אתמול נערך מופע ההשקה של האלבום "נומו נומו" של יונתן שפירא בתאטרון תמונע. חלקכם/ן זוכרים אותו בוודאי מהשיר של איה כורם, אבל הוא דווקא עלה לכותרות בזמנו לאחר שחתם על "מכתב הטייסים" (ב-2003). לא הייתי טורחת לציין את הפרט הביוגרפי הזה אלמלא הדבר היה רלוונטי למוזיקה שהוא עושה. יונתן שפירא יוצר מוזיקה פוליטית. במציאות של היום, שבה גלריות נסגרות כי העזו לארח אירוע של "שוברים שתיקה", למשל, צריך לא מעט אומץ בשביל זה. הרבה אמנים מפחדים לפתוח את הפה היום (ובצדק, יש לציין) בין אם בשירה ובין אם בראיונות, ומוזיקה פוליטית היא דבר שנעשה יותר ויותר נדיר (מלבד "החצר האחורית" עם יענק'לה רוטבליט, אבל הם אולי היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל).
בזמן שהאולם החל להתמלא בקהל רב (ככל הנראה חלק ניכר מהשמאל הישראלי היה שם אתמול), ברקע התנגנו, באופן די אירוני, שירי להקות צבאיות. במשך רוב ההופעה יונתן שפירא נצמד לגיטרה האקוסטית, אבל את ההופעה הוא פתח בנגינת מפוחית של "זמר אהבה לים". השיר הראשון בהופעה היה דווקא שיר לא מאוד פוליטי, אלא שיר מינורי וקצר על עפיפון, חוט ורוח. לאחר מכן, מהאישי הוא עבר אל הפוליטי בשיר "ילד טקסים", שבו הוא שר "הייתי ילד טקסים מרמת השרון עם חולצה לבנה בימי זיכרון". לא יכולתי שלא להיזכר בטקסי יום הזיכרון בבית הספר "הריאלי" בו למדתי, בהם צעדנו שמאל-ימין-שמאל במכנסי חאקי וחולצה לבנה בטקס צבאי מרשים אך נטול כל רגש או אמירה, בדיוק באותם ימים בהם יונתן שפירא חתם על מכתב הסרבנים שלו.

"הייתי ילד טקסים וזכרתי את כולם, את גיורא אליפלט ואת דודו", הוא ממשיך ושר, "זה מוזר איך שרציתי שיהי זכרי ברוך", וחושף את ערוותו של פולחן השכול ושל ה"טוב למות בעד ארצנו", עליו התחנכו כולנו כילדי וילדות טקסים בבית הספר היסודי לטראומה לאומית, ואחריו בבית הספר התיכון להכנה לצה"ל. בפזמון הוא שר "אז מה קרה לבן של שלמה היה עדיף שיתנצר או שיודיע שהוא הומו"- רק לא שמאלן או סרבן מצפון, למשל. המילים האלו קשות ונוקבות; הן לא הולכות מסביב, והלחן שמלווה אותן מצמרר ומזכיר שירים של ימי זיכרון. לאחר מכן הוא שר שיר על פינגווינים שתוקפים את רחובות תל אביב באינתיפאדה השנייה, וגם כאן אווירת יום הזיכרון מחלחלת לשיר במילים "עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה", מהשיר "זה מכבר" שכתבה לאה גולדברג.

בקור רוח של טייס,  ועם לא מעט הומור- עד כמה שאפשר- הוא שר ומספר לאורך כל ההופעה בקטעי קישור קצרים על השירים ועל מה שביניהם: מהשירות הצבאי דרך הטיול בניו זילנד ובחזרה לטייסת וללימודים ברימון; על צו 8 ועל חומת מגן, על סרבנות, הפגנות בשטחים ומשטים לעזה.

אחרי כמה שירים לתוך ההופעה, הוא מגביר את הקצב ועובר לשירים קצביים יותר מבחינת הלחנים והעיבודים. המילים עדיין נוקבות ולא פשוטות, אבל השירים האלו מאפשרים אתנחתא קלה מאווירת טקס יום הזיכרון (האלטרנטיבי).

בשיר הבא הוא מספר על משורר פולני בשם אדם מיצקביץ', שכתב את המילים "מולדת היא כמו בריאות, מרגישים בה רק כשהיא חסרה", ושר שיר שנפתח במילים אלו. בשיר הנושא של האלבום "נומו נומו", בליווי שני זמרים ממקהלת איג'ליל, הוא שר שיר ערש, לכאורה: "אז רד אלינו אווירון עם פצצה של טון/ ילדים קטנים ילכו עכשיו לישון/ שם למעלה בשמיים טווסים יפי עיניים/ הנה מה טוב ומה נעים/ מלאכי המוות מגיעים". הניגוד בין המילים לבין הלחן המרגיע והמנחם של "שיר הערש" יוצר אפקט חזק מאוד; השיר הזה הוא הרבה יותר מסתם מכה קטנה בכנף.

לקראת סוף ההופעה עלו לבמה עוזי רמירז, עדי רנרט ויהוא ירון (שגם הפיק את האלבום), והצטרפו לרוני קלימובסקי ומירון אגר שילוו את יונתן שפירא לאורך כל ההופעה. ביחד הם ניגנו שיר צרפתי שנקרא "העריק", שנכתב על רקע המלחמה עם אלג'יריה בשנות ה-50 ונאסר לשידור בצרפת בזמנו. בוריס ויאן כתב והלחין ,תרגם את השיר אברהם עוז, ויונתן שפירא שר: "כבוד ראש הממשלה עליך להבין, אני לא כאן בשביל לירות בבני אדם". את ההופעה הוא מסיים בנגינת מפוחית של "שחקי שחקי", והקהל מצטרף בשירה. הדרן הוא לא עשה.

יש בוודאי כאלו שיטענו שהאלבום של יונתן שפירא הוא מהז'אנר של "יורים ובוכים". אבל במציאות של היום, שבה בדרך כלל רק יורים- בראשם של מחבלים מנוטרלים, למשל- גם זה כבר לא מובן מאליו. הוא לא עושה לעצמו (ולנו) הנחות. הוא שר על הבושה ועל האשמה האישית, אך גם על ההקשר החברתי והפוליטי. כאמור, צריך לא הרבה אומץ כדי לכתוב מוזיקה פוליטית באקלים הנוכחי.

אבל כשנכחתי ב"תמונע" (מעוז הטקסים האלטרנטיביים ופסטיבלי הנכבה), שאלתי את עצמי עד כמה השירים האלו יפרצו את גבולות המקום; האם יונתן שפירא לא משכנע את המשוכנעים..? כי הרי מי שלא יסכימו עם דעותיו ועם הטקסטים שלו (רוב הציבור, ככל הנראה), גם לא יגיעו להופעות שלו ב"תמונע". בגלגל"צ ככל הנראה לא ישדרו את שיריו, וככל שידוע לי, אפילו תגובתה של השרה מירי רגב טרם התקבלה במערכת. האם האלבום הזה יעבור מתחת לרדאר? מה הרלוונטיות שלו? אבל אולי זאת כבר לא רק הבעיה של יונתן שפירא, אלא של השמאל הישראלי כולו.