שתיים מהמגמות הברוכות במוסיקה הישראלית של העשור האחרון הן חזרתה של השירה, הפואטיקה, למקום משמעותי ומרכזי במאגר המקורות וההשראה של מוסיקאים, צעירים כותיקים, ורק מבט חטוף ברשימת הביקורות והרשימות בבלוג בו אתם מעיינים כרגע יספיק כדי להיווכח בכך ואילו השנייה היא התפתחות מרשימה של סצנה מוסיקלית בבירת הנגב, אולי כתחליף לפריחה השדרותית של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים שנמוגה לה אט אט בעשור האחרון.

שני התהליכים כה הבשילו עד שלא היה מנוס כנראה מהאלבום המרתק שהוקלט במגוון אולפנים באר שבעיים. דויד פרץ, איש "בלובנד" המיתולוגית לקח על עצמו יחד עם עוד שתי אוטוריטות באר שבעיות כמו אמיר גרומן ועידו קרוב את ההפקה המוסיקלית של "רוח דרומית (שם זמני)", אלבום שמאגד קבוצה יוצאת דופן של אומנים באר שבעיים בפרט ודרומיים בכלל מתחום השירה ומתחום המוסיקה בדרך למסמך אמנותי ותרבותי שעשוי להיזכר שנים רבות בתרבות הישראלית. הייעוץ האומנותי הופקד בידיה של פרופ' חביבה פדיה שאף תרמה שיר לאלבום.

הָאוֹרוֹת הַמּוֹלִיכִים בַּמַּעֲבָר

מְאִיצִים בְּךָ לְהִתְקָרֵב

מִבְּלִי לְהַסְגִּיר אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹת הַהַסָּחָה

שֶׁל כֹּל מַה שֶׁגָּז

בַּשֶּׁטֶף הַגָּדוֹל

הָעֲנָפִים הַמְּצֵלִּים אֶת מִדְרוֹן

מַתִּירִים לְךָ לְהִתְעַכֵּב

לְהִשָּׁמֵט עִם הִרְהוּרֵי הַלֵּב

נְסִיעוֹת הֵן פֶּתַח מִתְמַשֵּׁךְ

נְסִיעוֹת אוּלַי נֵלֵךְ

הַתְּנוּעָה הַזֹּאת הַמְּבֹרֶכֶת

הַנֶּחָמָה הַזֹּאת הַמְּגוֹנֶנֶת

מַה שֶׁהוּנַח

הֻשְׁאַר מֵאָחוֹר

הִתְפּוֹגֵג

(פתח מתמשך, מלים: משה אוחיון, לחן וביצוע: דוד פרץ)

אולי זה סמלי, אבל השיר הפותח של "רוח דרומית" הוא דווקא שיר של משורר דימונאי. משה אוחיון, מחנך ואומן מופיע, פורש בשורותיו הליריות מרחב גדול של תמונות, מטאפוריות ושאינן מטאפוריות ואולי השורות האחרונות שמרמזות על סוף מחד והמשכיות מאידך הן אלה שכיבדו אותו להיות המשורר הפותח באלבום שכזה. אהבתו של אוחיון למצלולים הופכת את השיר למגובש יותר מבחינה צלילית ומסייעת לדויד פרץ אשר מרבה לכתוב על נסיעות ועל זכרון. כמו הדמות העגנונית פרנהיים שנוסע הביתה ללא תחושת זמן ופוגש עולם אחר ומנותק, כך גם, נדמה, המוסיקאי הותיק מצא במשורר בן גילו את הפרספקטיבה של הפתח המתמשך הזה למקום ולזמן, וכמו שעשה ב"דרך מצדה" ב 2008 מפקיד פרץ את המלודיה המובילה בידי האקורדיון. הציניות והטום וייטסיות נעדרות הפעם ובמקומה יופיע הביצוע העדין ששמענו ב"ארץ שלא שם" לדוגמא מ 2009, בשיר פתיחה של להבה קטנה באלבום שמדורותיו יבהיקו למרחוק.

בָּרַכָּבוֹת שֶׁל דרֶך מְצָּדָּה

אֲני הוֹלֶכֶת

אֲני חוֹלֶמ ת בְָּהקִיץ

הַחֹם שֶׁל אוֹגּוסְט מְיַבֵּש לִי אֶת הַמחֲשָּבוֹת

עַד שֶׁאַגִיעַ לְמֶרְכַז הַנגֶב

יָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאמּות

יָּכוֹל לִהְיוֹת שֶׁכְבָּר מַתִי

בַמכֹלֶת שֶׁ ל בּוזְ 'נַח אִני קוֹנָּה מִצְרָּכִים

הַ שָּ כֵּן קוֹנֶה בְעֶשְרִים שֶׁקֶל

מַה שֶׁמִכְנָּס בַשְטָּר

מְִצרָּכִים לְפִי הַשְקָּלִים וְלא לְפִי הַצְרָּכִים

אֶתְמוֹל בַלַיְלָּה יָּרַדְתִי בַמדְרֵּגוֹת מֵּרַבִי עֲקִיבָּא לִמְצָּדָּה

וְרָּאִיתִי אבָּק שֶׁנשְאר מֵּאִשָּה

פְרּוצָּה עִם מְנִיפָּה שֶׁל 200 שֶׁקֶל בַיָּד

כָּל הַדֶרֶך מֵּרבִי עֲקִיבָּא לָּרַּכבוֹת שֶׁ ל מְצָּדָּה

שָּמַעְתִי אֶת הַשְטָּרוֹת הַמרַשְרְשִים

כָּאֲבּו לִ י הַבִרְכַיִם

כְמוֹ שֶׁכוֹאֵּב לִי כְשאֲנִי רוָֹאה כֶלֶב חָּבּול

עָּלִיתִ י הַבָּיְתָּה וְסָּגַרְתִי אֶת הַתְריסִים

גַם כָּכָּה אמְרּו שֶׁמחָּר תָּבוֹא סּופַת חוֹל

(סופות חול, מלים: תהילה חכימי, לחן וביצוע :נועה קורנברג)

עם או בלי קשר לשם אלבומה של באר שבעית אחרת, לשעבר אמנם, יהודית רביץ, הטקסט "סופות של חול" של תהילה חכימי הוא המדרגה הראשונה במורד סמטת המפורשות, החיות והמקומיות של "רוח דרומית". אומנם המלחינה והמבצעת עדיין לא מגיעה מהגרעין הבאר שבעי אלא מערד אבל החבל המטאפורי הולך ומתהדק סביב המקום שסביב עשייתו ופועלו מתאגד האלבום. כמו אצל דויד פרץ, גם אצל חכימי הבאר שבעית לשעבר, דרך מצדה מייצגת את באר שבע כולה אולם הפעילה החברתית והמשוררת חברת "ערס פואטיקה" לא מניחה לדבר לחמוק משורותיה הנוקבות , גם לא למתח ההסטורי הטמון בפער שבין רבי עקיבא למצדה, שני אתוסים של גבורה יהודית שנגמרו בטרגדיה גדולה, והקשר ל"הפרחת" הנגב- מקרי?, אני תוהה… מעניין גם השילוב עם המדבריות השונה שמייצגת נועה קורנברג, מי שיחד עם צח דרורי הציגה פן קריר ומחושב יותר של הנגב באלבומה האחרון "גברת כפור". הפעם, כאשר דרורי מפיק מוסיקלית במשותף עם פרץ,גרומן וקרוב, הקאמריות שלו תופסת פן נוקשה יותר שמתבטא גם ב "ספוקן וורד" שמתחיל את השיר עד השורה המופלאה והזועקת " רָּאִיתִי אבָּק שֶׁנשְאר מֵּאִשָּה" בה כלי המיתר האהובים כל כך על דרורי משתלבים עם תכנותים ממיטב הצליל האורבני של "מריונטה סול" באדיבות גרומן וקרוב.

תְּחִלָּה הָיְתָה בְּאֵר

וְאָז עוֹד שֵׁשׁ

וְאָז שְׁמָמָה

2000 שָׁנָה

וְאָז שְׁכוּנָה

וְעוֹד שְׁכוּנָה

כְּבִישׁ

וְאָז רְחוֹב

וְאָז עֲיָרָה

עִיר

עֲלִיָּה

עוֹד עֲלִיָּה

עֲלִיָּה נוֹסֶפֶת

וְאָז אִמָּא וְאַבָּא

וְאָז אֲנִי

רַמְזוֹר

יָרַד הָרַמְזוֹר

כִּכָּר

וְעוֹד כִּכָּר

וְעַכְשָׁו

מִזְרָקָה.

(יצור תולדות עיר הולדתי, מלים: אלפרד כהן, לחן וביצוע: יוחנן קרסל)

לא מפתיע שאת הטקסט הציורי והחיוני הזה כתב מי בעברו גם נגיעה לקולנוע, הוא הוא אלפרד כהן, אחד מהמשוררים הצעירים הבולטים בסצנה הבאר שבעית. אם נתבונן היטב בטקסט נבחין כיצד סוגר כהן מעגליות כפולת משמעות בין השורה הראשונה לזו האחרונה- הוא מותח את נתח הזמן שעבר מהקמה או חפירה הסטורית של הבאר הראשונה עד ימינו אנו כאשר ראש עיר צעיר נמרץ מרבה במזרקות בעיר בלב המדבר הזו. בין שתי נקודות הזמן, מותח אלפרד כהן שורות באורכים משתנים שמותאמות לטקסט הסיפורי: "עליה/ עוד עליה/ עליה נוספת/ (ואז החשובים מכולם- ג.ט.) ואז אמא ואבא" וכן הלאה. קרסל, איש "בלובנד" לשעבר , מוצא שפה משותפת עם המפיק המוסיקלי פרץ, חברו להרכב ההוא, ומביא את המלנכוליות הכחולה והעצובה המוכרת גם משירים שהוציא בשנים האחרונות כמו "מי שומר עלי" ופורש אותה כשמיכה נוגה שנוגעת גם במתיקות (כלי מיתר) וגם בגעגוע (גיטרה בלוזית של פרץ) של הטקסט של אלפרד כהן.

שם במבוא שמש זרחנו

וכאן מעריבים

על גזע פנימי קרח תלוים כלינו הריקים

נשרכים עדי שם הם ושם עוד הומים בבוא בם בכינו

שמכאן

והיינו אסירי תודה

ועתה עבדי ארץ וייאושה

(שיבת ציון, מלים: חביבה פדיה, לחן וביצוע : מריונטה סול)

אין לדעת מדוע בחרו גרומן, קרוב וחבריהם את הטקסט המורבידי הזה של שכל כולו תחושה של תבוסה ואכזבה מרה. די ברור מדוע הטקסט הנבחר היה של חביבה פדיה, אינטלקטואלית ומשוררת יוצאת דופן שמספקת איזשהו משב רוח גבית לתקומה התרבותית בבירת הנגב ומשלחת תמיכה לאומנים בכירים כמו ברי סחרוף מחד ואנסמבל היונה מאידך. הבחירה של "מריונטה סול" בטקסט הקצר הזה והפיכתו לקטע של כמעט שבע דקות משתלבת יפה ביצירה שלהם ודי אם נזכיר את "גבעות העלמין", "אני מפחדת" ועוד שירים/קטעים בהם מיטיבים המריונטות לדעת כיצד לגעת בתחושות קשות ודואבות.

"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" כתב ריה"ל לפני למעלה מאלף שנה על געגועיו לארץ ישראל החרבה והנתונה בידי הצלבנים ונדמה שלא אפריז אם אומר שההתייחסות לשיר ציון זה בולטת בשיר של פתיה שנכספת לתור זהב תרבותי שחלף ועתה מתקשה לתפוס מקום דומיננטי בתרבות ישראלית כללית וקאנונית.

היא הייתה הנקודה המפורסמת ביותר בעיר

למרות שמעולם לא היה לה תואר או הדר.

גלידרייה צנועה, בקצה שכונת ילדותי, שבה הגישו רק דבר אחד:

גלידה "אמריקאית" ממכונה. ולא שידענו מה כל כך אמריקאי בזה.

סתם גלידת וניל קצת מתוקה מדי, עם סירופ שוקולד, וקצפת מלמעלה

ומעל הכול דובדבן מסוכר.

אבל תמיד חנו בחוץ שיירות של ג'יפים עם מילואימניקים, והמון אוטובוסים

של תיירים בדרך לאילת. כי מעבר לה השתרעו רק מדבר וכבישים.

ואני למדתי אז משהו חשוב על מרחקים:

שאם למרחקים היה טעם

זה בטח היה

הטעם של גלידה מונטנה.

היינו הולכים לשם בסנדלים ומכנסיים קצרים.

ובדרך חזרה הגלידה תמיד הייתה קצת מטפטפת

וקצת דביקה.

ומעבר לוואדי, במקום בו ניצבת היום שכונת נווה-זאב,

שכנו "ההרים הלבנים", מהם נשבו רוחות שרב ועשן מדורות

ובלילות יללו התנים.

ועד היום כשאני נזכרת בה אני שואפת

ריחות של אספלט לוהט

ואבק וזיעה וסודות

וצחוקים.

ואני אז למדתי דבר חכם על נעורים:

שאם לנעורים היה טעם

זה בטח היה

הטעם של גלידה מונטנה.

בגיל 15 זה היה טקס קבוע:

אם בן היה מבקש חברות מבת, היא הייתה אומרת

שהיא צריכה "לחשוב על זה".

ואז היא הייתה רצה להתייעץ עם החברות,

ואז אומרת: "כן. אבל רק לתקופת ניסיון".

ואז הם היו הולכים יחד לגלידה מונטנה.

וככה כולם ידעו שהם חברים.

ובפעם הראשונה שהוא נתן לי לק מהגלידה שלו

והתחלקנו חצי-חצי בדובדבן

ובדרך חזרה לפתע אחז בידו הדביקה בידי, ונשם עמוק את שערי.

פתאום הבנתי משהו חשוב על אהבה:

שאם לאהבה היה טעם

זה בטח היה

הטעם של גלידה מונטנה.

לפעמים אני עוברת ליד המקום בו פעם שכנה.

ורואה רק שלט שבור,

ברזלים חלודים, עשבים שוטים וטיח מתפורר.

אף אחד כבר לא נוסע בדרך הזאת לאילת.

ואף אחד כבר לא מבקש חברות.

על ההרים הלבנים מתנוססים מגדלים

עם שמות כמו "תאומי הפארק", או "פסגות מנהטן".

וכל הגלידות הן או אורגניות, או פרוזן-יוגורט,

וכמעט תמיד פלצניות.

אבל היום אני כבר יודעת משהו חשוב על געגועים.

שלגעגועים בהחלט יש טעם

והוא, ללא כל ספק,

הטעם של גלידה מונטנה.

הבלדה על גלידה מונטנה, מלים: שירה צחור, לחן וביצוע: טל פוגל וטל אורן.

המשוררת והעיתונאית שירה צחור, כמו "פופלקס" ב"שיר עם פולני" לפני כמעט שלושים שנה, מתייחסת לגלידריה ולמפגש שסימל עבור רבים רבים את באר שבע במשך השנים ועבור באר שבעים רבים את חלום בריחה והיציאה למרכז, ראה "יושבים במונטנה וחולמים על תל אביב" הפופלקסי.

טל פוגל, שהוציאה לאחרונה אלבום בהפקתו של גרומן, בייעוצו של קרוב ובמעורבות של יולנטה שבה נפגוש בקרוב, מביאה את הקול הגבוה והדק שלה, את הרוק האגרסיבי שלעיתים בקע החוצה באלבומה ואת הנטייה המעט קודרת שלה. גם טל אורן מגיעה עם קבלות לאחר אלבום בכורה מוצלח בהפקתם של נדב אזולאי וגיל נמט והשילוב בין השתיים בטקסט ארוך ומלא געגועים של צחור בהחלט מעניין ומאתגר.

ארבעה בתים ארוכים יש לשיר וצמד הטליות בהפקה של דויד פרץ (פתרון מעניין לבחירת מפיק לשיר זה) בוחרות לשיר שניים מהם יחד, לאחר שפוגל שרה את הראשון ואורן את השני. הבית השלישי הוא תאטרלי וכך השתיים עוברות משירה לדיבור וחוזר חלילה. את הבית האחרון, כובש כבר הרוק כאשר הגעגוע של הבלוז מוצא דרכו, באדיבותו של דוד פרץ לפראזות האחרונות של השיר.

הַזַרְִזירִים מַפְלִיאִים בִמְעּופָם לְהֵתעֶרֶב

כְ לּולְיָנִים מֵעַל גַג בֵית הָעִירִיָה.

בָ א הַ ס תָ יו.

בַוֹקֶר, הַ גֶשֶם מְתַעְתֵעַ בַיְלָדִים שֶנשְלָפִים

לְבֵית הַ סֵ פֶ ר מִקֺפְסְאוֹת הַ בֶטוֹן הָאֲפֹרוֹת שֶל הַשִכּונִים

בִשְכּונָה א', כְארְנָב מִכוֹבַע קוֹסְמִים. כְבָר חֹרֶף.

עִם הָאבִיב, יַלְדַת הַגּומִי

נִמְתַחַת בֵין שִפולֵי הַגְבָעוֹת

ומְחַלֶקֶת פרָחִים בְ צָהֹב וְאדֹם.

אִם לא תָבוֹאִי

הַקַיִץ הַ חּום וְהַחַם יִבְלַע אוֹתִ י בְשִיניו

כְמוֹ הַטִיגְרִיס הֶעָנָק שֶחוֹתֵם אֶתהַ מוֹפַע.

(קרקס באר שבע, מלים: עדי וולפסון, לחן וביצוע: יולנטה)

עדי וולפסון, משורר ופרופסור לכימיה, מנפק טקסט ציורי ומוחשי של באר שבע שחולף ביעף על פני ארבע העונות כלוליין המרחף בין נקודות נחבאות במרומי אוהל הקרקס. זהו אחד הטקסטים הרומנטיים ביותר במובן הפיוטי של המלה. הטקסט האורבני- מדברי מקבל לחן וביצוע של זמרת שניתן כבר לכנות אותה בשלה ובוגרת למרות שמאחוריה רק אלבום אחד, שהרשיתי לעצמי, ברוב חוצפתי, לומר עליו בגלי צה"ל שהוא קלאסיקה בהתהוות. יחד עם ההפקה של אמיר גרומן, מצליחה יולנטה לתת לטקסט הילדי הזה, ארומה מרירה של אשה בוגרת בעלת פרספקטיבה רחבה על זמן ומקום ונגיעות הג'אז שבאו לידי ביטוי גם באלבום הבכורה שלה מספקות גם כאן, מעט נחמה ורגש שיאזן את אותה מרירות של חורף שמעולם לא מספיק להיות חורף של ממש.

יֵשׁ עֲיָירָה בִּצְפוֹן-הַנֶּגֶב

חֲלוֹם-שָׂרוּף וְזִיכָּרוֹן-בּוֹעֵר

וּבְתוֹךְ לִיבִּי

יֵשׁ עֲדַיִין מָקוֹם

לְשִׁינּוּי יֵשׁ

מָקוֹם אֶצְלִי בַּלֵּב

צָהוֹב, צָהוֹב חַלּוֹן מֵעֵבֶר לַחֲלוֹם

יָרֵחַ חָרוּךְ עוֹלֶה

שׁוּב צִיפֳּורִימְחַפְּשׂוֹת מִקְלָט

רוּחַ בָּאָה וְצֵל אֵין עֲדַיִין

נוֹתַר רַק

רֶגֶשֶׁל, רֶגֶשֶׁל, בַּיִת

מִישֶׁהוּ שֶׁיָּבוֹא וְ

שֶׁיַּתִּיר אוֹתִי מִכָּאן…

רֵיחַ אֵשׁ וְרֶגֶשֶׁל

בֵּינְתַיִים.

צָהוֹב, צָהוֹב, פֶּצַע-זִיכָּרוֹן

שֶׁמֶשׁוּב מֵמֵיס כָּל

אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת,

וּבְאֵר-שֶׁבַע מִשְתַּבֶּרֶת

אֶל

רֶגֶשֶׁל, רֶגֶשֶׁל, בַּיִת

מִישֶׁהוּ שֶׁיָּבוֹא וְ

שֶׁיַּתִּיר אוֹתִי מִכָּאן…

רֵיחַ אֵשׁ וְרֶגֶשֶׁל

בֵּינְתַיִים.

(רגשל חוסר ישע, מלים: ערן צלגוב, לחן: ניל יאנג ,ביצוע: אביב נוימן)

לאחר שריתק רבים באלבומו האחרון מגיע אביב נוימן לטקסט של ערן צלגוב המבוסס על Helpless שכתב יאנג ומביא עצמו לביצוע רגשי ומסעיר. הלחן של ניל יאנג שלמסגרתו כתב צלגוב את הטקסט בעיבוד כמעט חופשי לחלוטין, וכמובן גם האופי המיוחד של שירתו וקולו של יאנג הצעיר מתאימים לגוון קולו של נוימן ואם בעוד שבביצוע המקורי של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ההרמוניה הקולית המלווה מעדנת את הטקסט, כאן, גרומן וקרוב המפיקים מנטרלים את קולות הרקע ויוצרים עיבוד צונן ופחות מתנגן באחת הפנינים של האלבום, הן טקסטואלית , הן מבחינת עושר הטכניקה שופעת המצלולים , המטאפורות והגלישות והן מבחינת העיבוד הקולי והכלי.

י

הם נופלים בין הכסאות

אל מעל למזגנים

בחדרי המדרגות

כשכולם ישנים

הם מאבטחים בקניונים

חינניים לשעבר

תומם עובד

ואבד

בתוך צרות אופקים

הם תועים

הופכים לבני תרבות קלוקלת

עבריינים בפוטנציה

מצוקתיים בהוויתם

גנבים, רוצחים ואנסים

בטלנים ומפגרים

טעוני טיפוח

הם נופלים לזרועות

המטפלת

המלטפת

המטפחת בהם

את מה שלא להם

(מזגנים, מלים: אפרת ירדאי, לחן וביצוע: נדב אזולאי וגיל נמט)

המשוררת אפרת ירדאי, פעילה חברתית תרבותית בולטת שערכה את האסופה "כושילאמא שלהם" שיוחדה למה שנקרא שירה שחורה, יורדת לרזולוציות גבוהות יותר כאשר היא מתמקדת באדם, בנער, בפרט. במין תשובה, אולי שלא במודע ל"בין שלש לבין ארבע בוערים פנסים" של אלתרמן, כותבת ירדאי טקסט נוקב שמשתלח בכל החזיתות בממסד שעושה עוול מתמשך וקשה כלפי נערים אובדי תרבות שלא מקבלים מהחברה את המענה לו הם ראויים וזכאים. נמט ואזולאי מביאים לטקסט הטעון הזה את האגרסיביות של "רעל", של "אוטובוס אחרון" ואחרים ומצליחים להנכיח מוסיקלית את התרעלה שממלאת את הכוס של אותם נערים עליהם כותבת ארדאי.

עָמוֹק בַלַיְלָה,

אֲנִי מְצוֹתֵת לַעֲצֵי הַתָמָר

שֶעַל אִי- הַתְנּועָה.

אֶצְבָעוֹת הַסַנְסַנִים מַרְפוֹת אֲחִיזָתָן

וְשוֹמְטוֹת תְמָרִים אֶל הַכְבִיש,

אֶל מִכְלוֹל הָאֵבָרִים הַמֺמָונעִים שֶל תְנּועַת הבֹקֶר.

דִמְמָת פְגִיעַת הַפְרִי בָאסְפַלְט

פוֹעֶלֶת עָלַי כְמוֹ תְרּופַת הַרְגָעָה,

שֶמֵעוֹלָם לא לָקַחְתִי

ובִרְגַעִים כָאֵלּו

מָה שֶאֵינוֹ דוֹרֵש בֵאּור

מַמְשִיְך לְהִתְקַייֵם

(שדרות רגר, מלים: תום הדני, לחן וביצוע: אביעד הנדל ודוד אברהם)

האקוסטיקה המרחפת של הצמד הסולן, הגיטריסט והכנר הנדל והפרקשניסט אברהם, מוותיקי "עשן הזמן" המיתולוגי, מתאימה, באדיבות השותף והמפיק המוסיקלי של השיר דוד פרץ, התאמה רבה לטקסט המקומי מאד והמוחשי מאד של תום הדני: הסנסינים, הלא הם ענפי התמר הדקיקים, הכפילות המודגשת בביטוי "אי תנועה", הדממה א-לה דוד פוגל של פגיעת הטבע בצורותיו השונות בקרקע ובאדמה, הסיגנון של המתח בין היש והאין, וכל אלו במסגרת הלוקאלית של שדרות רגר, ציר התנועה הראשי והסואן של עיר שבע הבארות. אהבתי מאד את העדינות וההשתלבות הנאה של החליל של הנדל שמלווה את השיר בשתי וערב ומזכיר את מה ומי שמצוי מדרום לקניון הנגב והלאה משם.

יְלָדִים קְטַנִים נִכְנָסִים לְפָחֵי אַשְפָה יְרֺ קִים גדוֹלִים

וְיוֹצְאִים מְחֺיָכִים מַחֲזִיקִים בְיָדָם מַשֶהּו

אִמָא אוֹמֶרֶת

אַתֶם יְכוֹלִים לְהִסְתַכֵל אֲבָל אל תְדַבְרּו אִתָם

הַשֶמֶש מְלַטֶפֶת אוֹתָנּו

וְעַל אבְנֵי הַבֶטוֹן הַכְעּורִים אֲנַחְנּו לוֹטְשִים עֵינַיִם

סָפֵק נְבוֹכִים סָפֵק קַיָימִים לְצִדָם

וְחוֹשְבִים

אֲנַחְנּו לא פֹה

בְעֶצֶם אֲנַחְנּו מִמָקוֹם אחֵר

וְצָרִיְך לְהִתְנַהֵג בְהֶתְאֵם.

(בשכונה, מלים: אשרת סוליקה רתם, לחן: יוסי שטרית, ביצוע: להקת Side )

הופעה מיוחדת באלבום בעברית נמצא בהשתתפות של להקת Side שכותבת ומופיעה באנגלית והפעם מביאה את הרוק בעל ההשפעות הבריטיות הניכרות שלה לטקסט הנוקב של אשרת סוליקה רתם, אשת החינוך ילידת ותושבת באר שבע, שמביאה לקורא ולמאזין תמונה קשה של זרות, ניכור וכיעור. אולי הפחד מהזר הוא זה שניצב במרכז השיר של רותם ואולי הפחד מפני הפחד- מכל מקום, התיפוף האגרסיבי של איתמר אבוחצירא והאפקטים המתכתיים של ניר רווה בידרמן בהפקה מהוקצעת של עידו קרוב יוצרים כאן רצועה מושחזת במיוחד בפסיפס הדרומי שמרכיב את "רוח דרומית".

הָעִיר יְשֵׁנָה

אֵין לָה סִבָה

הִזְמִינָה הַשְכָמָה

לְיֶתֶר בִטָחוֹן.

הָעִיר צְמֵאה

אֵין לָה תְשובָה

בִקְשָה רַחֲמִים

מֵעוֹלָם תַחְתוֹן.

עִיר מְלֺכְלֶכֶת

ֹלא הִתְקַלְחָה שְבועַ יִם

פוֹתַחַת מִטְרִיָה

מול גֶשֶם מִשָמַיִם.

עִיר מְתֺסְבֶכֶת

ֹלא לָקְחָה כַדורִים

בוֹלַעַ ת'תְרופוֹת סַבְתָא

שֶקִבְלָה מֵהַשְכֵנִים.

עִיר פוֹטֶנְצְיָאל

כִשָרוֹן סָמוי

וְיֵש לָה גַם סִפור

לְלא גְרָם שֶל כִסוי

מְעַכֶלֶת בְתוֹכָה

אֲנָשִים קְטַנִים

וְהִיא כָל כְָך בְטוחָה

בַקֶשֶר הַתָמִים.

עִיר מְטֺנֶפֶת

ֹלא צִחְצְחָה שִנַיִם

סוֹגֶרֶת שְעָרִים

ֹלא רוָֹאה בָעֵינַיִם

הָעִיר הַזֹאת

ֹלא עוֹשָה חֶשְבוֹן

עִיר עִ ם הַפְסָקָה

הִגִיעַ זְמַן לִישוֹן.

הִיא City אֺמְלָלָה

נִסִיתִי בִשְבִילָּה

יֵש לָּה לֵב רָחָב

כָל אֶחָד אֶצְלָּה כוֹכָב

הִיא יוֹרָה מִתוֹכָּה

אֲנָשִים טוֹבִים

וְהִיא כָל כְָך גֵָאה

גַם כְ שֶהֵם לא חוֹזְרִים

עִיר מְטֺנֶפֶת

ֹלא צִחְצְחָה שִינַיִם

סוֹגֶרֶ ת'שְעָרִים

ֹלא רוָֹאה בָעֵינַיִם…..

(בלוז לבאר שבע, מילים: אבינועם לסרי, לחן: חנוך טייער, ביצוע: האופרייטעס)

הבלוז שכתב המשורר,המהנדס ובונה הגיטרות אבינועם לסרי מקבל בהפקה המוסיקלית של דויד פרץ הסבה לרגאיי האוריינטלי המיוחד של חנוך טייער והחברים מ"אופרייטעס". לסרי אינו לוקח שבויים ויורה מדקרות של ביקורת ובד בבד מביע אהבה גדולה לעיר מגוריו. בשפה חצי סלנגית הוא מכנה את העיר מטונפת, מלוכלכת ורומז יותר פעם על סרחון, האשמות מטאפוריות אם לאו, שמתקיימות לצד אהבה לאנשים חמים, מפרגנים, צנועים, הנתונים למצוקה אמיתית. הרגאיי, למרות "הנחיית" הבלוז של המשורר, מביע היטב בביצוע של טייער גם את ההומור וגם את הצבעוניות בטקסט של לסרי ומהווה חולייה צבעונית במיוחד, טקסטואלית ומוסיקלית בשרשרת של האלבום המיוחד הזה.

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה מֵהַחֹם.

הָרַדְיוֹ שָׁר לְעַצְמוֹ בַּסָּלוֹן, מַשֶּׁהוּ עַל חַיָּלִים.

הֵם קוֹרְאִים לְזֶה הֶמְשֵׁךְ לְחִימָה.

אֲנִי מְכַבֶּה מַהֵר, שֶׁלֹּא יִסְתַּנֵּן לַחֲלוֹמֵךְ.

כְּשֶׁתִּתְעוֹרְרִי בַּבֹּקֶר אֲסַפֵּר לָךְ:

הַלַּיְלָה קָרְאוּ בָּרַדְיוֹ שִׁירֵי הַיְקוּ

עַל פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן.

צְפִירָה בַּצָּפוֹן

עֵץ הַדֻּבְדְּבָן נָבַל

אֶמְצַע הַקַּיִץ

(דובדבן, מלים: בועז יניב, לחן וביצוע: משה אוחיון)

הסופר והמשורר בעז יניב מנפק מה שנדמה כטקסט סולידי, כזה שעוסק בזוגיות ובמציאות הבטחונית הסבוכה אך יש בשורות של יניב גם לא מעט אירוניה, אם על ניסוחי התקשורת, אם על הפרובנציאליות הישראלית ואם על זוגיות באשר היא. הקשר או חוסר הקשר שבין הדרום לצפון הוא נושא שיש להידרש אליו בכל פן תרבותי ואילו יניב נדרש לפער ולחסר הזה בחן ובחוסר נדושות. משה אוחיון, היחיד באלבום שמיוצג גם כמשורר וגם כאומן מבצע, ניגש בעדינות האופיינית לו ומביא לשורות של יניב מהרומנטיקן הגדול הטבוע בו ובעזרת הגיטרה האקוסטית שלו חותם את האלבום באמירה ריאליסטית, אופטימית וכזו שמביטה למציאות הישראלית בכלל והדרומית בפרט, בכפיפה אחת.

כמובן, שמדובר רק בפנטזיה. פנטזיה שמאגדת כוחות יצירתיים גדולים ומאחלת, וגם מייחלת לשיתוף פעולה באחד המקומות המשמעותיים ביותר לדעתי ביצירה הישראלית הצעירה בין שני יסודות, שני ז'אנרים, שתי סוגות, שהפרייה הדדית ביניהם תהיה לברכה לשירה ולמוסיקה הישראלית בפרט ולתרבות העברית בכלל.

תודה לנור שמעי ולשותפים האחרים על עזרתם בהכנת הרשימה.