ניר שלמה הוא "הגבר החדש", זה שלא חושש לבטא פגיעות ולהביע רגשות, מבלי שזה יפגע בתפיסת הגבריות שלו, אלא להיפך – כחלק אינטגרלי מהזהות הגברית שלו. בשונה מהרצינות והחשיבות העצמית של לאונרד כהן, או המאצ'ואיזם הסמכותי (אך האירוני יותר) של ניק קייב, שני זכרי-אלפא שאולי היוו השראה כלשהי עבורו – ניר שלמה מבטא באופן אותנטי ונוקב את הפגיעות שלו. "האמת היא שריר", זה שם האלבום שלרגל השקתו נתכנסנו אמש בלבונטין, ואולי זה לא מקרי שהאורחים בהשקה היו דווקא ערן צור ויהוא ירון – שניים מהבולטים בז'אנר "הגבר החדש", כל אחד בסגנונו הייחודי, וההשפעות של שניהם גם הן ניכרות באלבום של שלמה, באופן ישיר יותר או פחות.

אחרי מופעי חימום קצרים של קובארי ותמוז דקל, כדי שלא נוכל לטעון להדרת נשים מהערב הזה – שלמה עלה לבמה בליווי הלהקה שלו: עירא רביב (תופים), הדר גרין (בס), ואיתי שטרית (קלידים). זאת הפעם הראשונה שאני רואה את שלמה מופיע כזמר סולן, ולא כגיטריסט בלהקה – ולמרות שניכר שדי התרגש בהתחלת הערב, נראה כי בסך הכל יש לו את הכריזמה הדרושה כדי להחזיק ולהוביל הופעה. בוודאי כאשר הוא "מגובה" בחומרי הסולו שלו, ובעיקר באלבום החדש והמצוין שיצא לאחרונה, וכבר זכה לכמה וכמה תשבחות. במהלך ההופעה הוא שילב בין שירים ישנים לחדשים, אך כיאה להופעת השקה – האלבום החדש קיבל מקום של כבוד בסטליסט, ובצדק; מדובר באלבום מעולה.

ניר שלמה שם את הלב על השולחן – או על הבמה – ומסתכל לך ישר בעיניים כשהוא שר ומדמם אותו החוצה, עם גוון קול עשיר, עמוק וחודר. לפעמים זה נשמע חשוף מדי, עד שקשה להישיר אליו את המבט כשהוא שר על דיכאון, בדידות, תחושת חוסר תוחלת, או התנהגויות של הרס עצמי; מבלי לעשות שום הנחה לעצמו או למאזינים. הוא מדמה את עצמו ל"זאב בלול תרנגולות", בשיר שפתח את ההופעה ("כל הנוצות הלבנות"), וגם בשיר "אגרוף", ששר מאוחר יותר, חוזר המוטיב הזה, עם "אתה רק עוד נמר מורעב/ שלא לכד את האיילה"; אבל הטורף הזה הוא פצוע ומוכה, טורף שנגזר עליו להישאר רעב ובודד. "הגבר החדש", כפי ששלמה בורא את עצמו מחדש באלבום השני שלו, כבר לא מפנה את הכעס, האשמה ואפילו האלימות שעצורה בתוכו ומשליך אותה החוצה, אל העולם או כלפי האישה; הוא מסוגל להסתכלות פנימית, אמיתית וכנה עד כאב: "אני אומר לך בפנים/ זורם בך דם של פחדנים", הוא כותב ב"שקר הגדול ביותר", אבל בשביל לכתוב ולבצע את השירים האישיים האלו על הבמה – דרוש דווקא לא מעט אומץ.

היו בערב הזה כמה ביצועים יפים, חלקם גם בזכות האורחים, שהשתלבו היטב בזרימה של ההופעה. ראשון עלה יהוא ירון, וביחד הם ניגנו ושרו כל אחד שיר של האחר, ומי שלא מכיר היה עשוי לטעות ולא להבחין איזה שיר שייך למי מהם במקור, כי כל אחד ממש הפך את השיר של האחר ל"שלו". לקראת סוף ההופעה עלה ערן צור, ונשאר למשך ארבעה שירים. ניר שלמה נתן את האינטרפרטציה שלו ל"מכסה הירוק", וכמו בביצוע שלו לשיר "רעל" של יהוא ירון, הראה שהוא גם זמר ומבצע מוכשר ביותר. כצפוי – וכמתבקש – בסוף הם גם ביצעו ביחד את "בלילות של ירח מלא".

ההופעה הסתיימה ב"מתחת לגלים", עם המשפט החוזר, והמשאלה המזוכיסטית משהו – "הלוואי שזה ימשיך לכאוב לנצח". כאב הוא הרגש שמוביל ומניע את האלבום "האמת היא שריר" – ובכל שיר הוא בא לידי ביטוי בצורה אחרת – בדידות, דיכאון, או כמיהה לאהבה שאינה מתממשת. אביב גדג' שר – "כאב זה הסם היחיד שמשפיע עלינו"; וכמו לסם, אפשר בקלות גם להתמכר לכאב הזה, כאילו שרק דרכו ניתן לחיות ולהרגיש. כשהוא מבקש ש"הלוואי שזה ימשיך לכאוב לנצח", הוא משאיר את האגרוף קפוץ, ומסרב לשחרר, בעיקר את עצמו. "מתי יהיה היום שלי בשמש", הוא שואל בשיר "שמש", שדווקא לא בוצע בהופעה – ונותן ביטוי לחלק אחר בתוכו, זה שמייחל לכך שזה דווקא לא ימשיך לכאוב לנצח. וכל מה שנותר לי לאחל לדמותו המיוסרת, כפי שמשתקפת בשירים, זה שבאלבום הבא האגרוף כבר יחזור ויהפוך ליד פתוחה ואצבעות, ושהכאב ההרסני והממכר הזה יתרכך וישתנה. שאלו יהיו רק כאבי גדילה.