעם" הוא הבולט מבחינת ייצוג שירי משחק ושירי רשימה; משמע, פרישה סובייקטיבית של תיאור מצב מעיני הכותב שמבנה המשמעות שלו מבוסס על יחסים הדוקים בין יחידות הלשון שבתוכו, כך לפי הגדרתה של גאולה אלמוג. בשיר קיים עירוב של משלבים לשוניים, החל משפת סלנג ילדותית ("סטגדגים") ועד למלים בעברית צחה ("מצולות"). גם הקצב הקרקסי של השיר/דקלום מגביר את הדרמטיות ומעניק לטקסט ההומוריסטי ממילא גון תיאטרלי.

ברוך טוענת כי התוכן בשירי משחק פתוח לאלתורים. כמו בסוגת הרוק, המקדשת ומאדירה חוסר ציות לכללים, גם בשיר כמו "איך דגים מדברים?" יש מקום רב לשינוי ואלתור בשל המבנה הברור והמצלול העשיר שלו, סוגי החריזה והדיאלוג המוטמע בו, כאשר כל אלו מקלים על התאמה אישית של שיר המשחק לאחר שהוא נחקק בזיכרונו של המאזין הילד ביחס לשירים שלא נכתבו באופן זה.

לאה גולדברג, לעומת ברוך, גרסה כי שירי שעשוע הם שירים בהם מושג האפקט השעשועי באמצעות ניפוץ המציאות היומיומית, שבירת כללי ההיגיון, העמדת העולם "על ראשו", והבאה לידי אבסורד. אך האם שתיהן התכוונו לאותו סוג שירים? רגב מגדיר את אחד מעיקריה של תרבות הרוק/פופ כ"עליצות פורקת עול". נדמה כי קיים תואם, ולו בסיסי ביותר, בין המינוח "העמדת העולם על הראש" של גולדברג ו"העליצות פורקת העול" של רגב, תואם המקנה לנו אחיזה ברעיון שירת הילדים כגלגול אפשרי של מוסיקת רוק-פופ, גם כאשר בשירי נונסנס עסקינן.

השפעה דומה ניכרת גם בהומור הילדי/ילדותי. דרכי יצירת ההומור לפי גולדברג כוללות אי התאמה פיזית, ניגודי פרופורציות, סיטואציה מוזרה, משחקי לשון והסברם האבסורדי, גוזמאות והפתעות. כמעט כל המרכיבים הללו (למעט הראשון), מצויים גם ב"איך דגים מדברים" וגם בשיר הבא, "אם", גם הוא מתוך "ילד פעם" :

"אם גרעיני התירס יכלו לדבר/

הם היו אומרים שצפוף/

אם עטלף היה שותה קפה/

הוא היה שותה הפוך//

"אם עץ היה תלמיד /

הוא היה כותב עבודת שורשים/

אם העולם היה ארגז חול/

אז כולנו היינו נמלים//

אם תרנגול היה שעון/

הוא היה שעון מעורר…"

"אם" של "ילד פעם" הוא קטע חצי מדובר בסגנון "כשאומרים" של "הכבש הששה עשר". "אם" ממלא את הפונקציה של היסוד ההומוריסטי בשירי המשחק, ועונה על הגדרתו של חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק את שירי האי-גיון בטענתו כי "מטרתן העיקרית ואולי היחידה של יצירות האי-גיון הוא לשעשע, לבדר, לבדח. וכן להראות את הדברים האבסורדים ביותר כמובנים מאליהם… יצירת הנונסנס לוקחת דימויים ומלים מתוך ההקשר הרגיל המקובל, ומעבירה אותם למישור אחר בעל הקשרים אחרים. ככל שהסדר החדש שלם יותר, אחיד יותר, מעניינת יותר יצירת הנונסנס." בזיקה לקשר שבין תרבות הרוק לבין שירי ילדים מצויים שירי משחק ושירי נונסנס בכפיפה אחת, באשר הם מציבים ביתר שאת את הנמען כמי שיש לבדרו ולהעשירו באורח הומוריסטי ומפעיל.

התהיות שמציג הדובר הילד בשיר הן מסוג ההרהורים הפילוסופים המטרידים ילדים בגילים רכים. טקסט כגון "אם העולם היה ארגז חול / אז כולנו היינו נמלים//אם תרנגול היה שעון / הוא היה שעון מעורר", אינו הגיוני לכאורה, אבל עונה על הגדרתו של אופק, שגורס שימוש שונה ובקונטקסט אחר של דימויים ומלים. אותה מציאות מופלאה שמתאר אופק, מצטיירת בטקסט כמציאות שבה גרעיני התירס היו מתלוננים על צפיפות, כיסא היה שר סרנדה לשולחן, והילד עצמו היה הופך למישהו אחר.

במובן זה המשחקיות וההומור ממלאים תפקיד מרכזי בשיר, תוך כדי נטילת הילד ודמיונו למחוזות פנטסטיים על ידי משחק חשיבה כגון: מה הקשר בין תרנגול לשעון? האם קשר זה מסביר מדוע הוא היה הפך לשעון מעורר דווקא? כמו כן, קיימים משחקי שפה, כגון: על הקשר בין עצים ועבודת שורשים.

השיר הבא אינו מגלם את הפוטנציאל המשחקי שלו דרך מחוזות פנטסטיים, אלא במשחק לשוני-מימטי, כזה שמאפשר חידוד המיומנויות השפתיות של המאזין הילד, יחד עם מחוות תיאטרליות שמתבקשות מפראזות כגון "מרגישים את הלשון", "זה כמו לצעוק", "הפה נהיה נפוח", "צריך לנוח" וכן הלאה. בדרך זו ממומשים שלושה מתוך עקרונות שירי המשחק שהגדירה ברוך: משחקי "כאילו", משחקי חברה, ומשחקי מלים ומושגים.

"כשאומרים צנון מרגישים את הלשון

כשאומרים בצל מקבלים תאבון

להגיד קולורבי זה כמו לצעוק

להגיד אפונה זה כמו לשתוק

כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח

אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח

כשאומרים לחם מרגישים בבית

כשאומרים אבטיח מרגישים קיץ

כשאומרים אשכולית סימן שאין מה להגיד

כשאומרים בננה מרגישים קטנים

כשאומרים ארטישוק מתקמטים כל הפנים

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית "

שיר האי-גיון "כשאומרים" מתווך ומקשר את המלים הנהגות והנאמרות לתחושות, זיכרונות ואמירות כלליות על העולם. לפי המשורר יהונתן גפן, לחם מתקשר מיד עם בית, אבטיח עם קיץ, אשכולית עם חוסר תוחלת, ובננה עם גיל צעיר מאוד. הוא מוסיף ומקשר את התחושה הנוצרת בפנים להגיית מלה כמו ארטישוק, הגיית המלה "אפונה" יוצרת את סגירת הפה, וכן הלאה.

לפי אופק, "שירי המשחק מחייבים פעילויות גופניות או מילוליות. זו למעשה התכונה העיקרית שלהם." הן בשל העדר הלחן בשיר "כשאומרים", שמייצר תנאים טובים יותר למילוליות מצד הילד המאזין והמשחק, והן בשל ההזמנה הבלתי אמצעית להגות יחד את מלות השיר, תואם שיר זה את הגדרתו של אופק את שיר המשחק.

ועתה, הגיע הזמן לעבור משירי המשחק לשירי רשימה, או שירים קטלוגים, שכשלעצמם, מכילים פוטנציאל משחקי:

"אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה

וארטיק וסוכריות ותות גינה

אני אוהבת ימי הולדת ושקיות עם דברים טובים

ואת השמש ואת הירח וגם כמה כוכבים.

אני אוהב את החורף ואת הקיץ ואת הסתיו

ואת האביב ואת מה שעכשיו

אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות

ואת זאת עם הנמשים ואת זאת עם הגומות.

אני אוהב את אמא ואת אבא גם

ואת שולה הגננת ואת הדודה מרים

אני אוהב את סבא ואת סבתא אני אוהב את אחותי

אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי."

הדובר בשיר הרשימה "אני אוהב" הוא "אני", אבל בשונה מן הטקסט, בו הדובר הוא ילד אחד מסוים, עצם ריבוי הקולות בביצוע הקולי של הידוע של השיר – ארבעה, ובהם קול של ילדה ששרה "אני אוהבת" – מבצע מהפך בטקסט המקורי. על שום מה מהפך? על שום המעבר משיר הנכתב מנקודת מבטו של דובר אחד לשיר בו אותו טקסט מושר אל הילד המאזין בארבעה קולות שונים. קולה של יהודית רביץ מאפשר גם לילדה המאזינה הזדהות מוגברת עם הנאמר בשיר.

גפן מיטיב לנסח כאן סוגים של הפכים, כולם אהובים וכולם לגיטימיים: שוקולד מול גבינה, דברי מתיקה מול תות שדה טבעי, שמש מול ירח, וכן הקבלה בין הכוכבים בשמיים לבין "הדברים הטובים" בשקיות ימי הולדת.

<iframe width="500" height="375" src="https://www.youtube.com/embed/G2U_E6ye_eE" frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

בבית השני גפן מעלה את רמת התחכום של הטקסט, והופך את האהבות למורכבות יותר מהפכים גרידא: שלוש עונות ולא שתיים, "מה שעכשיו" כדי לסמן שעונה אינה מוכרחה להוות עניין קלנדרי אלא מנטלי לעתים, ואף אהבות לילדות בגלל דברים פעוטים לכאורה כמו נמשים וצמות.

הילד אוהב את המבוגרים הסובבים אותו, אך בראש ובראשונה אהבתו לעצמו חזקה, מבוססת ומוכרת. בדרך זו מנסה גפן לחזק את המאזין-ילד ולהבהיר לו את ערך הכרת העצמי. גם ההורה נמצא כל העת בתודעתו של גפן, שמנסה לבטא באוזניו פלורליזם רגשי וחופש ביטוי לילדו. הפוטנציאל המשחקי בשיר "אני אוהב" הנו נרחב ויכול לבוא לידי ביטוי גם בהמחזה, גם בריקוד וגם בשימוש בסיפור שבו ובטקסט עצמו בעבודות אמנות ויצירה.

"כָּאֵלֶּה חַיִּים שֶׁעָשִׂיתִי

הַיּוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם

לֹא עָשִׂיתִי

אוּלַי שְׁנָתַיִים:

לָקְחוּ אוֹתִי לָעִיר,

לִרְחוֹב הַחֲנֻיּוֹת,

קָנוּ לִי שָׁם כַּדּוּר

וּשְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת.

הָלַכְנוּ גַּם לְסֶרֶט

עִם צִ'יפְּס בְּתוֹךְ שַׂקִּית,

וּבְמִסְעָדָה אַחֶרֶת –

גְּלִידָה עֲנָקִית.

סָפַרְתִּי אוֹטוֹבּוּסִים

בְּכָל הַתַּחֲנוֹת,

רָאִיתִי אֲנָשִׁים

וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת.

זָלַלְתִּי, קָנוּ לִי, הָלַכְתִּי, רָאִיתִי,

חַיִּים שֶׁכָּאֵלֶּה כְּבָר מִזְּמַן לֹא

עָשִׂיתִי.

חָזַרְנוּ בָּעֶרֶב

עֲיֵפִים אַךְ מְאֻשָּׁרִים,

אֲבָל הִפְסַדְנוּ בַּטֵּלֵוִיזְיָה

סְרָטִים מְצֻיָּרִים."

גולדברג טענה כי אחד מהתנאים לכתיבה טובה לילדים היא זיקה וזיכרון של הכותב לילדותו שלו. גם הסופר הגרמני הדגול אריך קסטנר כתב כי ספר ילדים טוב נכתב על ידי מי שמכיר ילד מן העבר, כלומר הילד שהיה היוצר בעצמו. ואכן, בשיר זה, יהודה אטלס מתאר סוג של זיכרון של ילד הכולל רצף פעלים שמדגיש את גודש הפעילות של אותו יום, ומכין את המאזין לסוף הפואנטה: כל אלו שקולים בעיני הילד לסרטים המצוירים בטלוויזיה, שבאותם הימים היו הדרך היחידה כמעט לילד לראות אנימציה.

ריחות שאני אוהב

"ריח של בוקר כשקמים מוקדם

וריח הכר לפני שאני נרדם.

צבע טרי על הקיר

וריח של תירס בסיר.

ריח של דשא כסוח

ואבא אחרי הגילוח.

מדורה של עלים ועשן

וריח של ספר ישן.

קליפה של תפוח-זהב

ועץ עם גוייבות בסתיו.

סבון שעולה ביוקר

ואוטו של לחם בבוקר.

ריח חנות גרעינים

ואוטו חדש מבפנים.

ריח אקדח של פורים

תכף אחרי שיורים.

והריח הזה שאפשר לנשום

אחרי שיורד גשם ראשון.

וריח פריחה של מנתור

וריח עוגה בתנור

והכי מהכל-

ריח של גור"

ב"רשימת המלאי" הזו, יהודה אטלס מביא מעולמו החושי של הילד, שנמשך לריחות חזקים ונעימים. כמו אצל יהונתן גפן, כך גם אטלס מתרכז בחוויות משפחתיות, ביתיות, וקורץ כל העת לטבע, על אף העירוניות הדומיננטית ב"והילד הזה הוא אני". הריח האהוב ביותר על הדובר הוא ריח של בעל חי קטן, ענוג, חסר ישע, שניתן לחבקו, ללטפו ולשחק עמו. הרצון בבעלות / חברות עם גור, מובלט כאן בצירוף המלים הילדותי והכובש "והכי מהכל".

 

הרשימה מתעדת תכונות אופי, רצונות, השקפות על העולם החיצון, ומביאות את ראיית העולם של האמן המבוגר לידי ביטוי ותקשורת עם המאזין המבוגר. הדיאלוג בין האמן ובין המאזין המבוגר בא לידי ביטוי במבט שמקשר את האחרון עם חוויות ילדותו שלו, באזכורי חוויות ילדות שגם רוב הורי הילדים שהיו הקוראים הראשונים של "והילד הזה הוא אני" יכלו לזהות. שיר זה של אטלס אינו כולל ולו מרכיב אחד של מציאות חדשנית, וכל מרכיביו היו חלק מן המציאות גם בשנות הילדות של דור ההורים המדובר.

הן שירי האי-גיון והן שירי הרשימה מאפשרים ליוצרים יציאה מעשייה נורמטיבית וכתיבה "שגרתית" לילדים, המתרכזת, למרבה הצער, במציאת הדרך הפשוטה והקלה ביותר למשוך תשומת לב ומקום גבוה יותר בתחרות זו או אחרת. כאשר קהל היעד צעיר במיוחד, שני הז'אנרים הללו מהווים כר נוח ליוצרים להביע רעיונות בדרך צבעונית, תקשורתית ונוחה לעיכול, וחשוב מכול: שני הז'אנרים הללו גם יחד ניחנים בנועזות, יציאה מן הנורמות, "חוצפה" חיובית וקשר הדוק עם תרבות הרוק. קשר זה, יחד עם מערך שלם של קשרים, בונה ומבסס קשר בין אלבומי הילדים בהם הוא עוסק לבין האסתטיקה של מוסיקת הרוק.