גיא טנאתשע בבוקר, סוף שנות הששים. יונה נוסעת עם חברתה עזה צבי לעיר העתיקה והשתיים מגיעות בדרך לא דרך אל בור מים עתיק ששימש כעת למקום התכנסות גדוש נמלים, סביב נרגילה עם חשיש. מאוחר יותר ישבו עם שתי זונות ערביות ,צעירונת ומבוגרת. יונה נתקפת מרה שחורה ובכתה: "אני אמות צעירה, אני לא אעבור את השלושים", וכשחזרה לתל אביב, ישבה ליד שולחנה וכתבה.
אדם צובר זיכרונות
כמו נמלים בחדשי הקיץ.
כמו חגב בעת הקיץ
ויש שאדם שר.
ובחורף הנמלים מתכנסים
מתנועעים ברכושם ומכלים לאט
את הרכוש ואת החורף
והחגב בחורף שר לפתחים
לטעום מזיכרונות העונה האהובה
שבשירו חמקה ממנו כליל.
השיר מתוך "שני גנים" (דגה,תשכ"ט) עבר שינוי משמעותי כבר לגרסה המולחנת הראשונה שכתב שמעון גלבץ לדורית ראובני לאלבומה "שינויים" ב1986. כאשר אברהם טל בחר בשיר לפרוייקט "עבודה עברית" במלאת ששים למדינה, הוא לא החזיר את לשון זכר רבים שהיה כה אופייני לוולך. הצרימה לא השתלבה עם הרוח ההרמונית והאוספת בעיבוד החדש והקצבי שלו ושל יונתן דגן. הביצוע של טל הפך להיות הביצוע הפופולרי ביותר אי פעם של וולך או לבטח אחד מן הפופולרים ביותר. תחושת ההחמצה, הסיזיפיות, והחיזור אחר הפתחים של היוצר נעלם מהביצוע כליל, או מוטב לומר חמקה ממנו כליל, מה שלא אירע בביצוע הותיק של ראובני.
עשר בבוקר,1984. יונה החולה מטיילת עם בן זוגה הצעיר יובל ריבלין בסביבת ביתה באונו שעתה התגוררה בו לבדה, ללא אמה שהועברה לבית אבות בגבעתיים. לראשונה בחייה מרגישה יונה את התחושה המחממת ועוטפת הכל של זוגיות יציבה,תומכת, כמובן בפורמט וולכי. לאחר כמה חודשים תכניס וולך לספרה "מופע" ("הקיבוץ המאוחד",1985) את השיר האופטימי והנאיבי כל כך לזכר הרגשתה באותו בוקר.
אני שוב מתאהב
ונשבע כבר שלא
וקורא לה לבוא
אני שוב מתגנב
רק לראות מרחוק
אם הצער מתוק
שוב להיות כתינוק
אני שוב מתאהב
משחק עם הלב
בלילות בלי שינה
שוב לצאת לגינה
אני שוב מתבזבז
אני שוב מתאכזב
בא הולך ועוזב
אני שוב מסתובב
שם
אהבה מחכה
ואני עובר …
דרך עצמי
דרך עצמך
ב1991, בעת עבודתו על "אין עוד יום", מגלה גידי גוב את השיר, כתוב בלשון זכר כבהזמנה, ושופע אופטימיות ובלבול כובש, בספר "מופע" של וולך שנפטרה מספר שנים לפני כן. ללחן של צוף פילוסוף ובהפקה צבעונית ומלאת הומור של אלון אולארצ'יק עובר השיר , יוצא הדופן גם כך, טרנספורמציה נוספת ומשאיר מהמשוררת הנוטה למות רק רמז בשורות "לילות בלי שינה/ שוב לצאת לגינה" בדרך להפוך להיט פופ שיהיה אחד מסמניו של סוף עידן במוסיקה הישראלית כאשר במועדון הרוקסאן כבר מאור כהן, בעיקוף של דור, צורח את אריק איינשטיין, בגבעת ברנר חמי רודנר צומח מתוך התסביך הקיבוצי, בקריות ערן צור של המחנך של י"א שנייה והבנים של בני אמדורסקי ואירוו קפלן מתאהבים בילדה בת זונה. לזה וולך הייתה מתחברת.
אחת עשרה בבוקר, חורף 1978. אילן וירצברג חוזר לביתה של יונה ויחד עם שמעון גלבץ הם מנסים להפוך את "הבובה של גוגול" מ"שני גנים" לשיר ילדים עבור אריאל זילבר. המנגינה כבר נכתבה לעלמה, בתו התינוקת של שמעון גלבץ כשיר ערש ועתה- יהפוך השיר לקראתו סופר ליונה שהסופר הרוסי גוגול נהג לנהל חיי מין עם בובת גומי לשיר שיושר בעליצות מול אלפי ילדים בפסטיבלי חנוכה. וולך הייתה בתקופה אופטימית מאד- והמהלך הבשיל.
שן דובי שן
כתבתי שיר חדש
לדובי חום ישן .
שן דובי שן,
אתך לי חם
דובי שלי חכם.
שן דובי שן,
זה הבית שלך
ואני דובי שלי
שן דובי דובי שן.
אתה עשוי מעור
ואני מזכרון שלי
שן דובי דובי שן.
לך עין מזכוכית
ולי רטוב סתם
שן דובי שן
בשביל שנינו שן
ואני יעשה הכל –
שן דובי דובי שן.
כעשור חיכה השיר (שני גנים,דגה,תשכ"ט) על הסופר הרוסי והפטיש שלו עד שעבר את הטרנספורמציה הביזארית הזו- הבובה הפכה לדובון או שמא מדובר בהיפוך תפקידים והאדם מוחפץ ומשאיר את התפקיד האנושי לבובה. מהי אותה עין מזכוכית? מדוע רק עין אחת? האם יש כאן רמיזה לנכות נפשית? רגשית? לחוסר הרמוניה מינית? חוסר שלמות?. וולך תמיד שאפה לחדש אך בתוכה קיימת הייתה תמיד הנהייה למוכר, לביתי, אולי בשל כך הדובי ישן? או שמא מדובר בסמל לאחד מאהוביה של סוף שנות הששים?.יונה שינתה בזריזות מספר שורות לבקשת זילבר שאמר לוולך וגלבץ באולפן התת קרקעי בבני ברק "זה לא שיר למקום ראשון בפסטיבל", אך הדרך לתזמור העליז והמחזמרי של גרציאני כבר נפתחה וההפסד לשרי כבר לא שינה דבר…
חצות היום, ירושלים,1966. בחדרה העלוב בבניין נוטרדם, פנויים מעבודה בשל קצבתה של האם אלמנת צה"ל, מחליפים ביניהם וולך ובן זוגה טדאוש פנטזיות צבעוניות בו נכנסת בחורה ששדיה מונחים על מגש קש מלא תות שדה בשל ולידה שתי נזירות המשלשלות בחורה כלואה בבקבוק הישר על אברו של איש עצבני.
שנים אחר כך תתועד יונה מקריאה את השיר בפני קהל המום במתנ"ס ברמלה.
כשתבואי לשכב איתי
תלבשי שמלה שחורה
מאוירת בתותים
ומגבעת שחורה
מקושטת בתותים
והחזיקי סלסלת תותים
ותמכרי לי תותים
תגידי בקול דק ומתוק
תותים תותים
מי רוצה תותים
אל תלבשי כלום מתחת לשמלה
אחר כך
חוטים יעלו אותך למעלה
בלתי נראים או נראים
ויורידו אותך
ישר על הזין שלי.
ב"אור פרא" (איכות, 1983), יפורסם לראשונה השיר ועשור ומחצה לאחר מכן יקבל פרשנות מוסיקלית מדוייקת ומפוארת מערן צור ואלי אברמוב ב"אתה חברה שלי". הקול הייחודי וההגשה החושנית תמיד של ערן צור, לצד הקול הגבוה של רונה קינן הצעירה ולא פחות מאלה,ההפקה המוסיקלית עשירת הדמיון יצרו תמהיל מרתק של פנטזיה אירוטית ועדנה ילדותית. שכן, לא יהא זה מופרך לומר שאותה לובשת שמלה שחורה המוכרת תותים בקול מתוק היא אובייקט טרף מכוון וקל לזאב הרשע. הדואליות המינית של וולך מגיעה בשיר זה לפלסטיות מקסימלית והאימאז' חי כשם שהוא דמיוני- מה שהפך את השירה הגבוהה הזו לשיר שמתנגן עד עצם היום הזה ללא אובדן רלוונטיות בשום אופן שהוא.
אחת בצהריים, טלביה, 1965. וולך בת העשרים ואחת מקבלת מד"ר עשהאל חדר לעצמה, ליצירותיה, לכתביה,והיא ,חרדה כציפור בחדר באלתרמנית, אך מנסה לטרוף הכל בטריפים של אל.אס.די. כותבת לריח ארוחת הצהריים המוסדית ומלאת השומן, מתוך כאב הריקנות על מרבי רגליים השורצים בין רגליה והפעם לא נמלטת לכינוי בעל ארומה אירופאית כגון קורנליה או קסיוס אלא חוזרת לאונו,לציפורה ואולי שואלת לשלומה ומכוונת לציפורה מגן הילדים של חנה בוכמן שחתמה אתה ברית דמים על ידי חיתוך זרת ושבגיל 12 נפלה עמה קורבן לתקיפה מינית מצד ילדי המעברה. "רגל תך בתוף הכור" רשמה יונה והחלה לבנות את המסד לשפה העצמאית שלה בנוף השפה העברית.
שאלו לשלום ציפורה
האם עוד בין רגליה
מרבי רגלים שם ישרצו
שאגו לשלום ציפורה
בינות לשיח ההדס
לא עוד תריח פקועים
רחוקות חולמות רחפו
לזרם קר בגוף ימין
חולמי על צלם
ובבוקר נקובים בסכינים
ציפורה לי באוזן
לא לוחשת ניחומים
משי קר ענוג לעין
יצרבני בקפידה
לא לזאת חלמתי
בלבתי מתבוססה
ידמו כזאת ציפורה
רגל תך בתוף הכור
מי המדמנה שאוה
לי אסור שם
לי אסור.
השיר מתוך "דברים" (עכשיו, 1965), בוצע ב2006 ע"י שגית שיר, אריאל שרבקובסקי ורוני רשף במסגרת ההרכב קצר הימים "מים שקטים". לביצוע אין עדות ברשת אך בכל אופן מדובר בביצוע מהיר ופאנקי אקוסטי וחביב , תוך שינויי טקסט ותוספות ביד נדיבה ההרכב קרא לשיר "ציפורה" ודן אותו לשיכחה לצד "אוי ציפורה" של "בציר טוב", הרי כמה ציפורות כבר ניתן להכיל?..
שתיים בצהריים, תל אביב. בשלהי שנות הששים פוגשת יונה את המוסיקאי הצעיר סמי בירנבך שחזר מאנגליה עם קולות חדשים ומסעירים בתקליטייתו. היא דובקת בו, רואה בו איש אמונה אך אינה נותנת בו אמון ואינה משחררת אותו לחופשי, "למה תעזוב אותי בשביל אדם זמני לגמרי" שאלה אותו כאשר רצה לבקר ידיד, והוא שב ללונדון,מותיר אותה לשחק ,תחת הצל הרחב של העצים הלא גזומים בחצר הבית באונו, לעיתים בעודף חרות, עם ילדיה של חברת הילדות דליה. הריקנות והתסכול מפעפעים בה:
גורם לי לברוח
אבל אף פעם לא
גורם לי לשמוח
לא גורם לי לשמוח
גורם לי לרצות
גורם לי להרגיש
גורם לי לראות
כל מה שקורה לי
קורה לי בגללו
וזה למה שאני אוהבת רק אותו
גורם לי לשכוח
גורם לי לצרוח
אבל אף פעם לא
גורם לי לפרוח
גורם לי להבין
גורל לי לרצות
גורם לי לראות
כל מה שקורה לי
קורה לי בגללו
וזה למה שאני
אוהבת רק אותו
גורם לי לבכות
גורם לי לחלות
אבל אף פעם לא
גורם לי לעלות
לא גורם לי לעלות
גורם לי להרגיש
גורם לי לראות
כל מה שקורה לי
קורה לי בגללו
וזה למה שאני
אוהבת רק אותו
ב1989, בשנה שבישרה את מהפכת דור "הרוקסאן", לצד היציאה המטאורית של הנטאשות וההבלחה המינורית יותר של "שונרא", מוציאים חבורת בוגרי "רימון" תחת השם "טאטו" את אלבום הבכורה שלהם – "חתוך תוכן". אפילו בשם האלבום ניתן למצוא איזושהי התפתחות לשפה הוולכית חובבת המטאפורות והעברית המהודקת.
יובל מסנר מלחין ושר יחד עם אלונה דניאל שיר שמתחיל בתחושה של אסון: מסנר שר כמי שכפאו שד והוא נע בין עליצות לא עליזה נוסח תומאס דולבי ודייויד ביירן לבין התייסרות מטמטמת חושים. האובייקט בשיר לכאורה הוא זה האשם או האחראי במצב של הדוברת אבל ריבוי כינויי השם: "לי", "אותי", "אני" מעלה את האפשרות הסבירה לחלוטין שוולך, הכה מרוכזת בעצמה, רואה בעצמה בסופו של יום, את זו שאוהבת אך אינה נותנת לעצמה את האפשרות לחיות עם אהבתה בהרמוניה- הרי אמרה לטדאוש שלא יכולה לחיות עם עוד מישהו אך מבירנבך תבעה נאמנות כלבית..
ב"טאטו", אורי בלק וערן צור בתופים ובבס מרשימים ומתכוננים בשיר לתקופה עשירה ופורה בעשור שעומד להתחיל..
שלש אחר הצהריים, כפר סבא, 1982. בדיסקרטיות, הולכת יונה לסניף קופת החולים ומתבשרת שהגוש הממאיר בשדה שלח גרורות גם לבית השחי. לא אהבה בתי חולים. לא סיפרה דבר. היא כתבה על מוות בסוג של נבואה סטואית והכניסה ל"אור פרא" (איכות,1983) את שורות האימה והקבלה הבאות:
גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי
שוב מוסיקאי מ"רימון", אחד מהמוצלחים והייחודיים בין בוגריו בשנים האחרונות, אלון עדר ביצע ברגישות רבה את השיר באלבום הבכורה שלו ב2011.
לעדר התכונה הווקאלית הייחודית שעזרה לאתר בשיר הקורע הזה את פוטנציאל הנחמה, העצמיות והעצמאות והוא בחר במלודיה רכה אך כדרכו, לא פשוטה, שהפכה את השיר ליד רכה ומלטפת המלווה את הגוף ואת ה"אני" הלאה.
ארבע אחר הצהריים, 1962, תל אביב. במרתפו של איתמר יעוז קסט, ניצול ברגן בלזן בן ה27 וולך מגיעה להדפיס מספר שירים ראשונים אך הערותיו בולמות אותה. לנערה שעדיין לא מלאו שמונה עשרה התגבש שיר בשל, ראשון, שיפתח בסופו של דבר את הקובץ "דברים" (עכשיו, 1965) ואת ספרה הגדול "שירה" (סימן קריאה, 1975) בהצהרה נועזת- איני אשה ואיני גבר, אני שניהם או שתיהן. דמי המשוררי מותר כקינוח בלבד אך אתמסר לקוראיי באבסולוטיות שלא נראתה כאן מעולם. אני יודעת- לא אובן:
אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר
וְהַיְלָדִים אַחֲרַי
יונתן
יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים
קְצָת דָּם
רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ
אֲנִי מַסְכִּים לְחוֹר שֶׁל נַעַץ
אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן
הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף
גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי
בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים
אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ
יוֹנָתָן
יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים
בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ
לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה.
כאשר אילן וירצברג ושמעון גלבץ הלחינו יחד את השיר "יונתן", היה ברור להם שמדובר בשיר קאנוני ביצירה של וולך, שיר מכונן. החרדה, הזרות, הקורבנות מצד אחד מול הפנטזיה, ההתמסרות והיצירתיות מן העבר השני כולן נוכחות בביצוע ב"בציר טוב" מ1982. "יונתן" שייך לפן הקצבי יותר באלבום רגעי הקסם המהורהרים שלו נשארו כסימן ההיכר המפורסם שלו. עם זאת, כמו ב"שיר קדמשנתי" (סכס אחר) גם ב"יונתן", הבחירה באפ טמפו נראית כיום טבעית ומתבקשת. "יונתן" הוא אימאז' של סיוט בראש ובראשונה. לא מדובר רק באלימות המטאפורית וזו שאינה מטאפורית אלא גם, ואולי בעיקר באיום המתמיד, ברדיפה, בצביעות שוולך מייחסת לחברה האופפת אותה ושורשיה בשמרנות הקרתנית של כפר אונו. וירצברג וגלבץ, יחד עם וולך עצמה, בנו פרשנות מוסיקלית ועיבודית מפוארת שעומדת עד היום בשורה הראשונה של שילוב שני היסודות: שירה ומוסיקה.
*בכתיבת הרשימה נעזרתי רבות בביוגרפיה המופלאה מאת יגאל סרנה אך יש בדבריי לא מעט מפרי דמיוני.