עמית אולמן הוא הוא פדרו גראס הוא אומן ספוקן וורד שנע בין הומור לבין שירה לבין ראפר לבין רוקר וכל התערובת המעניינת הזו מופקת כעת בידיים אמונות של עומר מור הידוע כבר בשם איציק פצצתי. מבולבלים? לא אני. ניכר כי הספר המהודר שחובק את הדיסק וכולל "חצי שני" לא פחות מאתגר אך שמציג טקסטים בלבד, הוא "אני מאמין" שבער בעצמותיו של אולמן והיה צריך לצאת ולהצית את השמיים במוקדם או במאוחר.

"סוגר אחד/ חצי סוגריים/ באיזה צד/ לשים נקודותיים" שואל אולמן, קצת אבוד בתוך המנגנון, הסדר, הנרטיב הציבורי שלא מחמיא ולא מתלהב ממי ששואל שאלות מיותרות. כמובן שהריפרור לסמיילי העצוב/ שמח ברור וגם זה מסמן השתייכות לדור שלא מבין מדוע אך מרגיש גם הוא קצת זקן ואובד ליד הדור הצעיר העכשווי, כי איך אמר פורטיס, "אין קץ לילדות" ?…זה השיט.

"מאיפה אני בא" הפותח שואב את שמו מ"ממשיכים לבעוט" של פלד ואורטגה ופדרו גראס משיב "לא בא מהרחובות/בא מפרורי רחובות/ עקרוני" ולמרות התחושה הקצת מסורבלת בשורות הללו ובשיר כולו, האנרגיה העצומה משתחררת והמוסיקה מהווה גורם משמעותי מאד: חזקה, רוקית, גברית. הגיטרה החשמלית של ליאור הומינר אגרסיבית ומלאת אופי. גראס מדבר על "הדבר הכי קרוב שיש בימינו לנביא/ השחקן/המשורר/ הטרובדור היומרני" ולא בפעם האחרונה צפות אסוציאציות למאיר אריאל, ליהונתן גפן ולאחרים שאף הם איחדו בפרסונה האומנותית שלהם כמה וכמה כובעים.

"תשובה" מצליח לגעת בי כאשר הוא מציג את גראס כגבר שכנראה מוזמן לחתונת האקסית שלו. לכאורה הוא מספר למשיבון כי החתונה היא "טקס שקרס לתוך הווג'ראס מזמן" אך בזרם התחתי שלו השיר מתפתח לאיטו לעשרות הודעות שאינן מקבלות מענה, שאינן זוכות לתשובה ממי שהייתה "עיר הקודש של חיי". הסמל הירושלמי מפותח כאן ומקביל לאהובה לשעבר, זו שיכולה אך לא חוזרת למי שאינו יכול, משאירה אותו מאחור. הרגישות בכתיבה של אולמן נגעה בי כאן. אהבתי את העיבוד של אולמן (יחד עם גלעד בלום, אמיר ברנט ונדב מנור) שידע לשלב את הרגש והכאב בטקסט במעטפת המוסיקלית של הספוקן וורד.

לאחר הקטע האינסטרומנטלי "שחרית", קטע קצרצר שמפיג את עומס המילים מגיע הזמן לפתוח חשבון עם השמיים. "אלוהים בג'ימייל/געגועים" שהולחן במשותף עם יהלה לחמיש, הוא לכאורה מעין סיפור מעשה על "אלוהים פתח חשבון בג'ימייל/ בקטע של/לרדת אל/ העם" והצליח לתפוס רק את השם "הקדו.ברוך.הוא7632" אבל עוסק יותר בהיעדר, בואקום: תמרור אין כניסה, ויתור, אלוהים בלתי נראה, כזה שמתגעגעים אליו אבל מקומו בדור האינטרנטי לא מוגדר, לא ברור. הקטע הכלי "ערבית", יפה וענוג, חולף , מבזיק,  כרגע השקיעה.

בשירו "לא לראות את גרנדה" שילב ארז ביטון את אמירתו של לורקה כי אל לאדם עיוור להיכנס לגרנדה משום שהיא חייבת להיראות על ידי המבקרים בה. "שיר לאהובה חירשת" נע על אותו מישור ומתבסס על עקרון דומה: "והיא פתאום לשאול/ איזה קול?", "נמוך, איך להסביר לה?/ זה קול שיכול להגיע לדו באוקטבה שניה" או "נדפקת מתוקה/ כל הזין שוד ושבר/ הקול שלי יכול להיות הרבה דברים/ זה קול שמדבר שירים" הוא שואל וברכות הוא מתפייט מול שפת הסימנים: "סלחי למילותי המתפרקות מול האתגר/ מול השפה שהיא/ הרבה פחות שירה/ והרבה יותר/ מחול". הפסנתר של יואל שמש נוגע ללב, ג'אזי במידת מה, מאייר ומלווה את הערגה של גראס להתחבר לאהובתו, את התסכול ואת תחושת הקורבן. הסיומת הווקאלית המרשימה של רינתיה ויקטוריה-ניסים ושל עומר מור יפה ויוצאת דופן.

ב"כאן" , שהולחן בשיתוף עדן ג'משיד וטללית צ'רסקי, משלב גראס מחוות לוולך ("אז כשתבואי/ את יכולה לבוא באיזו שמלה שאת רוצה") ולאלתרמן ("אם אפשר בואי כמו שיר של אלתרמן/ מאלה שהוא משתמש במלה בתי" ולפיכך מצאתי כאן את המקום להעיר לגבי זלזול מסוים בעברית, מעין יחס שמסתמך על שימוש במשלב גבוה בחלק מן היצירה כדי שיכשיר את הקרקע לעברית קלוקלת, ואין הכוונה לסלנג, בחלקה הנותר. תחושת החמצה נותרה לי לאחר ההאזנות לפצצת הפוטנציאל הטמונה בשיר הזה, במיוחד עם הצ'לו הנפלא של צ'רסקי.

אהבתי מאד את "הכניסה לתחנה המרכזית" , בלחן משותף עם יהלה לחמיש. המוטיב של "גבעת התחמושת" המיתולוגי מגיח ונעלם מן התחילה וכך זהו שיר ירושלמי מאד.  אבל כמו העיר "איטס דה הכי טובה סיטי אין דה וורלד גאד דמט!" כך גם השיר שולח זרועות לקריות ולארצות הברית ומקביל פרשיית אהבים קצרה עם מעריצה עולה חדשה לסיבה המקוממת בגללה גראס נשאל בכניסה לתחנה המרכזית "מה נשמע" למרות שהוא סבור כי הכוונה היא לשמוע את מבטאו,היות וגון עורו כהה. יש משהו דרמטי מאד בשיר הזה. לאו דווקא עצוב או שמח אלא ריאליסטי מאד, סיפורי. "אחד בפה אחד בלב" הוא ביטוי מרכזי בשיר והוא מתקפה קשה של גראס על אולמן- של הדמות על הכותב, מתקפה על הכנות, מתקפה על האפשרות ש"התהום בנשמתך" לא מוגשת לנו, המאזינים, מהבילה על הצלחת, כדי "להכיר אותך/ כדי לנצור אותך/ עמוק/ בתוך לבם".

"ירושלים" ממשיך להעמיד את הבירה במקום מרכזי. אם קודם לכן הזכרתי יוצרים משמעותיים המהדהדים ביצירה של אולמן הנה "קח אותי כך" של אתי אנקרי וסגנון ההגשה של גלעד כהנא מגיחים קדימה. שפע כלי נשיפה , כלי הקשה ומקהלה מפמפמים גודש, פוליפוניה, גדולה. עיבוד כלי נשיפה מעניין של יורם לינקר בולט לטובה. גראס מתלבט בין האקדח לרקה שמצמידה לו ירושלים (אלמנט שחוזר במקום מרכזי גם בקטע "מכירים את זה שסטנד אפ?" ) לבין שער האריות, הסמל הכמעט אולטמטיבי לגבורה ולהשגיות של המיליטריזם הישראלי. "לא רוצה יותר" זועק גראס אבל ירושלים היא סופרסטארית, "כוכבת רוק שעולה לבמה וצועקת/ מי שמאמין באלוהים שירים יד" ואפילו "קח אותי אומרת/ שער האריות". גראס מבולבל, אפילו מיואש מלהבין מה הוא מתבקש לעשות, להבין או להרגיש. הוא שואל כמו דן אלמגור ו"התרנגולים" בשעתם "אז למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת/ למען האמת" ושומע שרידים מנציחים מוות של גיבורים, שחרור ניצרה, רגימה באבנים.

ב"כמה פעמים" (לחן משותף עם שני בר, גלעד בלום, עומר מור ונדב מנור) עוסק גראס בזהותו כמשורר. "אין יוקרה בשירה/וואלאק/גם אני עצמי רק/ הפיליפיני שלה". הוא נבדל, הוא שונה, הוא חש רעב שנים בעצמותיו אך הבין שהיה צמא.הוא חש במדמנה, חש קרוע מיתרים ושוכב פצוע בבית החולים וצועק לאחות שתנגן משהו. ברשימה שדומה לרשימת קרדיטים באלבום הוא מודה לחמי איש השב"ק ס',לפרנק סינטרה, לפרדי מרקיורי, למאיר אריאל, לדוד המלך, ללאונרד כהן ולחבר כי "בראש מורם, בדרך שלי ונצחתי כי עברנו את פרעה, לי המזמור והללויה"…מבולבלים? אני לא, כי..

….גראס/אולמן, אולמן/גראס הוא אומן ורסאטילי, איש של מילה לי ווקאלי, מוסיקלי ורבאלי, אוראלי מנטאלי, מלנכולי קרנבלי ומי שלא יבוא- חבל לי.