"מאז שהגיע הכסף הכול נהרס". כך שר אריק ברמן בשירו "אמשיך למצוא עד שאני אחפש (עד שאני אאבד)" החותם את פרק א' באלבומו הקודם "גבר, אישה והווילדרנס", שיצא לפני כחמש שנים. מאז 2009 אריק בחר במסלול של התרחקות מהזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית ומעבר למוזיקה אלטרנטיבית. הוא ניסה פחות לייצר המולה תקשורתית באמצעות שנאת נשים מדומה או שירים קליטים במכוון ועבר לשירים אומנותיים-במופגן, חלקם ארוכים מאוד או עם סאונד מינימליסטי, כולם מאוד לא קליטים. עם זאת, קהל המעריצים שלו נשאר נאמן, גם אם לא הצטרפו מעריצים חדשים.

לפני כמה חודשים הוא הוציא את אלבומו החמישי, "אהבה ואלוהים אחרים". האלבום נפתח בשיר של שמונה דקות, אולי מעין מחווה לתקופה ההיא שבה התרחק מהמיינסטרים, אבל כבר בו, ועוד יותר בשאר השירים באלבום, ניתן לשים לב לחישוב מסלול מחדש שאריק עשה בחדות בחייו ובמוזיקה שלו. ניכר שהוא מתחרט על ההתרחקות שלו מהקהל ומאור הזרקורים, ושהוא התגעגע לכך. בגלל זה באלבום החדש תוכלו לשמוע שירים קליטים ומהנים הרבה יותר מבאלבומיו הקודמים, כגון "התמונה הגדולה", למה אתה למטה", "הלא כלום" וכמובן יותר מכל אלה, "אסתטיקה סובייקטיביסטית בראי המאה ה-21 (את לא מספיק יפה)" שמחזיר את הקהל לימים שאריק נהנה מתדמית של דושבג שמשפיל נשים, וכאילו משכיח את השנים הרבות שהוא ניסה לחמוק מהתדמית הזאת.

במוצ"ש 19/08/17 אריק השיק את אלבומו בהופעה ראשונה שלו בבארבי. את ההופעה גדשו רבים ממעריציו, ועל אף שהם לא מילאו את המועדון, האווירה הייתה אנרגטית מאוד. ההופעה נפתחה באותו שיר בן שמונה דקות הפותח את האלבום החדש, "החיים". לתדהמתי הרבה, כל האנשים מסביבי ידעו את המילים לשיר מתחילתו ועד סופו. מי שמכיר את אריק ברמן יודע שמילים לשירים שלו הן לא מילים פשוטות בדרך כלל. החרוזים אסוננטיים, יש משחקי מילים מפותלים ומצלולים קשים להגייה, ועדיין במסירות אין קץ המעריצים שברו שיניים ודקלמו את כל הטקסטים, אחד אחד, מאלף ועד תיו.

היה קשה להבחין אם אריק נהנה מהאהבה האדירה שהוא מקבל מהקהל או ניסה לברוח ממנה. מצד אחד, כשהנגנים התייצבו על הבמה, הוא עלה אחרון, כובע בוקר לראשו, לקול התשואות. ומנגד, כשהקהל שר איתו את השירים הוא לא פעם ניסה לשנות את המילים כדי להפתיע ולהוציא את הקהל מריכוז. אולי השילוב בין השניים הוא שמאפיין את יצירתו, הניחנת בניסיון של איש רך מבפנים להיות חסר רגישות מבחוץ, ואולי להפך.

מנגד, לי היה קשה עם ההופעה. אני מתחבר הרבה יותר לאלבומים האינטימיים של אריק. אלה שלדעתי במקום להוציא אותו איש מגעיל מוציאים אותו סוציופת. לא מי שבוחר להיות לא נחמד אלא מי שאינו מצליח להיות נחמד. עם שירים שמרגשים אותי כמעט עד דמעות כמו "בחוץ הכול שקט", "רב סרן נידל חסן (לא סיפור פשוט)", "ג'ט-לג" או ההמנון "מי שקורא לו לבוא", אני מעדיף בהרבה את אריק המינימליסט והשקט. וכמו שאריק בחר להתנתק באותה תקופה מהאלבומים הראשונים והמיינסטרימיים שלו, נראה שהיום הוא בוחר להתנתק מהתקופה האלטרנטיבית שלו. בהופעה הוא לא ביצע אף שיר מהאלבומים האלה פרט ל"לא הצלחתי להתאהב בך בשישית", השיר היחיד שלו שהפך ללהיט בתקופה ההיא.

אולי יש דמיון בין הקושי שאני חווה בהקשר לאריק ברמן לבין מה שאנשים חווים עם אביתר בנאי של ימינו. מי שהתאהב בו כאיש מיוסר ומסכן מתקשה לקבל אותו כאיש שלם וחזק. ואני, שהתאהבתי באריק השקט והמריר, קשה לי לקבל את אריק הרקיד והכיפי. בייחוד כשכל הקהל מקבל אותו בכזאת קלות, לא משנה באיזה מצב צבירה, ומכיל כל מילה שלו. עם זאת, אני חייב לפרגן – האלבום החדש, על אף שהוא מופק באופן עשיר, מושקע ומוקפד, שלא כמו האלבומים שלו שאני אוהב, עדיין הוא מרגש מאוד וכתוב יפה. עדיין קשה שלא ליהנות ממנו. אני שמח שהתגברתי על המכשול שלא איפשר לי להקשיב לו בתואנה שהוא מעצבן – הוא אולי מעצבן, אבל הוא גאון.