במהלך השנים האחרונות הקדשתי את בקרי יום שישי בדף הפייסבוק טנא ג'י לסיפורים, פיסות חיים, מן העבר הרחוק והקרוב, אשר כרוכים וקשורים בטבורם או בשוליהם לשירים ישראליים. בפרוס השנה החדשה, אתם מוזמנים לחלוק עמי סיפורים אלו במרוכז, להאזין לשיר בזמן קריאת הסיפור ולהיפך, כי איך שלא תסובבו את זה, יום שישי הוא סיפור אישי לגמרי. קריאה והאזנה מהנה !, גיא.

סדר השירים והזיכרונות:

74. איפה הילד – במסיבת התה של עליזה

73. יוני רכטר – שוב היא כאן

72. חווה אלברשטיין – דלת הקסמים

71. לא אכפת להם – חסמב"ה ונערי ההפקר.

70. מיקה קרני – מיטשל

69. כוורת – האיש הכי מהיר

68.אריק איינשטיין – רותי

67. ג'וזי כץ – ימי ראשית הקיץ

66. דניאל סעדון – התקווה

65. ישי לוי – תלתלים שחורים

64. איזולירבנד – קפה או תה ?

63. אקולקטיב – סתם

62. קותימאן – איך הזמן רץ

61. שלמה גרוניך – ברחוב שלנו

60. רפי פרסקי – כמה פעמים ספרת עד עשר.

59. סקסטה – ילד ושמו סתיו

58. החברים של נטאשה – יש זמן

57. אושיק לוי – חיפוש ומציאה

56. אריק רודיך – אחרית

55. ריקי גל – מערבה מכאן.

54. גזוז – תשע בכיכר

53. דני גלבוע – ביום שהאושר יגיע

52. דודו זכאי – כוכב מטייל

51. דני גרנות – אשה

50. אביב גפן – המכתב

49. שלמה ארצי – בשל תפוח

48. ריף כהן- הנה האור

47. חלב ודבש – מעבר למילים

46. אריק איינשטיין – אווזים

45. פוליאנה פרנק – הנצורים והצודקים

44. יוני בלוך – נוף אחר

43. מתי כספי – להשתנות תמיד

42. חם ומחמם בום – למה השמש

41. קרולינה – פזמון ליקינטון

40. הקליק – אני לא בפסקול

39. דייויד ברוזה – בלבך

38. הפרברים – החולמים אחר השמש

37. להקת חיל התותחנים – בלילות הקיץ החמים

36. טיפקס – והפעם שיר אהבה

35. יהונתן גפן ולהקה טובה  (יצחק קלפטר ) – תמונה

34. יהורם גאון – עוד לא אהבתי די

33. הגבעטרון – מלאו אסמינו בר

32. שלמה ארצי – שיר בבוקר בבוקר

31. דורי בן זאב – עשרים ריחות לאורך השדרה

30. כוורת – המגפיים של ברוך

29. עמית פוזננסקי ויעל שחר – את ואני

28. דני ליטני – יחס חם

27. חדוה עמרני – בלב אחד

26. אריק סיני – דרך הכורכר

25. לולה – ימים של שקט

24. רוקפור – פתאום ?!

23. שלמה ארצי – דרכים

22. רותי נבון – בין האצבעות

21. ליאת בנאי – אבא סליחה טעיתי

20. שלמה ארצי – הרדופים

19. שלומי שבן – אריק

18. עמיר לב – החורף

17. שלום חנוך – כדי לחיות

16. מוניקה סקס – כל החבר'ה

15. פסקול התכנית "קרוסלה" – יש לי בעיה

14.שלמה ארצי – את ואני

13. הכבש הששה עשר – יוסי יוסי

12. יהודית רביץ – עכשיו הכל בסדר

11. אביתר בנאי ואפרת בן צור – שמתי לי פודרה

10. ארץ טרופית יפה – קרנבל דיזינגוף

9. פסקול "בלוז לחופש הגדול" – יוסי ילד שלי מוצלח

8. להקת חינוך – הילדים של חורף 73'

7. צוות הווי נח"ל – באביב את תשובי חזרה

6. צוות הווי הנח"ל – חופים

5. כרמלה גרוס ואגנר – פרפרי תעתוע

4. אילנה אביטל – שובי לים

3. רוך – אל האהבה

2. הנשמות הטהורות – לא הולך עם כל הלב

1. עופר לוי – יום הרווקים

יום ששי סיפור אישי והפעם על מסיבת התה של הילד.

קיבוץ שמיר, 1993.

זמן קצר לאחר שחזרתי יחד עם בני הגרעין לקיבוץ גיליתי מחדש את התקליטייה ששכנה בפאתיו, צופה פני עמק החולה, קצת ליד המקום בו היו יושבים כמה מחברי הקיבוץ לצפות כיצד הישובים שבטווח הקטיושות מומטרים בחסדי החיזבאללה…

הייתי פוסע מדי שבת בבוקר, או אולי שישי בצהריים-לא ממש משנה, פרוע שיער ויחף בתחילה ורכוב על אופניים בהמשך ונובר בעשרות  שנים של תקליטים שנאספו , מחפש אוצרות.

אולם אלבום הבכורה של להקה צעירה בשם "איפה הילד" נשאב במהירות לחדר הקטן בקיבוץ ומן הצליל הראשון של "אמריקה קרובה" רכש אותי לתמיד.

עם זאת, בינות השירים הרבים שאהבתי באלבום וקשה לי לציין ולו שיר אחד שלא אהבתי בו, התמסרתי במיוחד לשירם של המשוררת איריס רצאבי ואסף שריג, "במסיבת התה של עליזה".

תמיד הוקסמתי מספריו של לואיס קרול והוריאציה ההזויה הזו שהציע "זמן סוכר" קירבה אותי לממד המקביל הזה והיוותה עבורי מעין מחילת ארנב בה ירדתי, כולי מגולגל ונרגש מדי פעם ומדי האזנה לשיר. הבס הנפלא של חמי רודנר, השירה של אסף שריג, והביצוע של החבורה כולה, ריגשו אותי מאד.

ברוח יצירתיותי כי רבה נכנסתי עוד יותר לעומק לכתבים של קרול. הרכבתי לעצמי פסקול בו כמובן כיכב השיר המורכב הזה של "איפה הילד?" לצד קט סטיבנס, פט מת'יני, ואפילו היוצר בן הקיבוץ, נגן הויברפון רמי שולר ועוד.

שנים לאחר מכן , במסגרת לימודי התואר השני שלי, כתבתי סמינריון אודות השיר ואודות סיפור קצר של אדגר אלן פו והרבדים הפסיכואנליטים של השניים. שנים לאחר מכן, חלקתי עם בתי את האלבום המרתק והנסיוני של Crunch 22 שגם הם, (טוב, זה לא מקורי….מתבדח כמובן…) , הלחינו את כתביו של קרול.

וכך, על פני כמעט רבע מאה הגיע המסע שלי יחד עם אליס/ עליזה לסגירת מעגל. התחלנו בתקליטייה, סיימנו, אולי, ממש ברגע זה.

יום ששי סיפור אישי ושוב, שוב היא כאן.

ראשון לציון, 1988/ תל אביב, 2017/ תובל, 2018.

כבר סיפרתי כאן בעבר על המסע המוסיקלי המשותף לחברי הטוב רונן ולי, זה בחדרו של זה, מול אלבומים ישראלים קלאסיים המדיפים ריחות עבר בוהקים.

ואז הגיע משהו קצת אחר. אלבום אוסף שנקרא "קצת אחר", למעשה..הכרנו חלק מן השירים אבל נרגשנו להאזין תחת קורת גג אחת ל"צליל מכוון", ל"ארבע עשרה אוקטבות", "קצת אחרת", "מאחורי הצלילים", "ארץ שמש", שלמה גרוניך וגם- ליוני רכטר ושירים מתוך אלבום הבכורה שלו: "התכוונות".

וכאשר יוני הצעיר התכוון , הפסנתר מכוון, והמאזין מכוונן, קורים פלאי פלאים. בינות לחצ'קונינו שמענו את השורה "שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה" והמשכנו להפליג מעל פני המילים הרגישות של עלי מוהר והמוסיקליות של יוני והתרגשנו יחד אתם התרגשות של נערים שמחפשים תמיד אהבה.

שנים לאחר מכן, הגעתי לכיכר רבין לעזור, אבל בעיקר לחוות באופן אישי את מכירת ספרי במסגרת שבוע הספר. ספר העיון "ילד, כבש, זנב ושירים" שעסק במוסיקה לילדים בישראל, ניצב לו בדוכן ההוצאה לאור ואני, נרגש ותם כילד, שמעתי בכריזה כי יוני רכטר חותם על ספר הכולל מוסיקה שלו לילדים. לא חשבתי פעמיים. אפילו לא השלמתי מחשבה אחת. שלפתי ספר אחד, רשמתי ביד רועדת שתיים שלש שורות רוטטות ודהרתי לכיוון המשוער כפי שלא עשיתי מאז נוכחתי כי הגעתי ללא נשק לעליית המשמר הבסיסית לפני שנות אור בטירונות ושטוף זיעה רצתי עירום – כך הרגשתי- למאהל זרוע מחשבות סימפטיות על כלא ומשרוקיות.

יוני היה סימפטי בדיוק כפי שדמיינתי אותו. הוא היה גבוה אפילו יותר מכפי שתיארתי לי אותו. טוב, בכל זאת עבדכם הנאמן נאבק במטר ושבעים מלמטה…פגשתי, לחצתי יד, מסרתי ספר,צילמתי סלפי משותף, צ'ק. כפי שקורה במפגשים מעין אלו, היה זה בדרך חזרה בו עלתה בי התובנה שהייתי נותן הרבה כדי להאריך את הפגישה הקצרצרה, לשוחח קצת על כוס קפה, לתת למציאות לאבד צורה.

בתי שקד לומדת לפסנתר. המורה לנגינה שלה, איש "פוטוטקסיז" ניר בלום, משאיר לה מדי שעור שירים ופנינים לתרגול. והנה, לפתע אני שומע את הפתיחה הכל כך מוכרת מתנגנת תחת אצבעותיה של השקשוקה המשפחתית. הבנתי מהר למדי שאין לי יכולת לא לשיר יחד עם המנגינה המתנגנת שוב ושוב. בכל זאת, בכל פעם שהשיר מתנגן משהו בי מתנגן ולא יעזרו טענותיה של בתי שאני מפריע, או מוציא מן הקצב,או פשוט נודניק- אני פשוט עומד מולה, בלי לומר מילה. מסוער. מחייך.

 

 

 

 

 

 

יום ששי, סיפור אישי, והפעם על דלת קסמים מיוחדת מאד. אלגיה.

ראשון לציון, שנות השבעים.

אל מול הטלוויזיה בשחור-לבן שידורי הטלוויזיה החינוכית היו עבורי ועבור בני גילי, צוהר לעולם מלא בהפתעות, אתגרים, דמיון שלא יתואר כיצד הילדות הייתה נראית בלעדיו. מן הרגע בו אני זוכר את עצמי הייתי שבוי בידי אנשי הטלוויזיה הצעירה מרחוב קלאוזנר ברמת אביב. זה לא סתר קריאה רבה, משחק בחוץ,משחקי דמיון. זה לא סתר דבר, רק פתח אופקים חדשים.

כאשר הכותבים אברהם הפנר ("לאן נעלם דניאל וקס" ) ויצחק בן נר, שני יוצרים משמעותיים מאד בתרבות הישראלית כתבו אותה ויצחק "צפל" ישורון ופנחס אלעזרי ביימו אותה, הסדרה הייתה זקוקה לשיר פתיחה שיסחף את הקהל הצעיר ויוודא הטמעה של ערכי זהירות בדרכים. יורם טהרלב כתב, נורית הירש הלחינה וחווה אלברשטיין, עוד לא בת שלושים, היו אחראים ליצירת אחד הפתיחים המוסיקליים היפים של ילדותי.

אם מתחשק לי לפעמים? בטח שמתחשק ! בואי חווה, תני לי מפתח איתו אוכל לפתוח לרגע את דלת הקסמים, לקרוא ליואב(י) והגר(י) ולהיכנס לחנותו המסתורית של הקוסם יהויקים קוק. קוק הוא הרי כל יכול ואתו אפשר לראות את הכל בעין הגדולה ורואת-כל שלו. אפשר לעקוב אחרי גוטמן הרוקח שהסתבר ששוחק על ידי אבא של דורי בן זאב המצחיק, אחרי הרצל המגושם שהיה הדמות הקולנועית הראשונה ששיחק גידי גוב ובכלל, להיכנס למחוזות קסומים, לגמוע קצת ולחזור למציאות…

עברו שנים רבות מאז צפיתי בעין המכושפת של יהויקים, בילקוט המעופף של יואבי, תהיתי מה קורה לביצים שלא נזהרות ולאן נעלם העיתון של גוטמן, התגעגעתי לקוסם שטס לברזיל, ריחמתי על גוטמן ושיניו הכואבות וצעקתי יחד עם הגרי פעמים רבות "יואבי, תיזהר !". הסדרה בוודאי כבר התיישנה. השיר לעולם לא יפוג…

https://www.youtube.com/watch?v=HjqmqWrHKYE

יום ששי סיפור אישי, והפעם : חסמבה חסמבה חסמבה !.

ראשון לציון, אמצע שנות השבעים.

אמי נהגה להתגאות ואולי בשיחות אישיות עדיין עושה זאת שידעתי לקרוא כבר בגיל ארבע. מוגזם או מדויק, את הסרט "חסמבה ונערי ההפקר", שצולם ב 1971, ראיתי, לפני שצללתי קרוא בספרי הסדרה, יחד עם כל ילדי ישראל, בהקרנות החוזרות ונשנות וחוזרות ונשנות בכל אירוע חגיגי בערוץ היחיד שהיה זמין באותו זמן.

איני זוכר בדיוק מתי הגיעה הטלוויזיה לביתנו אבל אני זוכר שהיא הייתה גדולה, כבדה, שחור-לבן כמובן. בסרט עצמו אהבתי את שלמה ארצי כמפקד ירון זהבי, את מני פאר כמשה ירחמיאל הגאון ואפילו חשתי אמפתיה לחבורת נערי ההפקר שברור היה לי כבר אז שהם מנוצלים ע"י זאב רווח/ אלימלך זורקין הרשע ושהם היו שמחים להיות בחסמבה בעצמם…בדיוק כמוני..

אמנם שלל ספרי חסמב"ה, לפחות בגלגול הראשון שלהם, לפני שיואב צור החליף את ירון בפיקוד, נבלעו על ידי תוך כדי חזרה מספריית בית הספר או מן הספריה העירונית הביתה , אולם הם תרמו עוד לזריקות הדחף הפטריוטיות שקיבלנו כולנו אז, מ"אורי" או "אליפים" ו"אנשי בראשית" ו"גיא אוני" ו "הבכור לבית אב"י"…שמישהו יסביר לי איך לא יצאתי ימני ??

אולם הספרים חסרים דבר אחד . יכולתי לדמיין בעזרת האיורים כיצד נראו הדמויות ולא הייתי זקוק לסרט כדי לעשות זאת. אולם שיר הפתיחה של הסרט כבש אותי מייד. המילים של אהוד מנור היו מסתוריות עם פזמון סוחף ולא ברור ( "חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה
באלף בית ודרך זין ועד השין בית" ??? ) והלחן של דני עמיהוד עשה את העבודה. שלישיית "לא אכפת להם" לאחר שננטשה על ידי מתי כספי לטובת עבודה עם שלמה גרוניך, קיבלה את הג'וב ונכנסה להסטוריה ועזרה לי להתרגש משיר כמו שרק ילד יכול לעשות….

יום ששי סיפור אישי, והפעם על מיקה מי כמוה , מיטשל ונהג שלא מגיע..

1997. זה היה יכול להיות באוטובוס קו 14 שהתאמץ לטפס את העלייה הבלתי אפשרית מגבעת בית הכרם אל שדרות הרצל בבירה, או בזמן ישיבה משותפת עם חברים בקפיטריה של גוש 8 בבניין מדעי הרוח בהר הצופים בינות סלילי עשן וחלומות מעורפלים והזויים להמשך, איני זוכר כעת, העיקר שזה קרה בזמן הזה, השנה בה סגרתי את היובל הראשון, נע ונד בין מערכות יחסים לא מאוזנות והייתי פנוי לאהבה מרחוק.

השיר ברדיו כבש אותי מיד. הסיפור שנדד בין תחנת המוניות בה חיים סדרן העבודה מחפש את "מאה חמישים ושמונה" האלמוני לבין מיקה ומיטשל שמנצלים את ההמתנה המפרכת לעניינים שבלב , היה מתוק, בלדי, מהחיים. אבל ברור לי היה מייד שהקול והשירה הם הם העניין עצמו. מיקה נשמעה צלולה יותר מכל זמרת ששמעתי בעבר. בלי תחרות בכלל. היא כבשה אותי מיד ובכל פעם שנשמע השיר ברדיו, והוא הושמע הרבה, רציתי להיות מיטשל רק כדי להיות עם מיקה ככה, לבד, בתוך ההרפתקה..עם פילטר ליניקה….

ואז, תוך זמן קצר, ראיתי את הקליפ של "מיטשל". הקשר בינו לבין השיר היה מקרי בהחלט. לא מוניות ולא נעליים. רק מיקה ואופניים, מה שבאופן לא מפתיע בכלל לא הפריע לי להפוך לשלולית של היקסמות מהבלונדינית הקטנה עם הקול הממיס….

אחר כך אהבתי את "כל קיץ" בו שרה מיקה את מילותיו של נתן יונתן עם ארקדי דוכין, את "בוקי" ואת "עשב כחול לבן" ובאלבום הבא את "אלול בעין כרם" של עמיחי ועוד ועוד. אבל, לאט לאט, מיקה גדלה, ואני גם, וההופעה המשותפת עם מיקי השאירה בי מחשבות מטרידות לגבי מיקה ו"יחסינו לאן"….אבל מי יודע. אולי פשוט קינאתי במיקי שמצידו, היה עם מיקה עד למחרת ומצדו מיטשל ואני יכולנו לחפש את החברים שלנו….

יום ששי סיפור אישי והפעם על האיש הכי מהיר ומורשתו…

ירושלים, 1999. בראשית היה צפוף. באוזן. האלבום השלישי של "כוורת" התנגן תדירות על הפטיפון בדירה בגבעת המבתר ואתו התגלה לי "האיש הכי מהיר" שכתב והלחין דני סנדרסון, אחד משניים בלבד באלבום הכי פלורליסטי ופתוח של שבעת המופלאים.

 

הרבה לפני שהשיר הפך להיות משירי המשחק האהובים על ילדיי, הייתי, יחד עם שותפתי לפרוייקט פר"ח מוסיקה ומחול ניצן, מגיע פעם בשבוע לבית הספר "יד המורה" ברמות אשכול ומעביר ארבע שעות של נושא מסוים ב…מוסיקה ומחול. יחד עם ניצן פיתחנו מעין משחק תנועה שמתבסס על האיש שהגה סנדרסון , האיש שדבר לא יעצור: לא רכבת, לא חתול, לא שוטרת, לא מנעול והסדר בכלל לא מחייב…

בדומה לדמויותיו הנפלאות האחרות, אוכל הציפורניים, האינספקטור הפיקח, משה כן ומשה לא, ארי וודרצ'י, הטמבל וכן הלאה, מקפיד סנדרסון לעגל את האיש הכי מהיר עם תכונות של חוסר בטחון וחוסר מטרה: "הוא לא בוטח, עובדה שהוא בורח, אין לו התחלה ואין לו מטרה"…זו אינה דמות של קריקטורה, זו דמות של סיפור קצר…

 

כששקד גדלה, וביתר שאת כאשר רתם כבר החל לקרטע בריצה סביב החדר, "האיש הכי מהיר" הפך להיות שיר המשחק האהוב עליהם. הקול הגבוה של אפרים שמיר המריא בחלל הבית ובחלל הרכב והשכיח מאתנו לרגעים את הבית הקטן והישן ואת הרכב שלא סחב בעליות…

את נטע הקטן, האיש הכי מהיר כבר לא עניין. הוא עסוק בהפנמת הריצה בדרכו שלו. רק לפני שבוע בהקלטת ספיישל "כוורת" ברדיו צפון, שוחחנו טלפונית, גבי זהר המנחה ואנוכי עם אלון אולארצ'יק כפרה עליו. האיש המתוק הזה שכתב כמה מן הטקסטים היפים והמיוחדים של ההרכב התבקש לבחור שיר אחד מכל הרפרטואר של הלהקה, הוא בחר ב"האיש הכי מהיר", שיר אזוטרי למדי מבין כל הלהיטים הנצחיים. ככה זה שנותנים לבסיסט אפשרויות בחירה…תודה אלון, על שנתת לי לראות את החיוך הרחב מתפשט על פני בתי שליוותה אותי לאולפן ועל שהזכרת לי סיפור של שיר ושיר של סיפור על איש שכל חייו ממשיך להיות כדור שלא פגע….

יום ששי סיפור אישי, ראשון לציון , 1997והפעם על להיות תמימים עם תותי.

זה היה כבר בתחילת השהות הירושלמית שלי היה זה הזמן לחזרה זמנית של מדי פעם לעיר היין המיוזעת ולחבורת החברים שהתרקמה, חברים שהכרתי כבר שנים וששנות העשרים לחיינו ליכדה אותנו יחד, בלי קשר לחברים "חיצוניים" של כל אחד מאתנו.

הייתה זו תקופת הבתולין של ערוץ שתיים. תקופה בה ממש התרגשנו מהשקופיות של טלעד, קשת ורשת בדרך לתכניות מופת כמו "תיקים באפלה", "ברונו", "הפוך" וגם, וכאן הגענו לעניין עצמו, כמו "פלורנטין".

אולי היום היינו רואים את הסדרה אחרת, מפוכחים יותר. אבל אז גמענו בשקיקה כל פרק של חבורת הצעירים שהתקבצה לה בפלורנטין, עקבנו אחרי שירה ומאור ומערכת היחסים המשברית שלהם, אחרי תומר ואיגי שרקמו לאט לאט אהבה גדולה, חנן וגלי הזוג המוזר, אחרי תותי וסשה ואחרי…בעצם תותי וסשה הם מרכז העניין השבוע…

בנוסף לסדרה ששיקפה לנו את חיינו אנו, צעירים בני אותם גילאים בדיוק שחלמו אף הם על חיים מסעירים ומלאי ריגושים, היה זה גל אוחובסקי שמשל בפסקול הסדרה ונתן בראש בדרך לאחד הפסקולים המרגשים של סדרת טלוויזיה עד אז ומבחינתי עד בכלל..

אז "מכה אפורה" של "מוניקה סקס" לעולם תהיה מזוהה עם הפתיח של הסדרה, "עכשיו" של "רעש" קיבל בוסט רציני לאחר ששולב באחד הפרקים, "גלי", "הבלדה על חדווה ושלומיק" ואפילו "מי זה דופק בדלת" זכו לעדנה לאחר פרקי העונה הראשונה הנפלאה והמרגשת שהציגה אף סוג של נשיקת גברים ראשונה ומעורפלת מעל המסך הקטן. פסקול מוקפד, מלא השראה, מוצלח ומיוחל, לפחות על ידי.

היה זה בפרק בו סוף סוף החליטה תותי לשכב עם סשה . היא הביאה לארוע המרגש טייפ והתחילה לנגן שיר רוסי נוגה. הוא היה מוכר לנו, ליושבים בבית משפחת פאר בעיבורה של ראשון לציון. הגיטרה ניגנה ואז לפתע נשמע קולו של אריק איינשטיין שר "לי כל גל נושא מזכרת…" בדרך לשיר את "רותי" כולו…

לעולם לא אשכח את גלי הצחוק האדיר שהרעישו את הקומה כולה, לפחות כך נדמה. לא האמנו שהשיר העתיק הזה נבחר להיות פס הקול לארוע הטלוויזיוני האהוב עלינו, המחוכם, הצעיר. אבל השקט חזר במהרה ואנחנו התמגנטנו מחדש לסשה דמידוב וקארין אופיר מציגים לנו תשוקה מהי והצלילים הרוסיים בפי אריק איינשטיין מעולם לא נשמעו כה מתאימים…

אחר כך, "פלורנטין" נגמרה, לא לאחר עונות המשך מיותרות, החבורה התפזרה,בארץ ובעולם, התבגרנו, הקרחנו,ראינו וצפינו בהרבה סדרות מופת, שמענו הרבה פסקולים אבל נדמה לי שמעולם לא התרגשתי מפסקול כמו הרגע ההוא אז בו רוסיה פגשה את פלורנטין באדיבותו של גל אוחובסקי.

 

 

יום ששי סיפור אישי והפעם משהו על ראשית של קיץ.

1994/5, מתחיל בירושלים, ממשיך בקריות, פורח בשמיר, נובל באירלנד….

הייתי בן 23, היא הייתה בת 17, ולמרות פער הגילאים היה די ברור מי הבוגר בינינו והוא היה בוגרת…הלכתי שבי אחרי האינטלקט החריף שעלה בהרבה על שלי ונתתי לעצמי להיסחף ברגשות ללא תוחלת.

לא ידעתי כיצד להראות לה עד כמה רציתי בה אז עשיתי מה שחנון מוסיקלי יודע לעשות: קלטת אוסף..ארבע קלטות ליתר דיוק..של 120 דקות כל אחת…ממויינות לפי צבעים ונפתחות בקטע שירה שכתבתי, מוקלט על רקע מוסיקה של פט מת'יני…(חכו, זה לא נגמר…). הקפדתי וערכתי, חשבתי והשקעתי, ציפיתי להפתיע אותה, להרשים אותה, למשוך אותה. זה היה האקסטרים שלי, הפורטה.

לקראת נסיעתי לטיול-אחרי-צבא לאיים הבריטיים הלכתי לנגר הקיבוץ. ביקשתי שיכין לי תיבת עץ זעירה, מתאימה בדיוק לארבע הקלטות. זו הכחולה, זו האדומה, זו השחורה וזו הירוקה. האחרונה הייתה חשובה לי במיוחד. היא כללה שירים איריים, קטעים עממיים אנגליים, פולק אמריקאי ושירים עבריים זכים ירוקי אופי, מ"לגופו של עניין"  של גרי דרך "הזמן הכפרי" של אריק וכלה בשיר שאהבתי במיוחד , "ימי ראשית הקיץ" המופלא של ג'וזי כץ שהיה סוג של המנון עבורי בימים ההם.

וכך, נרגש ואוחז תיבת עץ קטנה המכילה שמונה שעות שלמות של צליל וצבע, תקווה וכמיהה, הגעתי לקריות והצגתי בפניה את התשורה.

אז מסתבר שהיא לא אוהבת אוספים. זה מחמיץ את המטרה של האזנה למוסיקה. אבל היא הביאה לי מתנה וגם נשיקה על הלחי ושלחה אותי לאירלנד עם לב מקומט וארבע קלטות בתיק. המשכתי לחלום אודותיה עוד מעט אבל לאט לאט היא נעלמה מחיי. שמעתי שהיא התחתנה עם אילתי שחום ומסוקס ונפרדתי מהעלמה ששברה את לבי.

עד היום אני יכול לדמיין את עצמי חוזר לקיבוץ הצפוני, פותח את הדלת לדירונת הקטנה, מרחם על עצמי, שולף את הקופסא, מוציא את הירוקה ומנגן משהו על הלך שעבר בדרך עפר, בימי ראשית של קיץ.

יום ששי סיפור אישי והשבוע, משל על תקווה ואלטרנטיבה.

כאשר הנער פסע ברחובות אילת הבירה, מימינו בניין הכנסת צופה אלי הרי אדום ומשמאלו מתחילות להיתמר השכונות הישראליות , שלוחות כאצבעות כתומות, חומות וזהובות אל הרי הנגב הדרומי, משקיפות הן על הנמל השוקק המשותף לירדן ולישראל והן אל הוילות הקטנות והתיירותיות של טאבה המצרית, הוא לא ידע מה מתכנן עבורו ועבור שאר תלמידי הכתה המורה לספרות.

רק אתמול נחגגה הזכייה הראשונה בתחרות הזמר של העולם הערבי עם "בלב אחד" של חדווה עמרני והרחובות עדיין שקקו תיירים מבית ומחוץ שבילו לילה של עראק , מיץ גת ושאר קטורות ובשמים, חווים הסטוריה תרבותית של ממש. התזמורת האנדלוסית של אילת אירחה את החוגגים בקונצרט מאולתר באכסדרה הרחבה שלה אל מול ארמון הקיץ של המלך הירדני.

הכתה זמזמה ברגש וכאפיות, כיפות , עאקלים ומסבחות היו זרוקים בערבוביה באזור המיועד לכך ליד שולחן המורה, תמונותיהם של נגיב מחפוז וארז ביטון משקיפות ממעל במבט חוצה ממדים.

המורה נכנס ,חגיגי , בסנדלים ובכיפה בוכרית, מחזיק עיגול פלסטיק שחור שבאמצעו רשומה המלה "התקווה". "זה כמו השם של ההמנון!" העיר הנער והמורה השיב בהנהון  ואמר שזה לא רק כמו אלא בדיוק. שפעם מזמן, הרבה לפני שעמי האזור הבינו את איוולת המלחמה ואת מעלות השלום, ההמנון של המדינה נשמע אחרת והמוסיקה שלו הייתה בכלל לא מכאן, אלא מאירופה ונכתבה על איזשהו נהר ברומניה.

המורה פתח את הארגז הנעול שתמיד סיקרן את התלמידים לרווחה. מעין מכשיר מנגן היה בפנים והעיגול השחור ("קוראים לזה תקליט, תשאלו את ההורים!") החל להסתובב. הצלילים שנשמעו היו ארוכים, נוגים, אחרים. כמו השירים שסבתא אהבה לשמוע ולבכות יחד עמם. היה בהם משהו מפואר אבל גם זר. מחוץ לחלון ומעבר לרחוב יכל הנער לראות תיירים, בהם נערה זהובת שיער עטורת כובע רחב שוליים, מטפסים לאיטם אל כרכרת הגמלים המסולסלת קטעי שירה בערבית ובעברית. לנערה הזו השיר יכול להתאים, אולי היא יודעת משהו על נהרות קפואים בחורף ויערות שסובבים אותם. וחוץ מזה, תהה הנער, אם במילים חסן ועיזאת, מרקו ואמאדו, רוסלן וז'ק לא מוצאים עצמם עם כל ה "נפש יהודי הומייה" הזה, במוסיקה הזו גם ללחן הם לא קשורים…לא מתאים.

ולפתע התחלף הצליל בכתה כאשר המורה השמיע את ההמנון הטוב והמוכר, החם והקצבי. "יאללה המנון, כולם לקום ולהתחיל לרקוד !" הורה בחיוך ולקח את העוד המרוקאי שלו ללוות את הביצוע של ג'ו עמאר שבדיוק לפני שבוע זכה בפרס ישראל. הצלילים השמחים סחפו את התלמידים, כמו בכל פעם שהם היו במצב רוח טוב ואמיתי. תחושת היחד, עם כל הבעיות שהיו ועודנן, הייתה חלק מן המוסיקה והמוסיקה הייתה חלק ממנה. הנער הסיט מבטו לנערה שחורת התלתלים וירוקת העיניים שרקדה צוחקת עם החברות במרכז החלון המקומר והעמוק. ברקע נצפתה הערבה הירוקה והפורחת ודניאל חשב לעצמו "וואללה, יש תקווה"…

יום ששי סיפור אישי והפעם על תלתלים, חיוכים וחברות מסוג חדש.

הסיפור השבוע הוא סיפור עצוב. הוא אינו עצוב משום שהזכרונות עצובים הם או מפני שהשיר אפוף בעצב אלא משום שהוא כרוך באבל ובאובדן. לאחרונה נפטר ממחלה קשה חי, בן גרעין לשעבר אותו לא ראיתי ובו לא פגשתי למעלה מעשרים שנה. אותו איש, אב ובעל לחברת נעורים יקרה שגם עמה לא התראיתי למעלה מעשרים שנה (כבר שכחתי מדוע…), לא היה חבר קרוב מעולם אולם אי אז בתחילת שנות התשעים חלק עמי כברת דרך, אם במהלך השרות הצבאי ואם במרחביו הירוקים של הקיבוץ.

זמן קצר לאחר הטירונות הבנתי שעשיתי טעות וכי עלי לחזור לגרעין שעזבתי מזמן. הגרעין של התנועה בה צמחתי עבר שינוי ללא היכר והתחבר לגרעין נוסף וכל חברי לנשק החדשים היו חדשים לי, זרים לי וכל כך הרבה היה תלוי ברצון הטוב שלהם וביכולת שלהם לקבל אדם חדש לקירבם. מלבד חי אדום השיער וחד האבחנה פגשתי שם את חיים החייכן וטוב הלב , את יאיר שהפך לחבר טוב במיוחד, את ישי עמו הקשר הפך לארוך ולרצוף ביותר ועוד אחרים, שכל אחד מהם היה חלק משמעותי ביכולת שלי להתאקלם בסביבה החדשה ולהרגיש חלק מן הגרעין והפלוגה החדשה. על בנות הגרעין אולי יסופר בפעם אחרת….

נדמה לי שבן גרעין אחד, בעצם, אני משוכנע, שהיה זה גיא (היה עוד גיא יקר אחד, גדול ונדיב אך איני מתכוון אליו) אשר בחייכנותו ובשמחת חייו שבה אותי יותר מכל. מעולם לא פגשתי איש שחייך כך. גם במהלך קשיים רבים בזמן השרות בחטיבת הנח"ל ובוודאי בשלבים אחרים בחיי הגרעין, היה זה גיא ששמח ושר והיה חלק ממארג החברות הגברי הזה שמעולם לא ראיתי כמותו…

היום אני כבר יודע זאת אולם אז הסתכלתי, עצור ומאופק, מבוייש ונבוך, מביט בתמהון ובהשתאות כיצד החברות הקרובה בין בני הגרעין מתבטאת בחיבוקים, כאפות, הקנטות הדדיות, קללות המתקבלות בחביבות, מגע פיזי והמון אהבה הדדית. רציתי להיות חלק מהשלם הזה ועם הזמן אפילו עשיתי כמה צעדים בכיוון אך לעולם לא צלחתי את המיצר הזה שהפריד ביני לבין חברי החדשים, בעיקר אלה שצמחו יחד בשכונות בת ים.

ואולי השיר האהוב על גיא, "תלתלים שחורים", שיר שלא הייתי מכיר בלעדיו, שיר שלעולם יהיה מזוהה עמו בעיני רוחי, מסמל את התקופה ואת הגעגוע, וגם את האובדן של חברו הטוב, האיש בעל התלתלים הכתומים, תלתלים שאבדו יחד עם תלתלי כולנו…

פינה זו נכתבת לזכרו.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים, קפה או תה בסנט פטרסבורג.

קמעא לפני (וכתוספת מאוחרת, גם קמעא אחרי..) סיום טיול בר המצווה של רתם בני היקר ושל אביו הגאה, וטיפה לפני שחוויות רבות תשכחנה ותרדנה לטמיון הזכרון המדרדר , אני יושב לי ליד החלון במלון האוהדים וכותב לי על החוויה הרוסית ועל השיר שמלווה אותנו מזה מספר ימים ברחובות הבירה הרוסית לשעבר ומדוע דווקא הוא זה שזכה להינטע בזכרוננו.

ובכן, כפי שניתן היה לצפות, לא הכל הלך חלק לעבדכם הנאמן: החל בהמתנה מרגיזה למונית בשדה התעופה סחוף הרוחות בעוד שהנהגת שהיתמרה לגובה מרגיז חיכתה ממש לידנו (לקחת טלפון מן הלקוח לא נכלל בשרות), עבור בבלבלה ברכבת התחתית המתעמקת מאות מטרים מתחת לפני השטח בחום אימים, וכלה בשאר חוויות גסטרונומיות מפוקפקות ומזילות מיונז.

עם זאת, השמחה הייתה גדולה: מיקרוקוסמוס של אוהדים מכל המינים ומכל הצבעים התרכז כאן ברוסיה לצורך אהבה גדולה של הכדורגל ושל הרוח הספורטיבית אותה הוא מייצג, אם תרצו- בעט פנדל ואל תצא למלחמה…

היום המונדיאלי נחלק לשני חלקים עיקריים: טרם המשחקים ותוך כדי להם. את החלק הבלייני של לאחר המשחקים השארתי לצעירים בגופם, ברוחם ובהיותם חסרי ילדים. עד מהרה הכרנו את המלון ( דוסטוייבסקי בשדרות ולדימירסקי ואני לא צוחקסקי) וסביבתו וצעדנו לנו למאפייה, למכבסה, לחנות התקליטים בה רכשתי לאחר ציפייה של שנים תקליט של קאמל, לאתר האוהדים (תגידו חמש פעמים רצוף פיפא פאן פסט !) ואף התהדרנו ועלינו אלי אוטובוס התיירים האדום והמשעמם עד בורשט.

ביקרנו גם במוזיאון מכונות המשחק הקומוניסטי הנפלא ומוזיאון הקולנוע שלא היה מבייש אף מתנ"ס שכונתי. לאחר מספר ימים ורכישת מתנות לבני המשפחה, התמלא התיק הקטן, הודינו ועזבנו את ירוחמסקי.

בר המצווה צילם במצלמה החדשה שקנינו מג'יימס ריצ'רדסון ואפילו הואיל לביים עבורי כמה תמונות משותפות לשם ההסטוריה ושומר המסך. הוא העביר את זמנו בנינטנדו גמדי ובלימוד עצמי של רוסית. אני , לכשעצמי, העברתי את הזמן בינות הפעילויות השונות בקריאה נוספת של שני הספרים הראשונים של הארי פוטר…

אך כל אלו מהווים ולו הקדמה לשני הדברים המרכזיים בטיולנו זה: הכדורגל והרוסים. נפתח בעם המארח. קודם כל, יש הרבה. הרבה רוסים, שונים זה מזה אבל בעלי קו מאפיין בולט וסקנדינבי. האנגלית כושלת כאן דרך קבע ונדמה שהיה ניתן לעשות איזשהו מאמץ לאומי, אולי על חשבון המדינה, לקדם את הנושא לקראת ההצפה של האוהדים האובדים בינות שלטים ברוסית בלבד לבין שלטים ברוסית בלבד. על תפריט שכולל אנגלית שמעתי מקבוצת אוהדים שהעבירה את הסוד מפה לפה…טוב, אולי אני קצת מגזים אבל העקרון נשאר תקף…

גם אוכל טוב בעייתי כאן. אמנם זכיתי לשורשים ברית המועצותיים אבל מבחינה קולינרית, אולי מלבד קינוחים, אני רחוק מן הטעם הרוסי כרוחק יהודה הלוי מעפרות דביר נחרב של בית המקדש ולאה גולדברג מארץ אהבתה. צהריים זיווניים אחדים, למשל, נאלצתי להחזיר מנה במסעדה במבט נעלב בשם הסועדים באשר הם שם. ככלל, מסעדות סט.פטרבורג, בהן טעמנו צהריים מדי יום, היו חלשות עד מספיק בקושי. ניתן להמליץ אולי רק על "לה פסטה" ברחוב ולדימירסקי ליד מסעדת דוסטוייבסקי ושוב, איני מתלוצצסקי. גם "מאמא פיצה" היה משובח. בקיצור, באוכל איטלקי הם לא רעים, הרוסים…

בחדר האוכל בבוקר התנקנקנו על הנקניקים , אם כי אני חייב לציין, ולכן אציין כי עמדתי בגבורה ברוב ימות הטיול בפני הפיתוי וסעדתי את בקריי במוק-ארוחת בוקר מזרח תיכונית: טוסט יבש, גבינה לבנה חסרת טעם, רבעי עגבניה חסרי עסיס וקפה הפוך עם חלב סר-טעם. לקראת סיום הטיול וגילוי מאפי הבייקון, שברתי שמאלה והחלטתי לחטוא ולחטוף חזיר כמו חזיר.

וכעת, לכדורגל. הסיבה לקיומנו כאן, ליד החוג הארקטי. לאחר לילות בהירים באופן קיצוני כאשר השמש שוקעת בחצות וזורחת לקראת שלש לפנות בוקר, הלכנו לראות משחקסקי באצטדיון "קרסטובסקי" המפואר של סט.פטרסבורג ולאחר היתקלות צפויה באנשי האבטחה שלא אישרו לי להכניס את קופסת התרופות שלי (מחשש שאסמם מישהו כנראה ), ואיפשרה לי לאחר המשחק לראות רביעיית חיילים משוחררים עטופים דגל ישראל צורחים את נשמתם ,מפעילים אזעקה ובורחים כל עוד נפשם בם,

זכינו להיות שניים מבין כמעט שישים וחמישה אלף צופים בניימאר הבכיין וחבריו לארץ הסמבה מתקשים מול קוסטה ריקה הסימפטית אך לבסוף כובשים זוגייה ומאפשרים לאוהדיה לפרוק עול מול המרכז-אמריקאיים הנבוכים. למחרת נסענו לצפות במשחק הגורלי בין ארגנטינה המאכזבת ובליאו מסי בשר ודם כן יהי רצון מול הניגרים החביבים שניסו לעמוד בין אומת כדורגל גדולה לבין דכאון לאומי אבל בסוף שיחקו בישיבה. במשחק זה בלט לידנו טיפוס מרגיז ונאלח שסיפר על עוללות גבורותיו עם נשים ומסתבר שהיה יהודי ברזילאי אוהד מכבי חיפה ("הארנטינאים בני זונים ! קיבלו פאניש מאדוניי…" ) וברח כל עוד נפשו בו שתי דקות לפני הנצחון הארנטינאי. שמתם לב למוטיב חוזר?…

במלון אנו צופים בבר בקומה השביעית הקרוי בשם "רסקולניקוב" בחלק ניכר מן המשחקים האחרים. שם, בינות כסאות שבארץ אף אלטעזאכן לא היה לוקח, הכרנו משפחה אוסטרלית חביבה וצחקנית ואף אב ארגנטיני בשם פרננדו ובנו הקטן ויטוריו והשמחה הייתה רבה. אומנם הבכתי את בני מדי פעם במה שהוא פירש כחביבות יתר אבל זב"שו. רק מילאתי תפקידי כאבא שעושה בושות. לגבי המלצריות הרוסיות, הן קיבלו מפוטין כנראה הוראה כפולה ברחבי העיר: לאסוף את השיער ולמשוך אותו עד כאב ועל כן כנראה שעווית מסויימת מחליפה את החיוך המלצרי הנהוג ברחבי העולם. מה שנקרא כללית דונט סמייל.

אבל מה עניין השיר המופיע בכותרת רשימה זו למונדיאל ודאי תשאלו. ובצדק. אם כך, הכל קשור לנימוסים ולהליכות. בעיקר להליכות. מלבד הסיור המשמים במיוחד באוטובוס התיירים בעל האופי הצונן וההומור הדק ("בצד ימין תראו את מלון ההיגיינה הרוסית- זכרו לשטוף ידיים בכניסה" או "כולכם מוזמנים להיכנס ולצפות בתאטרון הרוסי אבל קודם תלמדו חמש עד עשר שנים רוסית כדי להבין משהו" ), רתם ואני היטבנו צעוד והחלפנו בינינו עשרות דיאלוגים קומיים, רובם בהשראת פוגי הכוורתי, וביניהם שזור שיר אחד עיקרי: "קפה או תה" של "איזולירבנד".

כבר מזה זמן שמורה בביתנו פינה חמה ללהקת האייטיז המשעשעת הזו עם מוטי דיכנה, רוני וייס, ריקי מנור ועמי פרנקל השם ייקום דמו. לאחר צפייה טרום-אירוויזיונית בסדרה של "כאן 11" "אירופה בשלש דקות" נזכרנו בשיר החביב והשנון הזה. כנראה שמעתה כל פעם שנשמע את השיר ניזכר באתרי סנט פטרסבורג כמו הפסל האלמותי בו גיבור רוסי מכריע ארצה סוס ועליו אקס-שועל, וכאשר נשמע את השיר ניזכר בעיר הצפונית ורצופת הנהרות והתעלות.

למוסיקה ולשירים דרכים נפתלות. לסנט פטרסבורג דווקא דרכים ישרות אבל את הקירבה והצחוקים, את הצפייה המשותפת והשהייה בחדר אחד, את האינטנסיביות והזכרונות כנראה שנזכור תמיד. ונזכור שגם אם אתה שותה קפה או תה לפעמים פשוט תזכור. ותשתוק. אגב, מה אתה שותה?

יום שישי, סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על איך שהזמן רץ.

תובל, השנים האחרונות.

איני יודע כיצד התוודעתי ליצירת הקולאז' המונומנטלית של קותימאן. זה לא היה בזמן אמת, בזה אני בטוח, אולם לאחר שכתבתי אודות אלבומו המצויין 6AM פלשו לאוזן ולתודעה, לא רק האישית שלי אלא לזו המשפחתית כולה, עשרות אומנים בקול ובמראה שהציפו בילדיי זכרונות שלא היו בהם ובי את מכמני פסטיבלי הזמר השונים והישנים אל פני השטח.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים, והפעם רשומון.

תובל, לפני שנה.

חלק א':

יום ששי, סיפור אישי, והפעם על רחוב , חוף ים ואנשים שהם קולבים ולהיפך. חוף הבונים, 1997.

כאשר אני מביט אחורה, במסדרון הזמן הזה שאת מנעולו אני פותח מדי שבוע בפינה הזו ממש, אני לא יכול שלא להתרפק בגעגועים על אותם זמנים בהם ממש חגגתי את חוסר האחריות, את החופש, את הגיל הזה שממוקם בין השחרור לבין הקמת המשפחה. עשור שבו אמורים להספיק אבל לא ממש מבינים מה….

ברחוב שלנו מטיילים
חולצות, כפפות ומעילים
בין הבתים – בחנויות
שמלות, חולצות ועגילים
וזה לזה אומרים: "שלום"
וזה לזה קדים קידה
כשהם הולכים לבילויים
כשהם יוצאים לעבודה.

יום ששי סיפור אישי והשבוע על כמה פעמים שספרתי עד עשר.

ראשון לציון, 1989.

שנת שביעית, בחינות הבגרות של כתה י"א כבר מוחשיות ומטרידות, מרחוק קולות האינתיפדה (שעוד לא ידעה שתהיה רק הראשונה) משמיעים את הבשורות הרעות להן לא רצינו להקשיב ומקרוב רומנטיקה, תשוקות, תנועת נוער, נעורים.

איני זוכר מי היה זה שהפנה את תשומת לבי לפרסקי. לא הייתי מחובבי הז'אנר. לא הייתי סגור לגמרי על איזה ז'אנר מדובר אבל הייתי די משוכנע שזה לא בשבילי. בתור סוציאליסט בהתהוות הייתי די שמרן והאמינו לי שפוליטיקה דיברה אלי מאד באותו זמן. רק שלא תמיד ידעתי מה לענות לה (נוער "שינוי", למשל….).

מעולם לא שמעתי שיר כמו "כמה פעמים ספרת עד עשר". הוא הטיל  בי תוגה, כמעט חרדה- ייתכן שהחיים שלי מוסללים מראש? ייתכן שבאמת שום דבר לא קרה, קורה, יקרה? מה לעזאזאל קורה כאן? והשיר הזה, "פעם בשבוע", נשמע לי כמו חוג מופרך ומופרע ומושך לכל הרוחות של אנשים בלי חשבון, לא בבנק ולא מול אלוהים. אני ממש יכול לדמיין עצמי, אם כי איני זוכר באמת, מחזיר לחבר את הווקמן ומבטיח לו לחזור מחר עם קסטה ריקה להקלטה.

החרמתי מאחותי הקטנה עוד קסטה של משהו מיותר (לטעמי) וחזרתי למחרת לגמוא עוד קילומטראז' של הצליל החדש הזה: את חוסר התוחלת והריקנות של "עם הפנים אל הקיר" ("ולי אפילו אין זקפה" הרשים אותי במיוחד בכנותו..) , את האלימות ויחסי הכח המיניים של "טוב לי טוב לי" וכך הלאה עד "מליון דולר" המופלא עם האקורדיון של יהודה פוליקר הצנוע שבאדם, שכה היטבתי להחמיץ ולפספס לחלוטין את מהותו באותן שנים אך כה אהבתי אז, יחד עם כל הנערים והנערות שחשו אז, בזמן של "סיפורים מהקופסא" ו"החברים של נטאשה", שיש תקווה לרוק אפל, כואב, אמיתי, הכי רחוק מניצה שהפליצה בסוף עונת התפוזים…

שנים מאוחר יותר, הבנתי גם את מקומו של פרסקי בביוגרפיה המסובכת של יונה וולך ואת "שפעת קלה" המצמרר גם כך כשיר המתאר את התקופה בה גורלם היה כרוך זה בזה. עבורי, אדם שסבל לא מעט מזה שלא ספר עד עשר בפני האמת הלוחצת, רפי פרסקי הכין אותי היטב לדברים רבים מהם העלמתי עין, אותם הדחקתי ושלי הכאיבו. לא הבנתם, תלמדו פילוסופיה. בשנה חמישית זה יבוא לכם…

יום ששי סיפור אישי בטנא ג'י והפעם על סתיו.

ראשון לציון, 1989-1992.

הכרתי אותה במעין יום שדה כאשר הייתי מש"צ והיא תלמידה ומשם התפתחה מערכת יחסים שלא ממש הבינה מה לעשות בתור שכזו. כמעט שלש שנים, כולל ימים ולילות וקשים של פרידה ומכתבים של דמע וגעגועים בין אוהלי לוחמים עצובים לבית מלא ריב ומדון, חלפו כאשר הגיעה העת לסיום, סיום דרמטי וקשה, שלא במפתיע…

הנאיביות בקשר גלשה גם למוסיקה ששמענו, ישראלי סימפטי, צליל מרגש, כזה שממלא בחום ובסימפטיה- המוסיקה ככלי טיפולי כמעט….היא הייתה בודדה ותמה, אני הייתי אובד ותם. יחד היינו מפנטזים על משפחה, על ילדים, בת אחת בשם יערית, על שם השיר המתוק של רוחמה, בן אחד בשם סתיו, על שם השיר של סקסטה. ההארד קור של ההארד קור של הסופט קור…

באותה תקופה כבר כתבתי על רצועת ה 16 M את השורה של "שפיות זמנית" "אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים" ואולי הכנתי את השטח כבר להתבגרות ולהיחלצות שלי מקשר שלא היה בריא לי, שעטף אותי אבל גם שיכר אותי והשאיר אותי בנקודה בה לא רציתי להיות.

אז נפרדתי מתלתליה ובסופו של דבר אף אחד מילדיי לא ניחן בתלתלים של זהב, או בתלתלים בכלל, אם כבר מציינים זאת, אבל במשך שנים זכרונות הפאנטום של יערית ושל אחיה מלווים אותי הלאה בריח ובצליל, במראה ובמגע, כי בכל זאת כשסתיו מבקר, מבקר האביב את כל הדמעות שתלויות מסביב….

נ.ב: שנים לאחר מכן הלחנתי לחברה טובה שיר שכתבה בשם "בגיל של חיפוש" ו ורק לאחר כמה פעמים על הגיטרה הסתבר לי שהלחן של אלדד שרים ל"סתיו" העניק לי את הרעיון, את ההשראה לנעימה, הודיתי, עזבתי, ריחמתי.

יום ששי, סיפור אישי, שוני, 1989.

והפעם, על זמן שיש ואין.

כמעט בן 17 ובארוע התנועתי השנתי מרגיש כבר לקראת סיום של תקופה. "נוער לנוער" מילא את חיי והפעילות בו הייתה עבורי מקור לאתגרים, לחברויות, חוויות וחשיבה אחרת.

לכאורה, הכל היה כמעט מושלם בקיץ הזה ואפילו מצב הרוח היה בשמיים. עם אשרת ונסים הקרייתים עשינו פרודיה על השלישייה הנשית החדשה "מנגו" שאיימה על המצעדים, מכנסי הטיידיי והשרוואלים היו צו האופנה התנועתי האחרון ובפתח, גם אם לא ידעתי על כך, עמדה מערכת יחסים חדשה ומתוסבכת.

איני זוכר מי זה היה שנתן לי את הווקמן שלו ואמר לי להקשיב ללהקה חדשה שהוציאה זה עתה אלבום חדש, "החברים של נטאשה" שמה. אני זוכר שהכנסתי את הקסטה, לחצתי play, והתחלתי לטפס במעלה מדרון קצר כאשר לפתע, התופים המדודים של ניר צדקיהו ,הגיטרה של מיקי הררי מתפתלת והנה כבר מיכה שטרית שר, אולי מייבב,  את השורה הבלתי תאמן : "חושב אולי אני מת/ זמן טוב להתאבד עכשיו" ואני, לכוד במלכודת הסאונד והכוח שהפיק לנטאשות יזהר אשדות, שוכח הכל ומתמסר.

ממרחק של שנים אני כבר יכול להבין עד כמה אמיץ הטקסט של מיכה שטרית וכמה תקווה דרושה כדי לחלום על הקשת שתחצה את העיר, על הליכה משותפת ברחוב, על בניית הכל מחדש, על הבנה שלאחר ההריסות, כל סוג של הריסות, תמיד אפשר לשאול למה, תמיד ניתן לסקל את האבנים מן הרחובות לאחר כל פומפיי ולעולם ניתן לבנות הכל מחדש.

כי הרי יש זמן. יש זמן.

https://www.youtube.com/watch?v=69NBMAujwbU

https://www.youtube.com/watch?v=ffioWn3ITmA

יום ששי, סיפור אישי, ירושלים 1998.

והפעם על חיפוש ומציאה.

ריקוד תמיד היה אישיו עבורי. אם עד גיל נוער הייתי עדיין אחוז בעבותות ביישנות ומופנמות ונעתי בדיוק להיפך מן ההמלצה הקוסמית : "תרקוד כאילו איש לא רואה אותך" דהיינו רקדתי כאילו כולם הביטו בי, לאחר שנות הצבא, במיוחד במועדון הח"ץ בקיבוץ הצפוני, פרקתי כל עול ובעודי יחף קרעתי את הרחבה בלי לשים לב (טוב, על פי רוב…) למבטים משתאים ומגחכים…

בשנה השנייה ללימודי התאטרון שלי בהר הצופים הייתי כולי אחוז ברצון להתקדם, הן כבמאי והן כחוקר ועל כן שמחתי להירשם ללימודי תנועה אצל המורה האהובה עירית עמאר.  הרגשתי, שאני יכול לצפות מן השחקנים שלי רק אם אדרוש מעצמי את אותו הדבר. באותה עת כבר התחלתי לעבוד על המחזה השני שלי, "עישון", ולראשונה ביימתי מחזה בעצמי, ללא שותפים- בקיצור, צריך להתפתח….

בהדרכת עירית הכנתי קטע ריקוד/ תנועה שישקף צד מסויים בי שרוצה לצאת החוצה, כזה שאוכל לנוע אותו, להתמזג עם המוסיקה שבו, להתמסר אליו כמו במועדון בח"ץ כמה שנים קודם לכן. חיפשתי קטע שיעניק לי את ההזדמנות והדרייב הטובים ביותר לעשות את כל אלה ובחרתי בקטע שהכרתי זמן לא רב לפני כן, קטע הפתיחה התאטרלי למחצה שפתח את אלבומו של אושיק לוי "איפה טעינו" מ 1974.

הקטע נפתח, כפי שוודאי תשמעו בעצמכם כאשר אתם מאזינים לו בקישור המצורף, במין מערכון שמתאר אדם שנקלע בסירבול למקום, כנראה מרתף מסוג מסויים שמשכן משרד, ובסוף התקלות בדבר אחד, שניים או שלושים דברים הוא שואל את השאלה שנתנה לי עוגן: "אה..סליחה, פה זה ה' באייר?…" ואני, נזרקתי לכל הכיוונים עם המוסיקה, בין האישי לבין הלאומי, בין הקצב לבין הנעימה, רקדתי ולא התביישתי, חיפשתי להרגיש ולבטא רגש וגם מצאתי. כי "זה פה מה יש את זה", וגם אם טעינו, וטעינו, תמיד אפשר לרקוד הלאה.

יום שישי סיפור אישי, והפעם: אחרית דבר.

ראשון לציון, 1980.

שום דבר לא הכין אותי לזה אבל על הספה הירוקה ירוק זית בעלת מסעדי העץ החום כהה, כאשר בצד החדר המרוחק פועל תנור הגז המפיץ להבה כחלחלה וניחוח נעים, שמעתי, וגם ראיתי, בן תשע אנד קאונטינג ,אולי, את אחת החוויות המכוננות של חיי.

העצב שנבע מן המנגינה שליוותה את תחזית מזג האוויר היה אינסופי. הדמעות עמדו מיד בכוננות, בוודאי כאשר לצד המנגינה עמד קליפ מתוך הסרט "קינג קונג" בו קוף ענק נאבק במטוסים שתוקפים אותו ונראים כה זעירים וחסרי ישע.

חוסר ישע. אולי זוהי התחושה שהקיפה אותי ותקיף אותי תמיד כאשר אאזין מאז ועד היום ליצירה הארוכה "אחרית" של אריק רודיך. כי גם קינג קונג נראה לי אז אומלל וחסר יכולת להתגונן ולהצדיק את קיומו, גם בני האדם שתוקפים ללא תוחלת את הענק הכביר והפראי הזה וגם האיש שחיבר את המוסיקה הנפלאה והעצובה הזו – הוא חייב להיות עצוב כל כך.

נאמר פעם שהקטע מתאר או משקף את מסעו של עם ישראל משואה לתקומה. מבחינתי, הקטע האחרון מן האלבום "סטאללה" שיצא ב1981 מהווה עצב נטו ושום דבר כבר לא ישתנה. בן 8 או 46, התחושה שווה. זהו כוחה של מוסיקה, עם או בלי קינג קונג.

 

מוקדש לעשרת הנערים שנספו אמש בערבה. שאחריתם תהווה לקח לכולנו.

יום ששי, סיפור אישי, מביטים מערבה.

ראשון לציון, 1986.

מערבה מכאן, כך הסתבר, עומדים צוקים ומחכים. זמן רב לא קסמו שורות של שיר כפי שהן קסמו לי כאשר הייתי בכתה ט', אולי השנה המשמעותית בחיי עד אז. הכל פרח והתפתח והמוח , המוח מה זה רץ….

האלבום הראשון של ריקי גל הוקלט במחתרת על גבי קסטה שהחרמתי מאחותי וששופצרה במהירות בעזרת שני פסים של סלוטייפ כדי שאוכל להחליף את שירי הפעוטות ב"נערת רוק" שהמם אותי לחלוטין ובשאר שירי האלבום שהופק ונוגן על ידי הוד רוממתו מתיתיהו הכספי , כי כבר אז ידעתי לזהות גדולה…

ריקי עצמה, חושנית ואדירת מבע קולי, הייתה פנטזיה משובחה עבורי ועם תמונות או בלעדיהן, היא נדמתה לי האשה הכי סקסית באזור….ידעתי כבר אז שהשירה שלה ובקול שלה היוו חלק בלתי נפרד מהחבילה ונמשכתי אליה ולאלבום כמו לאש…

השירים היו מצויינים וכספי היה בשיאו כמפיק אבל שורותיה של תרצה אתר העפילו על כולן:

מערבה מכאן, עומדים צוקים ומחכים, ומחכים.

 מערבה מכאן, יש דברים אחרים

מגדלים – ציפורי ענק

שעוני קוקיה מוזרים.

מערבה מכאן, הכל אחר

לא כדאי להרחיק מערבה מכאן

מספיק להגיע עד קצה החול

 מקום שם המלח מחליד את גדרות הזמן.

.

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל

עם ארנק, מטריה, כפפה, מקל.

לעקוף אותיות ואותות בלבן

 לחצות שבילי חצץ,

 לסלסל תמרת עשן זעירה,

ולשוב למפתן המוכר והחם.

מן השמש אשר שוקעת

לשבת שם רגע, שני בני אדם ולטפס למעלה

, צעד, צעד, אחר כך

אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

 

ואני, נסחפתי אל אותו חוף, חוף ראשון אשר במטה קסם החלום נעלמו ונאלמו ממנו המוני בית ישראל, או חוף פלמחים המסתורי צופה פני הספינה שנטרפה, או חוף בת ים ההומה והנשטף במי הגאות סביבות אלפי כסאות ים…לא משנה איזה חוף, כולם הופכים להיות חופי קסם משורותיה של תרצה אתר, עם צוקים שמחכים ומחכים.

ומשם, מן הצוקים עצמם מביטים מערבה למקום גדול מן החיים, מגדליו, ציפוריו, שעוני הקוקייה שלו – אחרים, שונים, מסתוריים. והתיפוף האגרסיבי מכניס גם למערבולת של קצב.

אז הערב ירד, ויצאנו לטייל, בלי כפפות ובלי מקל, אולם עם סלסול של תמרות עשן זעירות, צעד צעד , עם או לבד, ואחר כך, כבר היה אפשר לכתוב על זה סימפונייה משגעת. או לפחות סיפור אישי.

יום ששי סיפור אישי והפעם משהו תוסס.

ראשון לציון, 1979.

מן התחנה בכיכר יוצא אוטובוס בשעה תשע בבוקר.

קבוצת אנשים יושבת בחלק האחורי של האוטובוס הדהוי ואת כולם הילד בן השבע מכיר. בכל זאת, הוא צופה בהם ובוחן אותם מן היום בו הגיע התקליט הביתה. בולט מאחור איש אחד עם כובע הפוך שקוראים לו משה פלטיאל והוא מחזיק רוגטקה ומכוון אותה כנראה לאיש לא מנומס אחר, כנראה זמר, שמתקרב בצורה מוגזמת לאישה שחובשת כובע בצורת עציץ ומחזיקה בתיק על ברכיה. הילד קרא לה ציפי פרימו. היא מחולון, היכן שסבתא שרה גרה פעם…

מן הצד השני מתפתחת סיטואציה אחרת לגמרי, מעניינת פחות אך במעט: דני,  ילד ג'ינג'י עם שלייקעס מחזיק אקווריום עגול עם דג זהב (כמו "פזי" הזהוב ו"פזית" האדמדמה שלו) , מעט גאה, לפחות כך נדמה,  בזה שדוד עם משקפיים ועיתון מגלה עניין בדג שלו. מאחור דוחף את הראש איזה נודניק אחד, כנראה בשם ערן.

מאחורה יושבים עוד שלושה אנשים: שניים מהם מחייכים ונראים אנשים טובים אבל השלישי טורד את מנוחתו. נדמה שהוא מביט ישר אל הילד והבעת פניו רצינית, חקרנית. נראה היה שהוא יודע משהו שאיש אינו יודע מלבדו. קוראים לו יואל. הוא נראה לו מתאים לדמות בשיר הראשון.

הילד תמיד אהב להפוך את העטיפה ולראות את המשך הסיפור. כל האנשים מהאוטובוס עומדים בשורה לידו, או ליד אוטובוס ישן אחר: באמצע ניצב דווקא הילד, ג'ינג'י מאד ונמוך. מימינו הבחור שרצה לדבר עם הבחורה ומשמאלו האיש המפחיד ההוא, גבוה עם כובע , מישיר אותו מבט מוזר ולא נוח. הנער עם הרוגטקה אוכל משהו והאיש החביב מאחורה שותה "קינלי" (הילד שם לב שהמלה "גזוז" כתובה בכתום והוא הרי דאג לברר מהר מאד מה פירוש המילה…). האישה החליטה לדבר דווקא עם הדוד שהתעניין בדג. והנודניק? נדמה שבא לו לשתות מה"קינלי" של הנחמד…

המון דברים למד הילד מן התקליט הזה: שגיל שש עשרה הוא עם קצפת ודודבדבנים, שילדות יכולות לעבור כמו שיר, שאפשר להגיד קייטנים , שאפשר לטלפן לאמריקה רק כדי לשמוע אנגלית (אולי כי זה סימפטי לדבר אנגלית?? גם החייזר ב"חללית" דיבר אנגלית !) , שמלך יכול לשלוף כרטיס אדום, שאמריקה נקראת היבשת המוזהבת, שאפשר לחיות עד מאה ושלושים ושתה עושה סחרחורת, ש"סלאמתק" זה כמו שלום, אבל הוא ידע בבירור שהטבעת של שבתאי לא עשויה מכביסה תלויה. זה צ'יזבט. כמו ב"ילקוט הכזבים" שלו.

גם תעלומות לא פתורות סיפק התקליט: מה זה "אוהל מיידי " ומהי "נחלת הרוב"?  בשיר "לכבוד הקיץ", איזה שם מוזר זה "גוביינא" ?, ולמה לעזאזל דני קפץ על הלשון של הלוויתן ??. מה זה הקנלוני שציפי בישלה לטוני ? למה היא עובדת בצומת פה צומת שם? מה זה כרטיסן ולמה הוא אומר "קדימה"? איך בדיוק טשולנט עושה ורידים?? למה צריך ליפול דווקא על שברולט כדי להתאבד ? ומה זה אסיאלגן??.

הילד הכניס את התקליט לעטיפה והלך לענייניו. אותו תקליט ואותה עטיפה עברו מאז כמה וכמה דירות, בכמה וכמה אזורי חיוג במהלך עשור ועוד עשור ועוד אחד ועוד. הילד עם האקווריום התגלה כאחד המוסיקאים המחוננים וכאחד הפרפורמרים המצחיקים שהילד, שהפך נער והיה לאיש הכיר מעודו. ציפי פרימו התגלתה כאחת הזמרות המופלאות להן האזין. האיש ששר הפך לאחד הזמרים האהובים עליו. רק האיש הזה עם הכובע, ממשיך להטריד עם המבט הזה. יכול להיות שהוא יודע שהגזוז הזה הוא לא בדיוק "קינלי"… אולי "שוופס"??

יום ששי סיפור אישי והפעם אני ודני מחכים לאושר.

תובל, 2013.

מדי פעם, בתוך שטף האלבומים שמגיעים חדשות לבקרים לתיבת הדואר הגלילית שלי, מגיע דיסק שבולט בנוף. לעיתים זהו האלבום כולו, לעיתים שיר אחד מצליח לעשות את העבודה ולהיחקק בזכרון, בתודעה- זו האישית, ולעיתים גם המשפחתית.

הדיסק "ביום שהאושר יגיע" הגיע אלי לאחר הכרות שטחית בלבד עם היוצר דני גלבוע. לצערי הכרתי את קולו מאוחר יחסית, כאשר ביצע בקול של נייר זכוכית גס את "ערבב את הטיח" של אהוד בנאי בפרוייקט הסטודנטים של בי"ס "מיוזיק" הי"ד.

השיר עצמו, שיר הנושא של האלבום החדש שנכתב ע"י דני בשיתוף עם מאיר גולדברג , היה סוחף, חזק, מלא תקווה ומלא חששות, מלא תנופה ומלא עכבות בד בבד. גלבוע שר עם הכובע (כך לפחות אני מדמיין):

וביום שהאושר יגיע/איך נדע שזה הוא/שאין כאן טעות/ובכלל
/ בלי מרוץ איך נדע להגיע/אל השקט שאין/האריה שישן בפנים
חולם,חסר/עכשיו זה מתגבר /
ומי תאהב אותי/כמו שאני/כמו את עצמה /כמו אף אחד אחר/
לזכור/השארתי מאחור/את כל אותם פחדים קצוות חדים/שדים רוקדים שדים רוקדים בראש
אז ביום/

שהאושר יגיע/איך נדע לספר/על רגע אחר/שהיה/
חלומות/ יוחזרו לרקיע/והנחל יזרום/לאותו המקום/כמו תמיד
חולם, חסר/עכשיו זה מתגבר ומי/תאהב אותי/כמו שאני /
כמו את עצמה/כמו אף אחד אחר/
לזכור/השארתי מאחור/
את כל אותם פחדים/קצוות חדים/
שדים רוקדים שדים רוקדים בראש

והמילים רצות ומסתובבות בראש, כמו שדים, כמו פיות…הקליפ הנפלא היה אסופה של אנשים ששרו את השיר וצילמו עצמם, מה שנתן לי לא פעם את הרצון לעשות דבר דומה…עם כתה י"ב השנה, נרשמה התלהבות אולם הנסיון לא צלח. עם המשפחה, היה ממש נסיון שזז והתחיל אבל…

בימים אלה, יום לפני יום הנישואין הראשון שלא יצויין, לא ייחגג ולא יגרום אושר או שמחה או יעלה זכרון עולץ וצבעוני על אותו טקס מרגש שנערך לפני שמונה עשרה שנה בערבות נס ציונה, אני שב וחוזר על השאלה המטרידה מכל : ומי תאהב אותי כמו שאני, כמו את עצמה כמו אף אחד אחר ? הרי מישהי כבר הבטיחה, ניסתה והחליטה שלא, עם האיש הזה האושר לא הגיע…ולי אין אלא לנער את השדים הרוקדים בראש, לנער חזק ולשיר עם דני על להשאיר מאחור את הפחדים ולצפות ליום הזה, בו , שוב, האושר יגיע. חג שמח!

ראשון לציון, 1977.

איני יודע אם זה היה הנוהג הרגיל בקרב משפחות עיר היין באותה תקופה אך בביתנו צץ לו מדי חנוכה אלבום נוסף של פסטיבל שירי הילדים…כך החל מפסטיבל מס' 4 שיצא בחנוכה 73', כאשר כותב שורות אלו ציין שנה להיווסדו.

נדמה שכבר אז הוקסמתי מקולו המחונן של אחד מן המשתתפים הקבועים בפסטיבל : מדמיין אני הירדמויות  תינוקיות עמוקות לצלילי "כששואלים אותי" הנוגה, ונענוע חיתול בד נפוח לקצב "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים" שנה מאוחר יותר למילים ולחן של עוזי חיטמן הצעיר. הזמר מעין השופט יקושר לעד אצלי עם שירי ילדים יותר מכל ז'אנר אחר…

"יום הילד" של הפסטיבל השישי הציב את הקיבוצניק כתום השיער בעמדת שיר הפתיחה של התקליט אך לא הותיר בי רושם מיוחד…שנה לאחר מכן, דודו הפעיל שוב את קסמו עם השיר הנפלא "ילדים מפריחים בלונים", שיר שתמיד הילך עלי קסם…והכין אותי לשיא שיגיע שנה לאחר מכן…

משוררת הילדים מאשה קאלו ושם טוב לוי, מעט לאחר אלבום הבכורה שלו, יוצרים את "כוכב מטייל", אחד משירי הילדים האהובים עלי ביותר, אז כהיום. דודו שר נפלא וקנה אותי ואת לב הילד בן החמש שהייתי….

מסתבר מאוחר הרבה יותר שזכאי ימשיך ללוות אותי בימי חיי מרחוק. דרך מתי כספי הכרתי את "משחקים" המלאכי ואת "טוב לי בקיבוץ" התוסס, מיותר לציין ששניהם אהובים עלי מאד.

ידידי איתי מקיבוץ תובל חובב את שיר "חייכי לי בשירים" ואני נהנה מדי פעם לסנוט בו על הנאיביות המוסיקלית בה אני עצמי לוקה…גם בתכנית "בוא שיר עברי" בגל"צ אליה הוזמנתי בקיץ האחרון לספר על ספרי "ילד, כבש, זנב ושירים", נתקלתי בדודו כאשר דובי לנץ המנחה והאגדה השמיע לי את השיר שביצע לפי עידן ועידנים, "אחינו הקטן" של נעמי שמר. התבדחתי עם דובי שאמרתי שדודו עדיין לא היה זכאי כאשר ביצע את השיר הזה כדי להסתיר את מבוכתי על שלא הכרתי את השיר…דובי צחק ונדמה לי שגם דודו סלח לי.

 

יום ששי סיפור אישי והשבוע על עתיקות, מציאות וגרנות.

תל אביב, 1989.

ידידי כאחי רונן אבו גל ואנוכי נהגנו לנצל את ביקורינו התכופים בתל אביב כנערים פעילים עד מאד בארגון הנוער "נוער לנוער" הי"ד, לצורך חקירת חנויות התקליטים בעיר הגדולה.

זכור לי במיוחד הביקור המשותף בחנות נידחת בתחנה המרכזית הישנה, ביקור שקדם או עקב לביקור הזוי במטה התנועה הסיינטולוגית בישראל שכלל מילוי מפרך של שאלונים אישיים ממנו לא התאוששתי עד עצם היום הזה . אולם מתוך כלל החוויות בצהריים החמים הללו, מרחק פחות משעה מאינתיפדה משתוללת שתוך שנה וגרוש שנינו נהיה חלק עטור קפל"סט במאבק בה, גילינו תגלית.

נדמה לי שכבר כתבתי כאן בעבר על האהבה המשותפת שלנו לנוסטלגיה המוסיקלית של ישראל ועל ההאזנות המשותפות ללהקות ותיקות עד עתיקות כגון "התרנגולים" ו"גשר הירקון". בביקור בחנות התקליטים שאיני זוכר את שמה גילינו, כמו שכל אספן פוגש לעיתים, בכמות גדולה של תקליטים שעל עטיפותיהם האחוריות מופיע אהובנו מתי כספי יחד עם דני גרנות ושני נגנים נוספים.

לא ידענו אז שהתקליטים שרכשנו, בשני שקלים לעותק, בגלל מתי כספי המפיק המוסיקלי, יהפכו להיות מהאהובים עלינו באותה תקופה. גרנות נתגלה לנו כרומנטיקן ללא תקנה וכשאנסונר רגיש, שלא לדבר על מלחין מוכשר.

הוא הלחין את אלתרמן ואת לאה גולדברג ואת אהוד מנור ויורם טהרלב מחד ונתן דרור לפרנקופיליות שלו עם ביצועים בעברית לברל ולפרוור, לקלארק ועוד קרואסונים כהנה וכהנה….

בפעם הבאה שהגעתי לתחנה המרכזית הישנה, כבר חייל שבוז יום א' שרוצה להאריך עוד במעט עד זמן החרות שלו, החנות כבר נסגרה והפכה, אם זכרוני אינו מטעני, לחנות לאבזרי מין. לא התגריתי, לא נכנסתי. זמזמתי לעצמי את "אשה" השיר הפותח של האלבום של גרנות שנקרא "שקיעות ,נשים, וכל השאר" , העמסתי את הצ'ימידן ושמתי פעמיי לאוטובוס לקרית שמונה. לבנון מחכה.

יום ששי סיפור אישי והפעם על מכתב, על אביב ועל דורון אחד ומיוחד.

השנה, 1996, המקום: ירושלים.

דומה שרבים זוכרים עד כמה בלט אביב גפן, יורש העצר של האב יהונתן בקרב הנוער והצעירים המתלבטים, המחפשים פתח למחאה ואוהבים את הביטוי כמילים והמילים כביטוי. כבר מ"אור הירח" המצויין, דרך "עכשיו מעונן" , ועבור בשני אלבומים פחות בולטים, היה ברור שגפן עדיין חייב לנו אלבום מופת אחד גדול. מזל שלא ידעתי אז שהוא יהיה, פחות או יותר האחרון (אולי "לילות לבנים" עדיין התקרב …) ברמה זו..

בכל מקרה, מגיעים ל 1996 ועל אדוות "לבכות לך" שזוהה עם גפן לא פחות מאשר עם אריק, מגיע "המכתב". אלבום שקסטתו הכרוכה בעטיפה פסיכדלית ורודה, כמובן עם סמל השלום, ליוותה אותי  באביב 96' והחליפה תקופה ארוכה של נוגות עם "רדיו בלה בלה" ועמיר לב…

שיר הנושא הקסים אותי, מוסיקלית אפילו יותר מטקסטואלית. כבר אז הבנתי שגפן ג'וניור ,למרות יכולתו לדייק במילותיו, אינו משורר וזאת בלשון המעטה. עדיין החזקתי פעמים רבות גיטרת אוויר ב"עצוב בלעדייך" בדירת הסטודנטים העלובה בבית הכרם, מול החלון הצופה לבניין תע"ש שייהרס בקרוב וישאיר מקום לנתיבי בגין העתידיים…התרגשתי עם "אמא תראי" ו "מחר כבר לא יבוא"…התגעגעתי לאירלנד דרך "עונות" העולץ…בקיצור- אהבתי.

לעולם לא אשכח את הערב ביוני אותה שנה כאשר מעבר לאוקיינוס, כדורסלן צעיר בשם דורון שפר, אחד מהאנשים האהובים עלי באותן שנים, עמד לבחירה בטקס הדראפט של ליגת הכדורסל האמריקאית. העורך המוסיקלי של ערוץ הספורט, בחור בעל מעוף ללא ספק, הצמיד לאחד קטעי הוידאו האופטימיים את השיר של גפן ששר, איך לא, את השורות "עוד ועוד ועוד, אף פעם אל תפסיק, אל תפסיק לחלום". והעור נעשה חידודים חידודים ונפש יהודי הומיה ושאר ירקות…

אז שפר התאכזב באותו ערב ומעולם לא זכה לשחק עם הגדולים ביותר, חזר לארץ, חזר בתשובה והמשיך כל העת לחלום. גפן המשיך מפלטינה לזהב ומזהב לפלטינה בלי סיבה מוצדקת באמת, הפך להיות דמות מרכזית בטלוויזיה המסחרית ובתחרויות שירה מעושות.

ואני המשכתי לחלום, והמשכתי להשתנות, שנתיים לאחר מכן הכרתי את אשתי לעתיד ופרודתי בהווה, הקמתי משפחה וגידלתי ילדים, עברתי ועישנתי, רזיתי והשמנתי, כתבתי והופעתי, לימדתי והרציתי, אוכזבתי ואיכזבתי ורק דבר אחד בטוח: מכתבים – הפסקתי לכתוב…

יום ששי סיפור אישי, והפעם :הנין של האח של ביאליק ואני בברלין.

משגב, 2016.

לעיתים משתלשל אני לנסוע חזרה הביתה מיום עבודתי במונית. הנהגים מתחלפים ונעים בין דמויות צבעוניות כזיקית תחת התקפה לטיפוסים חיוורים ושתקנים עד כדי כך שאני מקפיד לבדוק מדי פעם באופן אישי שיש אכן אדם ליד ההגה.

היום , מעט לפני היציאה לדרך, עצר הנהג החייכן והקפיד להשחיל דיסק און קי אדום כשור הבד אל בין שפתותי שקע ה USB"שתהיה כאן מוסיקה. הכי טוב מוסיקה" אמר לי ברוב הבעה לפני שבחלל המונית התפשטה לה חסרת תשוקה לחלוטין Desireless שאיחלה לנו מסע נעים בינות הכבישים הגליליים.

אוזני טרם נזקפו לחלוטין אבל עניין רענן החל לרשרש בי. יש לי כאן עניין עם איש שאשכרה עיצב לעצמו פסקול לנסיעה , ואפילו התאים אותו נושאית ! שווה לעקוב אמרתי לעצמי ועצמי ענה לי "טוב".

ההמשך לא איכזב: הנהג אלון , די.ג'יי בגימלאות, דובר רוסית ואיש חביב למהדרין הטיס אותי לאייטיז עם סטאטוס קוו, אלפאוויל ובונג'ובי, ולמרות מה שגלעד כהנא דרש, לזה ייקרא הארד קור ולא יעזור בג"צ.

בעלייה המאומצת בואכה הירידה שהיא אימת כל ברקס, כאשר ברקע להקת "ברלין" מפצירה בנו לקחת נשימה, שאל אותי אלון אם אני מורה. הודיתי באשמה. "מה אתה מלמד?" "ספרות". נדמה שהוא רק המתין לתשובה הזאת בדיוק: "אם אתה מורה לספרות אתה בטח מכיר קרוב משפחה שלי !".

כן. אני בהחלט מכיר את ביאליק, סחתי לו לאחר שהתברר מי אותו קרוב משפחה ספרותי ואנטי אנונימי בעליל. כולם מכירים. זורח, סיפר לי אלון כי אי שם בעברו, סבו, או אבי סבו היה בן דוד של חיים נחמן. שקלתי אם לשאול אותו אם הוא מכיר את שירתו, ביוגרפייתו או תו כלשהו …אבל אז התחיל Forever Young ומשהו בי רמז שעדיף ים של דממה על חילוץ מאולץ של סודות.

הוצאתי תפוח בשל מן התיק ונגסתי.

 

יום ששי סיפור אישי והפעם על אשה קטנה ואור גדול.

2012, הגליל.

הסיפור האישי של היום אינו עוסק דווקא באירוע מסוים, ספציפי, אלא דווקא בשיר מסוים וספציפי עד מאד שהעניק לי הרבה כח פעמים רבות ואינו נמאס עלי אף פעם. אלוהים יודע שדרושים לי הרבה כוחות בשבועות אלה וכמו שודאי שמתם לב אם קראתם כבר את הפינה השבועית הזו (ואם לא.. גגלו "יום ששי סיפור אישי" או הכנסו לבלוג "טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים") , צלילים עבורי הם מאגר אנרגיה מזדמן ושופע.

בינות הדיסקים הרבים המגיעים לפתחי הגיע דיסק בכורה של זמרת שלא הכרתי, זמרת בשם ריף כהן אשר כותבת את מילות שיריה יחד עם אמה פטריסיה אורי כהן (כמה אומנים אתם מכירים שעובדים יחד עם הוריהם על אלבום?…) ושרה בצרפתית, בערבית וגם…בעברית.

נכבשתי מיד. האלבום הרשים אותי כל כך ובכל החזיתות: הגישה הווקאלית, הגישה העיבודית, ההשפעות הצפון אפריקאיות והמגע הצרפתי, התחושה של אשה קטנה ודקה עם כח אדיר שעומד אל מול העולם בעוז ובאומץ- הכל עוד מלפני שראיתי קליפ אחד.

בינות השירים של האלבום A Paris אהבתי רבים: את Je Cours, המרוץ התזזיתי ברחובות, את שיר הנושא כמובן ועוד אולם השיר שעבר כמכווה בנפשי, השאיר חותם של כח היה שיר שנחבא במקום בו בדרך כלל שירים הולכים לאיבוד….שיר בשם "הנה האור", שיר לפני אחרון באלבום בכורה מופתי , שיר אנרגטי, רודף אור, רודף טוב, אמיץ וכזה שלא משאיר שום ספק שהשער, כבר נפתח, הנה האור, חלון נפתח וגם עוד דלת, הנה האור, לא יעצור, תנו לעבור…..

ובכל הזדמנות, בכל נסיעה בה מזדמן השיר בינות שירי הדיסקונקי המשפחתי שתוארו הולך מתערער עקב ארועי ההווה, אני לא מוותר ורודף אחרי האור. אף פעם לא . תודה ריף.

 

יום ששי סיפור אישי עם קצת חלב ומעט דבש.

הזמן: ראשון לציון, תחילת שנות השמונים.

במדינה של ערוץ אחד, נתלינו בנפלאות הבוקעות מן המסך כדברי אלוהים חיים. כנער על סף יומולדתו העשירי התכנית "זהו זה", תכנית שבאדיבות "ההוא עם החולצות" מספקת לי עד היום את אחת הטי שירטס האהובות עלי, הייתה בגדר צפיית חובה חובתית בהחלט.

בין שלל הפינות, בין ספי ריבלין לבין יואב קוטנר, בין דני מוג'ה לבין שולה חן ובין להקת "ברוש" ל414155, הבליחה יום אחד להקת "חלב ודבש" עם פינת השיר השבועי, פינה שבועית בה קובי אשרת, אחד המלחינים הקליטים והנעימים אי פעם במחוזותינו, מנפק עוד פנינה חלבית למילים של שמרית אור, אהוד מנור ואחרים.

יהודה תמיר השרמנטי והגבוה, ראובן גבירץ האיש והחיוך ושמוליק ביל"ו שתמיד איכשהו נותר בצד כתעלומה משהו, שרו ליד לאה לופטין הבלונדה המתולתלת, פליטת שוקולד מנטה מסטיק ומי שאמורה הייתה להיכנס לנעלי העקב הגבוהות של גלי עטרי והלהיטים הרבים שביצעה יחד עם שלישיית הגברים כגון "גלגל ענק" ושלא לדבר כמובן על גדול שירי השבעים שלנו….

בינות השירים, ואת כולם, בלי יוצא מן הכלל, אהבתי אז, בלט מאז ולתמיד שיר שעסק במוסיקה עצמה, מעבר למילים. זה הלך כך:

כשהמילים עוצרות כדי לחשוב

ממשיכה המוזיקה לזרום ולנשוב

באפיקים של אור וחום

אותי לוקחת אל מקום

שאליו לא יוכלו המילים להגיע

אל מקום שהמילים לא יוכלו להביע

 

מוזיקה היא געגוע

אל הנעלם

לדברים שלא ידעתי

ואולי לא אדע לעולם

 

כשהמילים עוצרות כדי לחמוק

ממשיכה המוזיקה לחלום ולחבוק

ברגעים של אין אונים

היא מפזרת עננים

וטווה את חוטי הזהב שם בחושך

כל כולה הבטחה מהבהבת לאושר

 

כשהמילים עוצרות באין מוצא

ממשיכה המוזיקה קלה כנוצה

להתקדם ללא לאות

היא ממלאת את הבדידות

באחת שנפשי לאיטה מציירת

באחת שידי בידה מפרפרת…

 

והמילים של אהוד מנור, עם הטאץ' הקסום של קובי אשרת, תורגמו בפי הלהקה, בדיוק כשמה: חלקות כחלב, מתוקות כדבש, ואני, עוד מאז היותי ילד בן עשר עד עצמם היום הזה, תמיד מוכן לעוד כפית.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע : אווזים בנהריה.

כמעט שלושה שבועות חלפו מאז הונחתה עלי בכוח בשורת הדימום המוחי. הגוף קרס וכל התכניות היפות, של שגרת הקיץ ושל ריגוש הוצאת הספר עם ראיון בתכנית ששי בבוקר בגלצ, הרצאה כאן באזור ועוד ועוד, נזנחו לאנחות.

כמובן שהבירוקרטיה הרפואית לא דילגה עלי והייתי עד, בין דמדום לדימום, למרוץ המפרך של נגה רעייתי בין פקיד אחד למשנהו, בין התחייבות אחת למשנתה ובין מוקד "דחוף" אחד ל"בהול" שני. בין מורפיום ממסטל אחד לאיסור מייסר על קימה מן המיטה, ניהלתי מלחמה בשמירה, מבחינתי, על צלם אדם.

היינו אז בשרות מילואים בגזרת רפיח. את המחלקה שלנו הציבו במחסום קרני. בשער. עוד זכורות לנו לחיצות היד עם הקצינים הפלשתינים שהגיעו ושוחחו אתנו מעבר לשער, אז, כשחזון רבין עוד היה בתוקף, שריר וקיים.

עוד זכורה לי, ותמיד תיזכר, השמירה במגדל כאשר הטרנזיסטור השמיע את הדרמה בכיכר רבין, מתחילתה ועד סופה. בדרך הייתי חייב להודיע לכולם מה קרה לנו, למדינה, לעם, אולי מאה ק"מ צפונית משם. "מישהו שומע אותי??" צרחתי בקול ניחר. "מה?" ענה אחד מוותיקי הפלוגה לאחר כמה נסיונות נואשים. "ירו ברבין !!" כמעט בכיתי מתסכול. "מה??" "ירו ברבין…" כבר נחלשתי והצטנפתי, כמעט מועד אחורה אל פינת מגדל השמירה, לא יודע מה לחשוב.

יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים , חדש דנדש מהשקיות….

2007, חורף תל אביבי שמזכיר יותר קיץ, חצר בית הספר "אנקורי".

אז איך נהיה סחבק מבקר מוסיקה? זהו הרגע…
בעודי "שומר" על תלמידי התיכון בחצר הגדושה ומשוחח עם חברי הטוב דאז המורה האגדי למתמטיקה אדם, אני מקבל טלפון מאיש מערכת התרבות של גל"צ, מכרי מזה שנים, נועם.

יום ששי סיפור אישי והפעם : תל אביב, 1988.

קשה להפריז בהשפעה שהייתה למתי כספי על חיי. לא רק על העדפותיי המוסיקליות אלא גם על התנהלות, האהבה הגדולה שלי לשירה, הבנת רבדים אחרים, שקטים ועמוקים יותר לכותרת "גבריות", אוניברסליות תרבותית ועוד ועוד.

בחורף ובאביב של 1988 , בעת הכנות לנסיעה במשלחת נוער לארצות הברית, הכרתי את אלי, ירושלמי עטור רעמה מתולתלת וקסם אישי, גיטריסט בחסד וכספילוג אדוק. מי שיהפוך מאוחר יותר לרופא, בדיוק כפי שתיכנן בימים ההם, היה שותף לאהבתי הגדולה לימים הראשונים של מתי הצעיר, הימים בהם אלוהים אמר בפעם הראשונה, נח חגג עם השיבוטה, הכוכב העז, מתי רגע אחד כיוון בבקשה, יום ששי חזר, הלכנו למעונך יום יום ועוד ועוד.

יום ששי סיפור אישי והפעם, משהו חם, מחמם ו…בום !

תובל, 2009.

היה זה ידידי צביקה לקח היקר שהזמין את הלהקה הירושלמית הזו להופיע בצהרי שישי ביישוב הקטנטן שלנו. זה לא קורה הרבה שאומנים מגיעים עד אלינו, מטפסים את ההר, חוצים את הכפר , צולחים את היער וחולפים על פני הרפת בדרך להופעה ממשית אצלנו…בין האמיצים שכן הגיעו היו עלמה זהר, סי היימן, אלון בר ויונתן שפירא ממש אתמול. אפילו אהוד בנאי נתן כמה שירים פעם, גם דרך ידידו צביקה…אבל העניין הוא בחבורה המתחממת.

יום ששי סיפור אישי, מוקדש לאחיין הזעיר שנולד הלילה לאחותי צחית, לאישה נמרוד ולאחיינית הקסומה יערה.

שירי ערש הם עניין וותיק. רב תרבותי, על זמני.

החל מקיץ 2002 עת הפציעה לחיינו שקד, דרך חורף 2005 בבואו של רתם וכלה בשחר של נטע חדש בגליל בקיץ 2010 ועד בכלל, נדרשתי לשאלה הגורלית : "מה מתאים לשיר לאחר תום הסיפור, או השניים ששומעים ילדיי לעת ערב לפני השינה שלהם וההתנפצות שלנו אלי ספה…".

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים, המקום: מחבוא לא ידוע, השנה: 2025.

הרבה מים זרמו והרבה טרוריסטים חמקו במנהרות בעשור שחלף מאז צאת האלבום "אני לא בפסקול" שסיפק לפינה השבועית הזו את שמה ושהיווה נקודת ציון במוסיקה הישראלית ויצא בנקודת הזמן אותה מכנים היום הפרשנים הפוליטיים "תחילת עידן ממלכת בנימין".

כבר אז, בקיץ 2015, הקיץ שבו דייויד בלאט , היום יושב לבטח בביתו במסצ'וסטס, כמעט זכה באליפות הNBA וגרם לזיקפה לאומית בקנה מידה הסטורי , "האח הגדול" עדיין צולם בתוך אולפן, יו"ר הכנסת אורן חזן עדיין היה ח"כ טרי ושנוי במחלוקת והמפקחת הכללית מירי רגב עדיין הייתה שרה זוטרה ופרובוקטיבית שהרתיחה את דמם של אומנים רבים, האלבום של הלהקה שעשתה קאמבק לאחר שלושים שנה היה יוצא דופן בחריפותו, במדויקות שבו ובעיקר היה זה שהחזיר לגדולה סגנון שהיה נדיר עד כמעט בלתי קיים במוסיקה המקומית: פאנק.

לחברי הלהקה (דני דותן, אלי אברמוב שהלך מאז לעולמו, עובד אפרת ועודד פרח שהחליף את המתופף המנוח ז'אן ז'אק גולדברג) המיין סטרים אף פעם לא היווה סביבה ביתית. כאשר הם חזרו לאלבום נוסף, מצופה ומיוחל על ידי קהל רחב יחסית, היה להם חשוב להכריז כבר בתחילה "אני לא בפסקול" ולעשות זאת כאאוטסיידרים מוחלטים- למדינה (יום העצמאות, החדשות, יום הזכרון, המפלגות), להוויה היומיומית (מעליות, קניונים, בתי חולים, זיונים) ואפילו לסמלים מאחדים כמו יום הזכרון ויום השואה.

המילים של דני דותן זעקו "טיפשים טיפשים/ תצאו מהחורים" והזהירו מפני "תאוות האומה/ למציאות מדומה" כאשר הסאונד שורט, הלמות הביט קיצונית והכל אומר מצב חירום אבל אף אחד לא רצה להודות בטיפשותו והנה, עשר שנים לאחר מכן, המאמר הזה מופיע במחתרת לבעלי קוד סודי בלבד.

לצעירים שבינינו קשה לתפוס אבל בעבר הלא רחוק התואר "משתמט" למי שלא התגייס לשרות צבאי היה מביש וחריף. "הקליק " שרו על רצון להשתמט מכל מה שנכפה לטעמם על הישראלי המצוי: החלום, המקום, הזהות, הרעות (רמז לשיר של להקת הנח"ל מהעידן המוקדם של המוסיקה הישראלית, משהו דומה להרכבים המטכ"ליים של היום), מהמיסים, מהצבא,מהכיבוש ואפילו מהשואה.

חברי הלהקה יצאו כנגד השלטון והשיטה בכל הכוח, היום,עבור אותם מסרים בדיוק, הם היו מאבדים את רישיון הנהיגה והזכות לצאת מן הארץ… בשיר אחר באלבום, "סוחרי הצביעות", מעיד דותן על עצמו "אני זרוק אני דפוק/ חסר אחריות/ אני לועג לחיים/ שלכם הם מציאות" ולא ידע שהוא מתחיל שנים של מחאה מוסיקלית חריפה שישראל לא ידעה כמוה מעולם.
האנרגיות השליליות הללו לא נבעו משנאה. הן נבעו מתחושה קשה של חידלון, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, ציבורית, עממית, You Name It .

"החוזה שלי עם הארץ" הזכיר אז לרבים את כתבי האישום החריפים בשירה, פזמונים ומחזות שהטיח חנוך לוין בפרצופה של החברה הישראלית במשך שנים רבות עד מותו בטרם עת על סף הכניסה למאה הנוכחית. דותן ואברמוב יצרו בשיר הזה תחושת חירום, תחושה של סף תהום, של רצון עז להימלט, של בחילה. הגיטרה של אברמוב סיפקה אז פראזה בלתי נשכחת שקישרה את המרחב הגאוגרפי תרבותי המקיף אותנו עם אסוציאציה לסירנה של רכב חרום דאז, לא רחוקה מהצליל של סיירות הפיקוח על הפגנות הנהוגות כיום ושאותן אני שומע כעת דרך חלון המרתף שלי אי שם בדרום .

הרמיזות לרגאיי ב "המנון למלחמה" לא באות להקל על דבר ולא לרכך דבר. "השמש זורחת על פני נקמה" כתב ושר אז דותן ואין לי אלא להזיל דמעה רותחת במיוחד כמאמר משוררנו הלאומי לשעבר ביאליק ב"לבדי" לפני למעלה ממאה ועשרים שנה למשמע השורה "באופק הקר רצים ילדים/ רוקדים ביחד על פרחים מחוקים".

במחווה ל"רעש לבן" של ברי סחרוף , עושה "הקליק" צעד אחד קדימה: הפאנק מקבל ממד של רוק ואלקטרוניקה והמחאה הופכת מקסימלית: "כחול לבן הוא דגל שחור" כותב ושר דותן, "אזרחים אהובים של השכול והתופת/ רוקדים בלילה עם כל המתים" הוא מתריס ולא עוד מסתפק ב"לא רוצה שתדליקו לי נר", אחד מסמלי המחאה המוסיקלית של מלחמת לבנון (הראשונה מבין השלוש כמובן) אלא יוצא למתקפה חזיתית. דותן בכל זאת מכליל את עצמו בישראליות שהוקיעה והקיאה אותו: "לפני שנגמור" הוא מזהיר ולא "שתגמרו" וכן הלאה. הוא רוצה לברוח אבל לא בורח, רוצה לצאת אבל לא יוצא. הבית שמתמוטט לטעמו יתמוטט כנראה עליו וכמו על כולנו. לא ידע עד כמה הוא היה קרוב לאמת..ואולי ידע גם ידע.

לאחר צאת האלבום רבים חשבו שהשיר "לג'וקר אין פנים" התייחס לראש הממשלה דאז ולנשיא המכהן כיום בנימין נתניהו. דותן הכחיש בראיונות עיתונאים שמדובר בכתב אישום אישי אבל הכינוי ג'וקר דבק, נדבק ולא תמיד למורת רוחו של הממשל. "המלך הקר… אין בו אהבה, אין בו בטחון, אין בו הבטחה" כתב דותן ושיקף תחושת רבים באותו קיץ רחוק.

ב 1963 הוצג לראשונה המחזה של המחזאי האירי סמואל בקט "Play" המציג דמויות השתולות בעפר ורק ראשם משתרבב החוצה ופולט שטפי מילים בלתי נגמרים בדרך לסיום של חוסר תוחלת מוחלט. השיר "בין הקברים לפרפרים" מהווה שיקוף של הקליק לאנשים שחיים חצי גוף באדמה, לחברה הישראלית של לפני עשור: הוגו בוס, ורסאצ'ה, ברייטלינג, חינוך קלוקל, חוסר נאמנות, מסכי פלזמה, מניות וכל אלו יחד במסווה של שיר עליז וקצבי מהווים את חיי הישראלי דאז בין הקברים לפרפרים.
מהם הפרפרים הללו? הסיכויים לאושר שהוחמצו? חיי החיילים הצעירים שאבדו בעימותים שלא פסקו מעולם? או שמא הפרפרים האמיתיים שמרחפים מעל הקברים כאשר הסכסוך המזרח תיכוני והקונפליקט הפנים ישראלי לא נוגע להם כלל..

אז מדוע שר דותן ב "ריקוד עם השטן" "אין בו רעל להמון/ אין בו לעג לשלטון/ אין בו מוות וטירוף/ אין בו כעס ואסון" ? דותן כותב "כי העולם הוא די רקוב/ מה זה חשוב" ובפעם הראשונה באלבום לא האמנתי לו. לא האמנתי שבשנות החמישים לחייו דותן ככותב ו"הקליק" כהרכב רק הוציאו קיטור. אולי רק השיר הזה, הספציפי, "ריקוד עם השטן" היה לאותו ריקוד שתיאר את המוגלה והמשקעים שפרצו החוצה לכל אורך האלבום כטהורים ללא כאב וללא ייאוש. ומי יודע, אולי הקליק ידעו את העתיד לקרות והכינו לעצמם אליבי בגוף היצירה?..קשה להאמין.

"אני לא בפסקול" העמיד את המוסיקה הישראלית בקיץ 2015 בזווית חדש/ה מול המראה החברתית. חבורת הווטרנים לימדו את גל היוצרים הצעירים שהציף אז את הרשתות החברתיות ("פייסבוק"..זוכרים? ) מה תפקידו של אומן מלבד לשמח את הבריות כמאמר שיר עתיק של פרסקי, ויצרו מסמך חברתי חשוב לא פחות מהישג מוסיקלי.

נשתמע בשבוע הבא בפינה נוספת של "בין הקברים לפרפרים", תכניסו מהר את הילדים ! עוד מעט יש האפלה.

יום ששי, סיפור אישי, והפעם על מה שבלב ועל מה שלא.

חיפה, קיץ, 1987.

כמורה, אתה נדרש פעמים רבות מספור להתמודד, ביודעין או שלא ביודעין, עם קשיי ההתבגרות של תלמידיך שעוברים, לפחות לפי תפיסתם, את התקופה הקשה והמורכבת ביותר בתנאים הבלתי הוגנים ביותר שניתן לשער…

יום ששי סיפור אישי, השבוע חולמים אחר השמש.

הזמן: ששי אחה"צ, טיפה לפני השקיעה.

המקום: ארץ ישראל.

נדמה לי שזה התחיל אי אז בשנות השבעים, 1978 ליתר דיוק, מעט לאחר שצמד "הפרברים", החנונים הכי קוליים במוסיקה הישראלית  מאז ולתמיד, הוציאו את אלבומם שכלל את השיר של יורם טהרלב וסשה ארגוב.

"בין הברושים והכרם שנית נעבור
בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק
ערב יפה וחמים
שט על גגות ותלמים
אנו כמו כל החולמים
אחר השמש."

הרבה הרבה לפני שהילד העירוני הבין, ולו חלקית, את הנופים שצייר כאן טהרלב, נדמה שהיה זה הרדיו, רשת ג' ליתר דיוק, שהשיק לראשונה את הקשר הבל יינתק בתודעתי בין ההרמוניה הקולית המופלאה של חורי והרפז עם משבצת הזמן הקסומה של ערב ישראלי של יום ששי, טרום השבת הנכנסת, לא משנה באיזו צורה היא מתנהלת ומתקבלת…

לו על כתפינו נשאנו שנית תינוקות
לו רק יצאנו שנית לחרוש ולזרוע
לו רק יכולנו לקצור
לו רק לצאת ולבצור
לו רק ידענו לנצור
חדוות הנוער.

את נשיאת התינוקות תמיד קיבלתי באורח רגשי, רגשני אפילו. טוב, אולי ניתן להצביע על הרגשנות הבלתי חשאית בעליל של השירה הפרברית אבל , בכל זאת, תודו שזה מעט מוקדם לחוש רגשות אבהיים בגיל תשע , עשר…

שקט, ורק צעדינו נותרו על השביל
לילה ירד על צמרות הברושים ועלינו
טל על שיחי ההרדוף
על הבריכות והסוף
טל על ראשך הכסוף
ועל עינינו.

השיר הזה הוא שיר של מעגל חיים ומי אם לא יורם טהרלב, תמלילן יוצא דופן באישיותו, בחדותו, במילותיו ובאופטימיות שבהן, יודע לכסוף לראש כסוף ולגרום לי לשמוע בהתרגשות את השיר הזה ליד היקב בראשון לציון, בעמדת שמירה בגזרת הר דב, ברחבת חדר האוכל בקיבוץ שמיר, בדירת הסטודנטים הקטנה בבית הכרם, בבית הראשון בגבעת המבתר, בטיול ברחובות כפר הס, בעת שטיפת כלים עם קול ילדים מאחוריי בתובל, כאשר גם הם, גם אני, וגם "הפרברים", כמו תמיד, חולמים אחר השמש.

 

יום ששי סיפור אישי והפעם על לילות קיץ חמים, מתחממים ו…

איני יודע מתי זה בדיוק התרחש אבל אני מניח שהקראש הראשון שלי בשיר של דן מינסטר ומתי כספי ארע מתישהו בעשור הראשון של חיי ( 72'-82') ויודע בוודאות שהקול הראשון ששמעתי שר את "בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה" הוא הקול הגבוה והמרחף של מלי בורנשטיין, החברה של יוני רכטר, סולנית צוות הוויי של חיל התותחנים ב 1971, שביצעה לראשונה את כספי בן ה 23 שאף, ככה על הדרך, החליף את המתופף שלא הגיע להקלטות…מספרים שאורי זהר כה התלהב מהשיר עד שלא הפסיק להשמיע אותו בלופ ב"ציפורי לילה" בגל"צ…כילד, תמיד הולכתי קסם על ידי המילים, המוסיקה , הביצוע וגם..על אף שלא ידעתי זאת אז…העיבוד האקוסטי הנפלא.

אי אז במהלך שנות השמונים המאוחרות התוודעתי גם לביצוע של מתי כספי עצמו לשיר , מה שהתחיל ומעולם לא סיים את היחס הדו-ערכי, אמביוולנטי יעני, לאלבום "צד א צד ב", אלבום עם עטיפה נפלאה, שירים משובחים, גישה..איך נאמר זאת? כל כך שונה…

אבל התאהבתי שוב בשיר אי אז באמצע שנות התשעים כאשר גידי גוב בקדחת הקאברים של "לילה גוב", אירח את מאיר בנאי לדואט אלוהי ממש בתכנית שלו: שניהם טסו עם השיר הזה לשחקים והעיבוד הנפלא של עדי רנרט עם חבורת הנגנים הנפלאה שכללה בין השאר את אבי לייבוביץ' בטרומבון ואת אלווווון הלל בתופים, החזירה את השיר הנושן לתודעה ולרגש שלי ושל כולנו.

פגשתי את השיר שוב כאשר יצא פסקול הסדרה "לווייתן בחוף שרתון", סדרה שמלבד הצצה נדירה לעופריה של כוכבנית מסוימת לא השאירה רישום אך פסקולה כלל כשיר נושא ביצוע אחר, שונה, כמעט קריר של רונית שחר ל"בלילות הקיץ". לא יודע היכן הכפר ולאן נעלם עץ התות בעיבוד הזה אך שמחתי לפגוש גם בו על סף שנות האלפיים…

ודווקא את הביצוע של אריק איינשטיין מתוך "אנשים אוהבים לשיר", אי אז מאמצע שנות השבעים, שמעתי לאחרונה רק בשנים האחרונות…קורה …וכך הוא עצמו, הביצוע כוונתי, לא כלול ב DNA של השיר בנשמתי . אבל מבחינתי, אני מתכוון לשכב מתחת לעץ התות בכפר הגלילי בו אני חי (או עץ אחר) לשבת, לדבר, לפתוח ספר ישן, ולהמתין לפגישה מחודשת עם דן ומתי. בינתיים? שום דבר אחר אינו קורה.

 

יום ששי סיפור אישי ב @טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע: איך אני תמיד מחמיץ את קובי אוז ??

תחנה ראשונה: חורף 1998, תל אביב. אני צועד לי במורד שדרות בן ציון, נהנה לי, סטודנט ירושלמי שטוף רוחות קרות מן השמש הזיוונית של מישור החוף והנה- כמו בחיים, כי זה באמת בחיים- קובי אוז, האיש והאגדה שממש לאחרונה הוביל את "טיפקס" לתת נשיקה לדוד, פוסע במתינות עם כלבו, עם קוקו קטן מאחור וחיוך רחב. גברת דילמה קופצת במהירות לבקר: להתגבר על ביישנותי ולגשת, לשוחח, להחמיא, אולי אפילו להעביר כמה דקות של דיבור צפוף על מוסיקה ? או להמשיך בדרכי, למנוע מעצמי מבוכה, היסוס, חוסר נוחות? סירוב רחמנא ליצלן?. אמרתי לגברת דילמה תודה ושלום וניגשתי מלא עזוז, מריץ הרבה שורות פתיחה בראש ( "החיים שלך בלאפה" כיכב בהן…) אולם באמצע דרכי המתארכת אל האוז ניגשה צעירה תל אביבית קטנה וחייכנית אל היעקב ונראתה כה טבעית עד שהמשכתי לי , כאילו אל העבר השני של הרחוב, מבואס ומקלל את האירי הזה, מרפי, יימח שמו שלא ימצא לעולם תלתן מרובע עלים…

תחנה שניה: אביב 2000, כפר הס. במהלך לימודי התואר השני, כתבתי, במסגרת תכנית אישית, סמינריונים הנוגעים למוסיקה ישראלית פופולרית. בקורס "פולקלור בספרות העברית" בחרתי לעסוק באלבום "דיסקו מנאייק" האהוב כל כך בביתנו וכתבתי אודותיו בהנאה רבה. טענתי אז שהוא יצירת פולקלור לכל דבר וכי "טיפקס", בראשות אוז, היא להקת פולקלור עממית. נלהב מהרעיון המקורי, במרכאות או לא במרכאות, ביקשתי לשלוח ליוצר הראשי בלהקה את עבודתי. הדפסתי, כרכתי ושלחתי לכתובת ש"השיג" עבורי מכר. כוסס ונרגש חיכיתי לתגובה כלשהי אך הימים חלפו והמנגינה עברה לה ותיבת הדואר במושב השרוני נותרה ריקה מטיפקס עד שיום אחד, כגולנצ'יק שחזר ממילואים בצאלים, המתינה לי, מקווצ'צ'ת, עטורה בחותמת אדומה "דבר הדואר לא נדרש", מעטפה חומה, קרועה, רטובה. אולי סמי וסומו ישבו עליה? אולי…

תחנה שלישית: תל אביב, 2015. שנים חלפו, יצרתי קשר, אינטרנטי, עם קובי אוז והוא אף השתתף בפרוייקט "בחירות בטנא G " ובחר שירים שהלחין/שר/עיבד מתי כספי…באותה תקופה לערך הוזמנתי אף לביתו של אוז להופעה לכתבים/מבקרים שתקדם את האלבום "חלום עקבותיך" בעקבות אריק איינשטיין. כגלילי אוהב ביתו, חייב לומר , התעצלתי, גם טיפה התביישתי. שלחתי אז את אודי ארליך כתבנו בלונדון לביקורת ההופעה הראשונה והאחרונה שלו בטנא ג'י…

ההחלטה הזו הפכה להיות סמל לעצלותי בביתנו מאז ומעולם…

 

2017, הגליל העליון (עמיר ומשגב): את תכנית סיכום השנה של טנא ג'י הגשתי ברדיו קול הגליל העליון ועם קובי אוז הצלחתי לשוחח לאחר שכמעט פספסתי גם את ההזדמנות הזו עקב פקקים בדרכו לתכנית הצהריים שלו ביום ששי…השיחה הייתה נעימה וקולחת ובה אמר לי אוז כי ככל הנראה פורמט האלבום מבחינתו כבר פשט את הרגל…חודשים חלפו ואני מגיע לחדרו של מנהל בית הספר בו אלמד בשנה הבאה וממתין לזמן הפגישה. לפתע נכנסת מורה ושואלת "למה לא באת לראות את קובי אוז?". דממה.

"מה קובי אוז? מתי ? איפה ?"

"עכשיו, בדיוק סיים. באולם הספורט!"

עוד חמש דקות, פגישה עם המנהל. מה עושים? את האבסורד שבעניין נניח בצד לשנייה. אז ככה עושים (את גברת דילמה בעטתי לכל המדרגות…) :

י קובי, שמעתי שאתה ממש כאן לידי במשגב…אשמח להיפגש לכמה דקות אם יתאפשר..

רביעי 13:20

אנחנו בדרך לאבו עלי אברהים בסחנין לאכול שווארמה

 

אז כבר בפעם אחרת…תבלו! חומוס בעראבה אצל אבו סאבר גם מומלץ,.,

בפעם אחרת…

ברור קובי. בפעם אחרת…

וככה החמצתי, כמו תמיד, את קובי אוז.

 

"אולמי נגה – טיפקס כסמן של תרבות עממית חלק א' "

"אולמי נגה – טיפקס כסמן של תרבות עממית חלק ב'"

"חלום עקבותיך – ביקורת אלבום"

סיכום תשע"ז במוסיקה הישראלית – רדיו קול הגליל העליון

עבודת כפיים – ביקורת אלבום.

בחירות בטנא G – פלייליסט של מתי כספי בעריכת קובי אוז

 

 

 

 

'

 

יום ששי סיפור אישי והשבוע על תמונה, ובעצם, על כמה תמונות….

הזמן: תחילת שנות השמונים, לפחות בהתחלה…

המקום: ראשון לציון, לפחות בראשית…

מי יודע מתי בדיוק זה קרה אבל אי אז בתחילת שנות השמונים, כאשר התכנית "ארבע אחרי הצהריים" התחילה להתנגן בגלי צה"ל, שמעתי, כך אני מניח, לראשונה את הקטע "תמונה" שהלחין יצחק קלפטר ובו שרה יעל לוי הצעירה והזכה , לפחות כך זה נשמע, את ה"דה בה דה בה" שלה ונכנסה להסטוריה…

אמנם הקטע כבר פתח את "שיחות סלון", האלבום המופלא של יהונתן גפן ו "להקה טובה" מ 1978 אבל ספק רב בלבי אם אכן התוודע אליו כבר אז הילד בן השש בשיכוני ראשון לציון אי שם ליד היקב…סביר להניח שהאלבום של יעל לוי מ 1982 שנפתח עם אותה נעימה/ווקאליזה (לא בדיוק ברור…) תרם יותר למספר הפעמים בהן שמעתי את העיבוד הנפלא של דני סנדרסון לקטע המיתולוגי הזה.

"שיחות סלון" היה אחד מהאלבומים החשובים של נעוריי. מכתה ט' לערך כבר חרשתי היטב קסטה מעורערת וידעתי היטב כי לאחר "תמונה" הזרוע שריטות תקליט יגיע "אהבת שבוע הספר העברי" התל אביבי והבוהמייני כל כך, ומשם למדבר לשיר האהבה הבדואי והלאה הלאה אל היקום היפה והמורכב כל כך של יהונתן גפן שעדיין לא יכלתי להבין אפילו מקצתו…

באביב 1990, הקלטתי יחד עם שני חברים חיפאים את האלבום "המחתרתי" "הכבש השבעה עשר" ושם, שימש "תמונה" כפסקול ל"קוצים" המתוק והחינני של גפן:

"אבא רוצה שאנשק לו

(נשיקות זה מה שאבאים רוצים)

אך איך אפשר לנשק אבא

שעל שתי לחייו צומחים קוצים?"

כך שאלה מיה רון (מי יודע היכן היא כיום?…) והגיטרה של קלפטר הייתה לה כרקע סבלני ועדין…מספר חודשים לאחר מכן, כתבתי מילים שיתאימו למוסיקה , טקסט שנעלם מאז והתחיל ב "יושב אדם/ מביט אל/ קצה השמיים…" ומסתיים ב "הנה הים…"….ושהוצאתי במסגרת חוברת שירים בתוליים טיפ טיפה לפני שעברתי לנעליים אדומות ולעיניים אדומות בהתאם…

עברו שנים רבות, לאחר שש שנים סיימתי להיות מבקר האלבומים של "בילוי היום" בגל"צ. ידעתי שזו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שלי לסגור מעגל עם "תמונה" , העזתי ואף זכיתי לערוך תכנית אחת של "ארבע אחר הצהריים" וכך יצא שעל רקע ה"דה בה דה", נשמעה השורה "ערך את המוסיקה: גיא טנא" ונדמה שהמסגרת, הושלמה סופית.

במשך השנים הייתה התמונה גם שער הרומן "שיני חלב" שהוציא גפן או התמונה שמלווה את "שיר של רנדי ניומן" בקובץ הפזמונים "אתם זוכרים את השירים"…אבל נדמה לי , שמאז שעברתי עם משפחתי הגלילה, כל שדרוש לי הוא להביט מבעד לחלון הסלון ולהתחיל לפזם לי תמונה .

 

 

 

 

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע : עלילות יהורם בפנסילבניה…

מחנה פרלמן, סטארלייט, פנסילבניה, קיץ 1988.

מחנה הקיץ של תנועת הנוער העולמית (סליחה, ארגון…) יצא לדרך כבכל שנה בתרועה רמה כאשר מאות, אם לא אלפי בני נוער אמריקאים ומעט כאלה שאינם אמריקאים הגיעו עמוסי מזוודות לחודש שלם בהרים הקסומים של צפון מזרח ארה"ב. בין בני הנוער, תריסר ישראלים צעירים, נרגשים ומלאי מוטיבציה עד שזה מפחיד. מוטיבציה למה? למה לא בעצם? להיות המנהיג הטוב ביותר, המדריך, הנציג, הישראלי, האזרח, והרשימה עוד ארוכה….

היינו מגובשים לאחר חודשים של חזרות ומפגשים, ראינו זה את זולתו ברגעי משבר ושמחה והיינו מוכנים לכבוש את המחנה בסערה צברית חסרת גבולות. זה לא קרה…

האמריקאים כבשו אותנו, ההומור, הנוהגים, השפה, הביטויים, המסה האדירה- נכבשנו בקסמם ולאחר כמה שבועות בהן מצאנו עצמנו דנים באיזה cerial אנו כה אוהבים ולמה הכי כיף היה ב dorm 10 כי הוא היה הכי לוקסוס וכיוצא באלו זוטות, הבנו שאכן נכבשנו…צריך לעשות מעשה ציוני ומהר…

בריקודי העם שרקדו במחנה היינו תותחים. אפילו מאותגרי המחול שבינינו שאבו עידוד ויוזמה מהצלילים הביתיים שקרנו בווליום מטורף מהרמקולים של המחנה. כולנו רקדנו ועבדכם , ששנים סופר לו שכאביו הוא יכול לרקוד ולהנות מזה, נהנה במיוחד. \
היו "האחים והאחיות" ו "ניגון עתיק" ו"הורה ממטרה" ושלל דבקות מסוגים שונים ועוד. אבל הלהיט הגדול, ואיך אפשר שלא עם לחן ועיבוד כל כך כובש, הגיע מיהורם גאון, שכל העת הזכיר לנו שעוד לא עשינו די…

יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע על מחברת עטופה כחול והתרגשות גדולה:
ספטמבר 1983, בי"ס "חביב", ראשון לציון.

הגיעה העת והגענו לכתה ו', בוגרים (כמעט) גאים של בית הספר העברי הראשון בעולם וככאלה ניתנה לנו האפשרות הקוסמת, אפשרות לה חיכיתי כבר שנים של…שעור זמרה.

בבית התרגשתי ודאגתי לשמר ולהניח בצד את העטיפה הכחולה השקופה האהובה עלי ולעטוף בה דווקא את המחברת בה תיכננתי לרשום ולהעתיק מילות שירים ישראליים ונפלאים למשעי.

לא כולם היו שותפים להתלהבותי. חלק ניכר מן הבנים קיטר וראה בשעור הזדמנות נפלאה לעשות …ובכן..כל דבר אחר ואילו רוב הבנות שיתפו פעולה בנימוס מסוים ובחביבות אך לא יותר…
והנה נכנסה המורה, נדמה לי ששמה חווה, לא בטוח בכך, מבקשת להוציא מחברות ומודיעה שאת השיר הראשון שנלמד כתבו פנחס אלעד (מילים) ודוד זהבי (לחן) בשנות השלושים וקוראים לו "מלאו אסמינו בר" והוא הולך ככה:

מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן
בָּתֵּינוּ הוֹמִים, הוֹמִים מִתִּינוֹקוֹת
וּבְהֶמְתֵּנוּ פּוֹרָה –
מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה
וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן?
מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה
וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן?

ואני חשבתי לעצמי בעודי כותב את המילים הוותיקות בכתב לא יציב " הלוואי שנלמד פעם שיר שאני מכיר, משהו חדש יותר…". שארית השנה עמומה אצלי לחלוטין. אולי חווה יצאה לחופשת לידה ולא חזרה, אולי המירו את השעור בשעור חקלאות או תזונה, הצ'ופרים ההיסטרים של כתות ו' בזמן ההוא,ואולי הרושם מ"מלאו אסמינו בר" היה פשוט גדול מדי…

יום ששי סיפור אישי בטנא ג'י והפעם על איש בבוקר בבוקר.
תיכון משגב, העשור הנוכחי.

רק הגעתי ללמד בתיכון לפני כחמש שנים וכבר זכיתי לקבלת פנים חמה מצוות אבות הבית המיוחד שפתח לי את חדרו שהוא כמובן מבצרו לשימוש חופשי ואני, שמחפש לעיתים הפסקות שוקטות בין השעורים והתרחקות מה מעדת מורות ומורים משוחחים על ענייני השעה והשבוע, קפצתי על ההזדמנות והפכתי, לאט לאט ובעזרתם של דן ורמי, לבן בית.

רמי הוא איש קסום, מסוג האנשים שטוב לבם נודף למרחקים ומקרין על זולתם. מסתבר במהרה ששלמה ארצי מצלצל אצלו תדיר מתוך "שפויים", בערך שלושים ארבעים פעמים ביום והוא? לא ממש אהב את השיר אלא קיבל אותו בירושה מבנו… והצלצול…טעון החלפה…

ישבנו בשעה אחת של רצון וחלון וחשבנו מה יהיה הצלצול הבא של רמי…בכל זאת יש כאן עסק עם אישיות. שלמה ארצי היה חייב להישאר, זה נתון….

הפעלתי את הסורק האוטומטי במוח (עם שלמה ארצי אין צורך בסיוע אינטרנטי) ותוך זמן קצר התברר שהתשובה די ברורה. סיכמנו? שאלתי את רמי? סיכמנו ! ענה, פתאום קם, והמשיך ללכת, עד עצם היום הזה.

יום ששי סיפור אישי והפעם, זיכרון לאורך השדרה:
אמצע העשור שעבר, שרות מילואים אי שם בשומרון.

עולה לשמירה בפעם המי יודע כמה וכחייל ותיק מרשה לעצמי כבר להכניס לאוזן אחת אוזנייה ולהשקיף מהפסגה בה אני נמצא אל מישור החוף והשרון. העייפות גדולה, רק חזרתי מ"ביצוע" בלילה הקודם, הגעגועים גדולים כאשר בבית מחכים אשה, ילדה בת ארבע ותינוק בן חודשים ספורים עטור אבעבועות ואני, כאשר במצוקה, פונה תמיד אל הצלילים.

ולפתע, דורי. לא ברדיו, בתקליט…" מימין הפרדסים וקור חודר, יש שמש/
מכתבים מהחזית לעורף וללב /השדירה משרה עלים ושמש בין שלכת /
ואני עם עט ומחשבות מכה מילים"

כך ממתיק דורי סוד ואני מצטמרר וזוכר את השירים שכתבתי אל מול ערפילי הלבנון בן שמונה עשרה וגרוש…

ולמרות שכבר הכרתי את "עשרים ריחות לאורך השדרה" , העיבוד של מתי כספי והגיטרה של קלפטר והחליל של שם טוב לוי, משהו קפץ בי יחד עם האפ-טמפו הפתאומי שגרם לי, באמצע הבאסה, להתחיל לזוז ואף חמאסניק לא יכל לפגוע בי אז. אולי רק לרקוד.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע על טייפ קטן, חמישה בני משפחה וארבעה שירים.
ראשון לציון, 1985.

זה היה כנראה יום קיץ כי אחרת איני יכול להסביר את העובדה שכולנו היינו בבית. איכשהו לא זכורה לי דווקא אווירת שבת. לביתנו הגיע טייפ חדש, סטריאו (!!!) עם התכונה המופלאה של הקלטה חיצונית, משמע, ניתן לדבר/לשיר לכיוון הכללי של המכשיר ולשמוע את קולך המוזר מייד לאחר מכן…

אמא הייתה ראשונה להתייצב למשימה לאחר שאחת מהקלטות של אחותי הקטנה הוקרבה מיד למשימה. "קום והתהלך בארץ" בקול הרך של אמא הוחלף בביצוע של אבא לאותו שיר בדיוק בקולו הנמוך והנעים (רק היום אני חושב לראשונה על המשמעויות של בחירת אותו שיר בסיטואציה כזו של רישום קולך בנצח…).

אחי הגדול בחר ב"יא-ליל" של להקת פיקוד מרכז, להיט גדול באותם הימים, ודאג ללוות את השירה בתיפוף סטריאופוני על צדעי המכשיר. אחותי הקטנה שרה את "לא נעצור" של אלילתה דאז ירדנה ארזי ואני שרתי את "המגפיים ש ל ברוך", רוטט מהתרגשות, מרגיש חלק מהמשפחה באופן מוסיקלי במיוחד.

לא חלף זמן רב עד שהטייפ המפואר לכאורה החזיר נשמתו לבורא. הקסטה לעומת זאת, שרדה. היכן היא כעת?, זו שאלה אחרת. הזכרון המתוק כנראה יישאר לנצח…

בוקר יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על עבר שקם לתחייה, מאפרה וריקוד.

תובל, 2013.

עמית פוזננסקי, המלחין עטור השבחים לתאטרון ולקולנוע ("הערת שוליים", חנוך לוין) היה חניך אהוב ונחבא אל הכלים אי אז בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים בתנועת הנוער בראשל"צ. כבר אז הוא היה מוסיקאי מחונן והיה אף מוכן לתרום את כשרונו לכל מיזם בסניף.

עם השנים הקשר בינינו התנתק ורק כעבור עשרים שנה לערך, דרך הרשת הכחולה, הקשר התחדש. עמית שולח לי את הדיסק החדש משירי משוררים שהוציא יחד עם זוגתוהזמרת והכנרית יעל שחר ואני אוהב מאד ומתמוגג במיוחד משיר אחד, "את ואני" , למילים של נתן זך שמגלם בתוכו אנרגיה חיובית וכשרון בכל פן שהוא.

בתי הבכורה שקד היא חית במה. זה היה ברור כבר לפני שנים. את האפשרות שלי להחיות מחדש את חיידק התאטרון הרדום קשות שלי אני יכול לממש רק עם שקשוקה. שקד , הכוונה.

יום אחד ב 2013, אני משמיע את "את ואני" של פוזננסקי ושחר בסלון ולפתע, כמעט בלא הכנה ובספונטניות גמורה, שקד ואני מתחילים לרקוד את השיר ולהינות מכל רגע. הרוטינה הזו חזרה על עצמה מאז פעמים רבות והשיר הזה, עבורי, תמיד יהיה מתנה גדולה של רגעים קסומים עם בתי הבכורה ועל כך אני אסיר תודה.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על שתי אהבות ויחס חם אחד.
ראשון לציון, 1989.

כמה יפה וכמה מסובך להיות מאוהב בלי צל של מושג מה עושים עם זה, איך להתנהל, מה להרשות לעצמך ומה לא ועד כמה מותר באמת להנות מרכבת ההרים הרגשית הזו של גיל ההתבגרות (רמז להבנת הדברים ניתן לקבל בשגרירות ורשה…).

דווקא באמצע החודשים הראשונים לזוגיות הצעירה עם חברתי דאז גונב לאוזניי שאחת מחברותיה אוכזבה קשות מ"תפיסתי" המוקדמת. עם אגו מנופח ומוחמא התחלתי להיות נחמד לאותה חברה, בלי שום אג'נדה מיוחדת. מסתבר שאותה חברה הייתה מבינה גדולה במוסיקה וכמו אוהבים מוסיקה באשר הם שם החלה הראשונה להכין עבורי קלטות.

נדמה לי שהקלטת הראשונה (צד ראשון עם Animals של פינק פלויד) הייתה זו שהביאה לי לראשונה את דני ליטני בשיא של "יחס חם". תמיד מוקלט כאשר צדו השני של התקליט ראשון, התרגלתי להתחיל את המסע עם שיר הנושא ראשון ולא עם "ציף ציף מעל הרציף" שאמור היה היה להניע את גלגלי הרכבת של המאזין קדימה.

"יחס חם" הוא אלבום נפלא ואהבתי את כל השירים בו : הדרמה והפיוטיות של "אמרת שתחזרי" ו"אדם זקן", הכאב של "אופליה", הכיף של "ציף ציף" ו"בראש אחד" ועוד ועוד. אבל תמיד זכרתי ושאלתי את את עצמי האם מקרית היא העובדה שח. החליפה את צדדי התקליט וביקשה קודם כל יחס חם בכוונה? פה ושם?

יום שישי סיפור אישי והפעם על הרינגטונים/נעימונים שמלווים אותנו והופכים להיות כבר הרבה יותר משיר.

כבר מסוף שנות התשעים שחרותנו אבדה לנו. לאט לאט פקעה הלגיטימיות שלנו להיות לבד, לא זמינים, חופשיים לאחר שעות העבודה וכן הלאה. בהדרגה רצינו לרכך לעצמנו את השינוי הלא פשוט הזה בדרכים מדרכים שונות, המוסיקה באורח לא מפתיע הייתה אחת מהדרכים הללו.

השמע לי את רינגטונך/נעימונך ואומר לך מי אתה ? אולי, בואו ננסה.

זה התחיל עם הסטרנגלרז שרים חום זהוב, המשיך לרפובליקה שהיו מוכנים לצאת לדרך, התחלף בדרמטיות לשם טוב לוי הצעיר שעשה לי "קטע נעים", למוניקה סקס עם "מכה אפורה" ולשרי עם "דם חם". מבובלים? גם אני…

הבאים בתור היו יוני בלוך ויעל קראוס עם "נוף אחר", שלמה ארצי עם הנעימה "דרכים" והפרברים עם הפוגה הקטנה שלהם. יוני רכטר שר לי על "יום יפה" בכל מזג אוויר ומצב רוח ואז הגיעו ברי ואינפקטד משרום להשמיע לי "יומולדת" בכל אחד מימי השנה. נגמר? ממש לא…

"ל'אמור אלאבי" ניגנו ושרו לי כוורת באוזן, ELO דאגו שלא אפספס את הרכבת האחרונה ללונדון, אריק וידא שאדע ש"אחינועם לא יודעת", טום ז'ובים ואליס רג'ינה שרו לי על הגשם שיבוא בנעימון שהתחיל לאט ובעדינות בדיוק כמו גשם וגידי גוב שוב התאהב כל פעם מחדש…

ומה היום? כבר לא מעט זמן התקבע אצלי השיר הנאיבי, הנוסטלגי והקסום "בלב אחד". מכירים? של חדווה עמרני? אה..אולי תזהו אותי לפי "סלאם עליכום, בוא תגיד שלום…"

השמע לי את רינגטונך/ נעימונך ואומר לך מי אתה? הנה ניסינו אז, מי אני ?

בוקר יום שישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים וזהו הזמן ל"יום שישי סיפור אישי" והשבוע על חנות שהיא סמטה, סמטה שהיא חנות ואלבום בכורה יפהפה אחד.
ראשון לציון, 1980.

בגיל אחת עשרה החליט אחי הגדול לקנות את תקליטו הפרטי והאישי הראשון. יחד אתו הלכנו לחנות "סימטת המוסיקה" שקישרה בין רחוב רוטשילד הסואן לרחוב אחורי קטן ובכך נתנה את שמה או להיפך לסמטה הקצרצרה…

היום אני מניח שהחנות לא הייתה מרשימה אותי מבחינת גודל או היצע אך לילד בן שמונה היה מדובר בריגוש גדול והצבעים המבריקים מעל גבי העטיפות היו לא פחות מרגשים מהשמות שאזכה לזכור מהביקור ההוא: סטיווי וונדר, בי ג'יז, שיחות סלון, שלום חנוך.

הבחירה נפלה על תקליט המציג על עטיפתו בחור חביב בעל רעמת תלתלים מכובדת וחיוך שרמנטי. פעמים רבות הנחתי את התקליט של אריק סיני בידיים רועדות ושמעתי שוב ושוב את השירים הנפלאים שבו, רובם עובדו ע"י מתי כספי באורח לא מפתיע כלל, חלקם , כמו "שיר פרידה" נכתב ע"י שלמה ארצי וכמובן ש"דרך הכורכר" הציג לראשונה את המלחינה קורין אלאל.
כמה שנים לאחר מכן הייתי אני בטקס קניית התקליט הראשון שלי אבל זה כבר סיפור אחר שיפרש במועד אחר…

יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על תקופת תום, צחוק וצבע עם להקת "לולה".
ראשון לציון, אמצע שנות התשעים.

אף אחד מאתנו לא היה מוכן למהפכה המטורפת שהביאה חבורת "פלטפוס" למסך הקטן. כמו שפוטים היינו מתייצבים מדי יום שישי בחמש וחצי לראות את גרייניק "מרררר" ואלתרמן "דפוק", תומש "המדרדר" ותומר יוסף בתאטרון פיזי מדהים, חנן לדרמן "שבתא" ודני קרפל "איש החרגול" וירדן בר כוכבא הנפלאה וכולם ביחד מייצגים אותי כמוש לא ייצגו אותי בחיי בקומדיה העבשה מבית היוצר של רוממה.

תל אביב, פתיחת האלף החדש.

הלכנו להישתנקן קצת ובטוב לבנו בקניות אני קורא לחברי יקירי אורון ואומר לו : "אתה חייב לשמוע את זה. "פלטפוס" מוציאים אלבום… " ולעזאזאל חוסר הדיוק….והצלילים של "ימים של שקט" מילאו את חלל הרכב הקטן ביופי טהור ובהמון תקווה.
מאוחר יותר התברר "ימים של שקט" כפרוייקט עצמאי ומלא קסם. המוסיקליות של גרייניק וההומור והדמיון של אלתרמן,בר כוכבא ויסמין קידר הרכיבו אלבום שדי ברור היה מלכתחילה שיהיה חד פעמי…
ולמי שהולך לים היום שלא ישכח ש"הנה הנה באה המדוזה" .

יום שישי סיפור אישי בטנא ג 'י והשבוע על קומונה, ירושלים ורוקפור.
ירושלים, 1998:

הייתי אז בשיא תקופת התיאטרון שלי, היינו חבורה מגובשת שנעה בין הפקות שונות ונסיונות אומנותיים מעניינים בד בבד עם עבודות שונות ומשונות. נדמה לי שבשלב מסוים הדרכתי במקביל בארבע מסגרות ירושלמיות שונות…

על ההדרכה בהוסטל האוטיסטים כבר סיפרתי כאן אבל ענייננו היום קשור לבית ברמות בו גר זוג מוזר במרתף ושמיניסט שהוריו עברו מרכזה והפך להיות אחד מהיקרים לי. נקרא לו א'.

נדמה לי שא' ראה בי, אם לא דמות אב (הייתי בסה"כ בן עשרים ושש…) דמות של אח גדול..וכאשר הייתי פנוי מלימודים, עבודה וחזרות, שרוע על פוטון ובוהה בארבע קירות משובצים גלויות שתי וערב, תמיד היה מגיע א' ומציע לי פתרונות לשעמום בעלי רמה זו או אחרת של לגאליות….אני מצדי תמיד ניסיתי להוות דמות אחראית …במידה זו אחרת עבורו.

נדמה לי שנגה הייתה אצלי כאשר א' סיפר על תוכנה חדשה במחשב שלו שיכולה להמחיש בעזרת גרפיקה את גובה הצליל , את הבסים ועוד במוסיקה שמושמעת במחשב. "תביא משהו לשמוע" אמר א', "אבל שיהיה טוב, לא כל הזקנים האלה שאתה שומע". בלעתי את עלבוני ושלפתי את האס המנצח.

תמיד אהבתי את הקטע הפותח של "האיש שראה הכל", נדמה לי שהרגע בו ראיתי את א' בן השבע עשרה משתתק בפליאה ואז עוצם עיניים בהנאה ושילך לעזאזאל המחשב עם התוכנה שלו, רק הגביר את אהבתי לקטע הנפלא הזה.
החיים נמשכו ודרכינו נפרדו, א' הגיע לחתונה שלנו לאחר שנתיים ומאז ראיתי אותו פעם אחת ואפילו שוחחתי עמו לאחרונה. החיים לא הקלו עליו אבל שנינו זכרנו כמו אתמול את הערב בו פתאום ?! איחד אותנו לנצח.

שמש כחולה.

דרכים דרכים דרכים. שריטות שריטות שריטות. הכול מעורבב לאורך ולרוחב ובכל הכיוונים, ומבעד לעיגול הכחול כתם בהיר של שמש.
הילד לא ידע כאשר ירד לחדר האשפה שימצא מין אוצר שכזה: תקליט אמיתי, שלם, והחשוב מכל – כחול שקוף כמעט לגמרי, אם לא לוקחים בחשבון את מארג השתי וערב של עשרות שריטות לבנות וארוכות שעיטרו את פני התקליט כאילו טיגריס גמדי השחיז עליו את ציפורניו.
הוא הניח בזהירות את האוצר המצולק על הרצפה המזוהמת, רוקן את הפח והלך להתיישב באחת מפינות מגרש החניה של הבית המשותף, שולף ביראת קודש את הדסקית הכחלחלה, מציב אותה בזוויות שונות מול השמש. הנה מגרפה והנה שערות ספיחס כמו אחרי הביקור אצל הספר במדרחוב, הנה רשת דייגים והנה… רגע, ספיחס ומחוספס הן מילים דומות… העביר אצבעותיו על הקווים החרוטים למרות שידע שאסור.
לילד לא נמאס מהתקליט התכול, אבל הוא החליט לנהוג לפי שאמרה לו מורתו היום בשיעור עברית של כיתה ב', שלכל דבר יש מידה, והחל לעיין בעטיפה השחורה. איש אחד שעון על מקל עבה ושחור עומד כשמעליו – הוא הבחין שזוהי אישה, והיה גאה בכך – רגליים של גברת, אבל לא ראש. לאיש לא ראו את העיניים משום שהוא הרכיב משקפי שמש, כמו של אבא ואימא כאשר הולכים אתם לים בשבתות. אבל האיש היה לבוש ולא נראה כמו מישהו שהולך לים. חבל.
הוא הפך את העטיפה והבחין שהאיש והאישה נעלמו כלא היו. רק נעל של אימהות נשארה, כחולה כמו התקליט, ניצבת בחול ליד גלגלים ענקיים. היה נדמה לו שזו משאית. הוא תמה על כך, והפך שוב את העטיפה על מנת לבדוק האם הנעל היא של הגברת ושמא איבדה אותה. הוא גירד בראשו המסופר, מתקשה לעכל את השינוי החד – משני אנשים כמעט לנעל אחת בודדת.
הוא ניסה לעיין ברשימת השירים, כבר ידע לקרוא היטב וכולם החמיאו לו על כך, אך הוא שמע את קולה של אמו קורא לו מן המרפסת, כנראה לא בפעם הראשונה, כי הבין שקולה נשמע כבר זמן רב, ועתה נוספה לו מתיחות. על כן ארז היטב את אוצרו וטיפס במדרגות הביתה, רץ חזרה למטה להביא את דלי האשפה וחזר וטיפס ונכנס.
כמה פעמים אצטרך לקרוא לך? התלוננה האם, והילד ראה שהיא עייפה אך מנסה לחייך. הייתה תכנית על עפיפונים ועל איך עושים אותם. הילד מעולם לא נמשך לעפיפונים ולעבודת יד, ותכניתה של בתיה עוזיאל שבדיוק הסתיימה לא הייתה אהובה עליו. תראי מה מצאתי, התגאה בפני אמו והניף את אוצרו התכול, מחליט אינטואיטיבית שהעטיפה המוזרה עם האנשים הנעלמים לא תעניק לו נקודות במבחן הקבוע של הכנסת אוצרות אל תוך הבית.
שוב הבאת זבל הביתה? מאיפה זה? קדרו פניה של האם. זה לא זבל! הכריז, גרונו נחנק ועיניו נמלאות דמעות כמי שרק חיכה לתגובה שכזו. זה כחול וזה נדיר! התיז ונמלט לחדר הבנים שאותו חלק בצוותא עם אחיו הבכור.
החדר היה ריק, קול ויכוח בין סבתו המגוננת ואמו נשמע מן הסלון. הוא ניער את הרעשים מעליו, הוציא בעדינות את האגם התכלכל הגבה גלי והניף אותו כנגד השמש השוקעת בכתום חלמוני.
כשפקח עיניו החדר היה חשוך מלבד אור הניאון הקטן שמולו היה רכון אחיו. מן הסלון נשמעו קולותיהם של אביו, שחזר סוף סוף הביתה, אמו וסבתו. תפסיק כבר להתבכיין, אתה סתם מביא זבל הביתה ועכשיו הם רבים בגללך, עקץ אחיו מבלי להתיק מבטו ממה שהיה מונח על השולחן, והילד הפנה אליו את גבו ובהה בנעל האישה הניצבת בחול כמו פסל, מקפל קלות את ריבוע הקרטון השחור הבוהק, אומד בלי דעת את הברק שנזנח לאנחות בין פחי האשפה.
ולפתע הבין את פשר גמישותו של הריבוע, קפץ ממקומו, וגולגולתו נחבטה במיטה העליונה של אחיו. בעיניים דומעות מכאב זינק על אחיו בפראות וצרח, איפה התקליט שלי, איפה התקליט, תחזיר לי אותו, ולא הפסיק עד שספג מרפק כואב באפו והתכדרר מיילל מכאב ועלבון במיטתו.
למחרת, כאשר הבית היה ריק (כמעט, הוא אף פעם לא היה ריק לגמרי), הוא שם בחרדת קודש את צד א' של הכחול שקוף והניח את המחט לשמוע צליל עמוק ונמוך של גיטרה, ואת הזמר, כנראה האיש ששעון על המקל, שר על או אל מישהי שלעולם לא תדע. הילד לא הבין מה לא תדע ואם לא תדע ממילא אז למה לטרוח, אבל הוא החליט לעצום עיניים ולרבוץ על השטיח. לנצל כל שנייה של מוסיקה, עם מטאטא בתור גיטרה או בלי.
הוא לא היה זהיר והוריד במגושמות את המחט, גרם שריטה דקה ובוהקת משלו, חש דמעות של צריבה, כאילו העיגול לא היה מלא בשריטות ממילא, כנראה אלו שהביאו אותו לפח הזבל מלכתחילה… השירים היו יפים. על חייל, על עפיפונים, וגם מנגינה אחת עם שיר אבל בלי מילים.
כאשר הרים ראשו ראה את סבתו עומדת ומביטה עליו במבט שלא ידע לפרש. אף פעם לא ידע לפרש אותה, אולי פחד מהזוועות שנשאה עמה והושתקו ממנו, הוחבאו, בכל זאת היה רק ילד. הוא חטף את התקליט כאוצר, צילק אותו שוב מעבר לכל סיכוי להאזנה, אבל לא היה לו משנה. הוא נשכב על המיטה והניח את העיגול בינו לבין החלון המואר אור בין ערביים פרברי.
דרכים דרכים דרכים. שריטות שריטות שריטות. הכול מעורבב לאורך ולרוחב ובכל הכיוונים. ומבעד לעיגול הכחול כתם כהה של שמש.

יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם, לציון עשור למלחמת לבנון השנייה, על הסטוריון שרצה להיות סופר, שקים מרשרשים ורותי נבון אחת.
השנה: 2006.
המקום: מחנה כינוס לקראת היציאה לגבול לבנון.

התחושה הייתה מוזרה. זו לא הייתה מלחמת אין ברירה, ממש לא. זה גם לא היה מבצע נקודתי, בכלל בכלל לא. ההרגשה הייתה בעצם, מהתבטאויות המדינאים, עם או בלי כיסוי על המשקפת, עם או בלי הוראות לברוקרים, דרך מחסור מביך בציוד לחימה וכלה בתרומות פרטיות של בן משפחה נדיב זה או אחר, שתסמונת ה"יהיה בסדר" דחפה כאן את הקצה ובגדול…

יום לפני שנסענו הלאה , להתגודד, מאות רבות של לוחמי מילואים בשטח שהיה מהווה כר נוח לאסון לאומי אילו רק קטיושה אחת מבין הרבות שנשמעו מסביב הייתה פוגעת קרוב מספיק, החליט מישהו , רגיש ונוסטלגי, בענף חינוך של צה"ל או משהו כזה, לשלוח אלינו תגבורת למוראל- את רותי נבון.

גררתי את ידידי זאב ההסטוריון שטרח על כתיבת יומן מלחמה והיה מעט מבואס באותם רגעים היות ועדיין לא היה ממש בתוכה. "רותי נבון, אני לא מאמין !" קראתי לו והוא, אקדמי וצנוני כהרגלו, ענה : "אשתו של רפי רשף?" ואני התעלמתי, מנסה לדחוק לקצה מוחי את התחושה שהאפשרות לראות בפעם הראשונה את רותי נבון בהופעה עשויה לסמל משהו פטאלי, איזה סוף רומנטי לחיים של מי שהקים משפחה רק ארבע שנים קודם לכן.

רותי הייתה נהדרת, יפהפיה כמו שציפיתי, גם לאחר שלושים ושתיים שנה מהתמונה על עטיפת האלבום והקול היה באוזניי הרבה יותר מהקול היפה ביותר ששמעתי מזמרת ישראלית אי פעם. כשעזבה, הרגשתי את המלחמה עוטפת אותי ללא פתח יציאה.
באוהל, כשמסביב חברים צובעים בשחור ומאפילים שקיות שתייה של 5 ליטר כי התרומה לגדוד הייתה בצבע כסף ובסאונד מרשרש זאב קורא לי פתאום "אתה בטוח שהיא לא הייתה נשואה לרפי רשף?".

יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על מונית שרות חיפאית, ניפוח מסטיקים והחלפת קסטות:
הדר, חיפה, 1991.

היציאות הביתה מקו לבנון היו נדירות ויקרות ערך. כך, הגעתי עולץ בטרמפים לחלק הבלתי מוגדר הזה של חיפה במטרה לתפוס מונית שרות תל אביבה. נעתרתי לשידוליו של נהג מונית שנראה לי הגון יחסית ונשענתי לי על הקיר שידע עשרות , אם לא מאות, שכבות של מודעות במשך השנים.

בווקמן ניגנה קסטה של "לורד פלימנאפ", להקת פרוג ישראלית שהוציאה לא מכבר אלבום ראשון וכעת ניגן עמה חניכי דאז והמלחין המהולל כיום, עמית פוזננסקי. אל מולי ניצבה נערה בת גילי, צבועת שיער ומושפלת מבט. גם היא אחזה בווקמן, מודרני וגדול משלי. זהוב.
בעוד אנחנו נקראים ע"י הקברניט למרכבת הזהב שלו נדחקה לפתע הנערה לפניי וכך מצאתי עצמי מתמרן בסרבול חיילי אופייני אל פינתה האחורית של המונית.
"אבי ביטר מכיר??" פנתה אלי לפתע הנערה, ריח קינמון עז נודף הישר אל נחיריי. "הוא מלך השירים, נוגע לי ישר בלב !". נאלצתי לענות שלא, רק הכרתי באותה עת את תמיר גל ועדיין לא נחשפתי לאיש,למרירות ולאגדה.
""הוא שר פה עם ליאת בנאי. אותה אתה בטח מכיר !" השבתי שמשפחת בנאי ידועה לי היטב אבל את ליאת טרם הספיקותי להכניס לארכיון. הנערה הביטה בי בעיון תוך כדי ניפוח בלון מסטיק מרשים שהגיע לקיצו בטרם עת.
"מה אתה שומע?". רוק מתקדם השבתי לה, חבר'ה ישראלים באלבום מצויין, סאונד אנגלי כזה, קריר.

עיני איילה היו לה. עכשיו שמתי לב. "אני אוהבת קריר. תביא לשמוע. הנה קח מתנה". היא מוסרת לי את הקלטת ומושיטה כף יד פתוחה לקחת את שלי. נפרדתי בכאב מ"לורד פלימנאפ" וראיתי את צדודיתה של הנערה מתמסרת בעיניים סגורות ללהקת הפרוג רוק מראשון לציון. אצלי, נלחץ הplay וחגיגת צליל שפעה ממנו :

עזבתי את הבית לא שמעתי לך
הלכתי עם בחור שאותי פיתה
רק צרות וצער גרמתי לך
איך לא שמעתי אבא, לא שמעתי לך
אני רוצה לחזור הביתה ולבקש סליחה.

רציתי להגיד תודה אבל היא כבר נרדמה לי על הכתף. עם המסטיק בין השפתיים.

היישוב תלם בהר חברון, 2004.

כחייל מילואים הייתי מקצועי עשרות מונים מכחייל סדיר. היכולת לשאול שאלות, להבין מה קורה, להתחבר עם אנשים ללא הלחץ המתמיד של השרות הסדיר סייע לי להיפתח ולעשות את הנדרש ממני טוב יותר. הרבה יותר.
שרות מילואים אחד שלח אותנו לגזרה מערבית לחברון וליישובים שלא שמעתי עליהם בעבר כגון תלם ואדורה. יחד עם עוד שלושה חיילים הופקדנו על אבטוח היישוב/התנחלות ועבורי, למרות דעותי הפוליטיות, זה לא שינה כלל.

האמת, יחסית לשרות מילואים ולזה שבבית השארתי את נגה לבד עם שקד בת השנתיים, היה לא רע בכלל: אסף, מאבטח ב"הילטון" תל אביב ואוהד שרוף של הפועל ירושלים בכדורסל היה אחראי על הרטבים , ליאור, דוקטורנט במכון וייצמן היה אחראי על האש, גל, עורך דין דתי היה אחראי על בדיחות הקרש ומדי פעם הגיע גם רומן, טכנאי של בריכות שחייה שגר בשומרון ובכוח חיוכו הגדול תמיד רומם את מצב הרוח…

חג הסוכות הגיע ולאחר פטרול קצר התמקמנו לנו לפק"ל קפה בעוד אני מוניתי לפעילות חינוך ותרבות שתעביר את המשמרת בכיף. נדמה לי שזה היה עם רומן וליאור כאשר הוזמנו ע"י אחד התושבים לסוכתו. סיפרנו לו שהתכוונו לדרוש ולחפור בשיר של נתן יונתן, "הרדופים" וזה בשמחה אמר שכל לימוד משמח אותו ושבכיף…

"הרדופים" הוא הכינוי בשפת הקשר הצה"לית להרוגים בקרב. סביב זה פיתחתי תיאוריה שלמה והפלגתי בה כדי לנבור בקרביו של השיר היפה הזה של נתן יונתן , המשורר והאב השכול. היה מרתק, השאלות נשאלו והתובנות נשקלו , התה נלגם ותופינים הוגשו.

"בסוכות נהוג לא להכניס עצב אל מתחת לסכך" פלט לפתע המארח מתחת לשפמו (תרתי משמע..) וחמק עם הכוסות אל תוך הבית ואני, מופתע והמום, שלחתי מבט אל רומן שגירד בכיפתו והשיב לי מבט מרגיע וטפיחת אדירים על כתפי :" אתה בסדר אתה, אל תדאג". וביחד, חצי במבוכה, חצי בתחושת חגיגיות של לימוד שנגע בלב, חמקנו החוצה, חגרנו אפודים, והמשכנו לפטרל בתוך הלילה.

המקום: כפר הס, השנה: 2000.

העזיבה את ירושלים הייתה הצעד המשמעותי הראשון שלנו כזוג נשוי טרי. אישית, לא יכולתי כבר לחכות לעזיבה של העיר שכל כך אהבתי. הכובד והאפרוריות, התחושה שהגיעה העת למשהו חדש, הפרוספקט של לגור יחד במרכז הלהיב אותי. נגה התלהבה פחות אבל אהבה גם את הבית בכפר הס, דירה מתחת לבעלי בית קשישים וליד לול תרנגולות עקודות שהמסו את לבנו בכל פעם שהנענו את "יוסי", הרנו האפור או עברנו ברגל בדרך לצרכניה.

השנה בכפר הס לא הייתה פשוטה. המרחקים היו גדולים והרעיון המבריק שלנו של לגור איפשהו באמצע בין אוניברסיטת חיפה למכון האקדמי בחולון, HIT של היום, הבריק כמו יובל שטייניץ בראיון בו הוא צריך להעלות רעיונות משל עצמו…
עבדתי אז בהדרכה ובריכוז נוער והוספתי עבודה על בסיס שעות אצל הירקן שלבושתי שכחתי את שמו. הוא היה לבבי וחביב, מעט קמצן אבל העניק לי לחמניה עם נקניק וקולה בכל יום. אז חשבתי שזו שיא הנדיבות..במיוחד לאור קמצנות התשרים הבלתי נתפסת של המתעשרים החדשים שמילאו את הרחבת המושב הותיק. חודשיים עשיתי שליחויות עבור הירקן, חמישה עשר שקלים היה סך הטיפים שקיבלתי מאנשים לאורך התקופה כולה….גם בטרמפים היו המושבניקים חלשים. שלש פעמים איחרתי את הרכבת בשל התייבשות מתמדת בטרמפיאדות של אזור תל מונד ועין ורד…

אבל השיר שאזכור יותר מכל משנה זו היה קשור לאסף, החבר החדש ובעלה לעתיד של ידידתי כאחותי לי, דנה, שהביאה אותו עמה לאחד מערבי החברים שערכנו בבית הישן. כהרגלי ערכתי קסטה מתאימה לאירוע והקפדתי על גיוון ואיכות ואילו השיר הראשון נועד לשעשע את האיש החדש , לתת לו איזו ברכה מוסיקלית בשם המוסיקה הישראלית האהובה כל כך. את הצחוק שלו היה אפשר לשמוע עד טירה הסמוכה…ברוך הבא !

יום שישי סיפור אישי והפעם, ירושלים, 1996/7.

התקבלתי לעבודה כמדריך בפנימיית "כרמית" תנצב"ה ויחד עם הג'וב זכיתי בדירה במסדרון התלמידים של כתות י"א. העבודה הייתה קשה אך מתגמלת ועבורי גם מחשלת מאד.
פעם בשבוע הייתי צריך להשכים את הנערים ואת רובו של יום הלימודים באוניברסיטה העברתי עפוץ ומנקר לתוך אספרסו דלוח של הקפיטריה בגוש 8 של הר הצופים בין כללי כתיבה נכונה באנגלית מדעית לבין התאוריה התאטרונית של ארטו או אריסטו….
הלחץ היה קיים תמיד, האחריות על התלמידים הרחוקים מהבית הייתה גדולה והעבודה בתוך מסגרת פנימייתית דרשה הרבה הסתגלות ופשרות, לא ממש הפורטה שלי…

מדי יום שישי אחר הצהריים הזמנתי את החניכים שנותרו בפנימייה, מי שרוצה בלבד, להגיע לחדרי, לשמוע קלטת מיוחדת שהכנתי ברקע , לנשנש קצת ערגליות ותה או קפה, ולקשקש קצת ב"חדר של המדריך", לטעום קצת בית.
אלו היו מהרגעים היפים שלי מאז, ומכל השירים שחזרו והתנגנו בימי שישי אחד נחקק לי במיוחד, אחד עם שורות הפתיחה ששחזרו לי הסטוריה: "נסעתי מאה ק"מ/ בשביל קצת חום" ושמחתי שלעיתים היה חום בלי לנסוע אליו.

אחרי שנה לא הוארך החוזה שלי בפנימיה. הואשמתי ברכות יתר מול התלמידים. כל מי שמכיר אותי כמורה, יתפלץ אל מול ההאשמה הזו. מי יודע, כאשר חזרתי לאחר שנה למסיבת הסיום של החניכים, התחושה כבר הייתה אחרת. מי יודע? אולי הביטוי האהוב על תלמידי אחת מכיתותיי האחרונות "אסור לנשום בשעור של גיא טנא" התחיל אז, בין עמיר לב לערגליות תות שדה.

יום שישי סיפור אישי בטנא ג'י והשבוע:
תל אביב, כיכר מלכי ישראל, 1988.

כל הארץ מלאה חוקה. זאת אומרת שלטים של "חוקה לישראל" בכל חור, על כל עמוד, בכל גליון, סטיקרים, פליירים ותקווה חדשה לכל מי שמאס במלחמת לבנון המתמשכת, באינתיפדה על סיבותיה, נסיבותיה ותוצאותיה, בראש הממשלה שמיר קפוץ החזון ובכלל בכל מי שהיה בכוחו להביא שינוי ולא עשה כן.
לנו, לנוער התנועות האידיאולוג והרומנטיקן, ההורמונלי והפטאלי, הייתה סיבה נוספת לעמוד מאחורי הרעיון השגיב ההוא : האומנים, העצרות,הרוח החדשה שסימנה דור חדש.
נסענו אז בקו 174 מראשון לציון לכיכר מלכי ישראל, או ליתר דיוק, עד להיכן שהאוטובוסים יכלו להגיע צפונית על רחוב אבן גבירול והגענו לכינוס שבאחריתו הופעה של שלום חנוך לרגל יציאת "רק בן אדם" ומשם אזכור בעיקר את "כדי לחיות" המרטיט והעוצמתי שלו:

אתה עובד כדי לחיות
אתה אוכל כדי לחיות
אתה ישן כדי לחיות
ומתרוקן כדי לחיות
כדי לחיות
אתה נולד כדי לחיות
אומרים תלמד כדי לחיות
אתה נלחם כדי לחיות
ונהרג כדי לחיות
כדי לחיות כדי לחיות
מה כבר אתה לא עושה כד לחיות
מה תפסיד אם תנסה
לראות אולי אתה אפילו חי
אתה מוכר כדי לחיות
ומהמר כדי לחיות
אתה שותה כדי לחיות
ומשתכר כדי לחיות
אתה אוהב כדי לחיות
אתה שוכב כדי לחיות
ואז עוזב כדי לחיות
אתה סוגר ת'לב כדי לחיות
כדי לחיות
מה כבר אתה לא עושה…
כי אין בדת כדי לחיות
כי אין בלאום כדי לחיות
כי אין הבדל כדי לחיות
כדי לחיות כדי לחיות
אז תן לחיות
כדי לחיות
כי בא הזמן כדי לחיות
אנחנו כאן כדי לחיות
ובחיים כדי לחיות
צריך לחיות כדי לחיות
אז תן לחיות
כדי לחיות
אתה עובד
אתה אוכל
אתה ישן
ומתרוקן
אתה נולד
אומרים תלמד
אתה נלחם
ונהרג
כי אין בדת
אין בלאום
אין הבדל
כדי לחיות
כי בא הזמן
כן אנחנו כאן
ובחיים צריך לחיות

והקהל עונה והקהל נלהב ואין יודע מי שמע אותו עכשיו ועד שלא ראיתי את "סוף עונת התפוזים" כעשור ואינתיפדה לאחר מכן ואת ההופעה בה שלום (חנוך…) מאתגר את הקהל בשתיקה רועמת, לא ממש הבנתי לאיזו (כמעט) הסטוריה הייתי עד או שותף, לאיזה רגע בו האומן עושה הכל נכון, הכל צודק, הכל חכם והעם? טוב, אין מה לקרוא לו עם,אז כעכשיו, רק עדר, ולא יהודה.

יום שישי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על כל החבר'ה :
מאסטריכט, הולנד, 1996.

סופי הייתה מתנדבת שהגיעה לקיבוץ ואט אט התרקמה אהבה כפי שכל הסטראוטיפים יכלו לתאר. שיחות חולמניות על הדשא בחדר האוכל, ריקודים במועדון הח"ץ, נהיגה בטרקטור בין שורות מטע התפוחים – אני נוהג והיא ישובה מקדימה ואז, לאחר כמה חודשים, החזרה ללימודי אומנות בהולנד.
העצב גדול היה וכך גם הבלבול. מה בדיוק אפשר לעשות כדי להקל על הפרידה, על הכאב? נוסעים להולנד ! קניתי לי חליפה (!) לבנה (!!) דקה (!!!) של "בגיר" (!!!!). דפקתי הופעה אירופאית למשעי וטסתי להרפתקה האירופאית השנייה שלי.
בדירה הקטנה במעונות הסטודנטים מישהו מהחברים תקע לידי גיטרה אקוסטית וביקש שיר ישראלי. הבחירה הייתה מהירה. רק לפני כמה חודשים הבליחה להקת "מוניקה סקס" בשמי המוסיקה הישראלית ואיכשהו, זה היה השיר הישראלי הראשון וכנראה גם האחרון ששמעו הסטודנטים לאומנות באקדמיה של מאאסטריכט:

יום שישי סיפור אישי בטנא ג'י והפעם, על קרוסלה וסרגל שרטוט:
1980, ראשון לציון.

מהרגע שהגיעה טלוויזיה לראשונה לביתנו, מקלט שאני זוכר כויקטוריאני משהו, כמו בסיפור של קישון על העתיקות המחודשות של בנדורי, נתמלאו תקליטי הילדים הרבים שיצאו אז לתכניות הילדים של החינוכית ושל הטלוויזיה הישראלית משמעות חדשה.
לפתע, לפרצופים מן המסך היו כפילים על העטיפות ויכולת ממש לדמיין אותך שר את השירים כמו מעל גבי המסך הקטן.
את התקליט "קרוסלה" אהבתי אהבת נפש, כמו גם את התכנית עצמה. השירים היו יפהפיים ושנים אחר כך הבנתי, כאשר למדתי על שיעור קומתם של המלחינים של האלבום: מתי כספי, קובי אשרת ונורית הירש, מדוע כה אהובה עלי המוסיקה הזו למילים של לאה נאור.
הילדים אוריאל, רחל ורינת שלא זכו לקרדיט מלא על השתתפותם בתכנית ובאלבום, היו מושאי קנאתי. מה לא הייתי נותן בשביל חולצה מפוספסת, מספר 1-2-3 על חזיתה והזכות להיות חלק מהגינה של גדליה הגנן בדיוק בשעה הנכונה.
בבית היה סרגל שרטוט גדול מעץ, אותו הייתי מגייס לדמות גיטרה. וכן, היו גם סולואים של גיטרה ב"קרוסלה"..ומבחינתי ה"נגינה" על הסרגל הייתה כרטיס כניסה לעולם קסום בו אומר לשלמה הדוור שלא צריך להיות מודאג או לדאוג, לחנן מוכר הבלונים שהוא הדמות האהובה עלי ולחווה הזמרת שהיא נפלאה בעיני, כבר אז, בגיל שבע וחצי…

בוקר יום ששי, סיפור אישי והפעם, סיפורו של קונפטי.
בית חנן, שנת 2000, לפני שש עשרה שנה ועוד יום אחד, מתחתנים.

ההכנות לחתונה היו קדחתניות וכפי שרוב הזוגות נשבעים בפני חבריהם שעדיין לא התחתנו, וכך היה אצלנו כמעט באופן מוחלט, לו היו הכנות שהוציאו את החשק מהשק ובעטו בו וולה עד לאצטדיון בנס ציונה….
אבל האהבה הגדולה גברה ובין ערב טעימות לנסיעה ליותם בצפת, החבר מהמילואים שחיתן אותנו בתור סיפתח לעיסוק רב בשנים, התפניתי למשימה החשובה באמת: פסקול החתונה.
האיש והאגדה פיני דקל נבחר לנגן את הפסקול שבחרתי עבורו בקפידה תוך כדי שהוא מורשה לשבץ פה ושם דברים משלו ואילו אנחנו ישבנו על מדוכת שיר הכניסה לחופה וכמובן השיר שיתחיל משבירת הכוס ויסתיים בטשטוש חושים מנשיקות, התרגשות ובשמים של דודות.
לגבי שיר הכניסה לא הייתה התלבטות רבה. היינו , כמו רבים אחרים אז, בתקופת השאנטייה שלנו ו"שיר למעלות" של "שבע" שיצא אך שנה לפני כן היה כל מה שרצינו: מרגש, עדכני (!) ויהודי. לעולם לא אשכח את עיניו הנוצצות של מנהל התיכון שהזמינה אמי נרגש מגילוי הסימפטיה המפתיע שלי למסורת ישראל.
לגבי שיר שבירת הכוס הסתנן והשתלט איכשהו על הפונקציה הנצחית הזו שלמה ארצי הצעיר עם נציגנו הכושל לאירוויזיון 1975. היות וכמעט לא שמענו את השיר עצמו בגין קונפטי באוזנייים (בפה ובכל, כמעט, נקב אפשרי) ועקב צהלולי שמחה אשכנזיים, הייתי רוצה בהזדמנות חגיגית זו לפרוש את מילות הטקסט הכל כך אהוד מנורי הזה בפנייך נגה, שהצלחת לשאת ואפילו לאהוב אותי כבר שש עשרה שנים תמימות ויום אחד, כי כנראה את ואני זה באמת יותר מן העולם.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והפעם על יהונתן, יוסי וכבש נוסף:
ירושלים, 2000.

בד בבד עם תחילת התואר השני והתקופה שלפני ואחרי החתונה ניגשתי לביים את ההצגה הרביעית שלי בחוג לתאטרון באוניברסיטה העברית, "הכבש השבעה עשר". רעיון שהחל בהברזה מהתיכון ונסיעה לחיפה להקלטות גיטרה ושירה בדירת חבר בשכונת רוממה החיפנית, התפתח עשור לאחר מכן להצגת ילדים מושקעת ומלבבת.
הכל הלך מצויין ב"הכבש". הרעיון לפיו הקטעים מתוך ספרו של גפן שלא הולחנו הם עדיין חומר נפלא לעבוד אתו, הוכיח את עצמו מצויין. כשרונות נפלאים בתפאורה, כוריאוגרפיה, הפקה, נגינה, עיבודים מוסיקלים וכמובן משחק ותאטרון הצטרפו בשמחה וכשם שהעבודה זרמה כך גם הקהל זרם ואהב. נדמה לי שכבר שנים, אם לא מעולם, לא הופיעה הצגה של החוג לתאטרון הירושלמי שמונה פעמים…
אבל בכל זאת, רציתי בשביל השחקנים ובשבילי, לגעת ישירות באלבום הקלאסי ההוא ולבצע שיר מתוכו. החלטתי להיות דמוקרט ולא דיקטטור ולשאול את הצוות. כל אחד, שחקן, עוזר במאי, נגן וכוריאוגרפית, קיבל קול שווה ובחר שלושה שירים מתוך "הכבש הששה עשר". הפייבוריט שלי היה "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים" שלצערי לא נבחר..
השיר שכן נבחר נמסר כלאחר כבוד לרקפת הכוריאוגרפית ולא אשכח את הרגע בו התלוננו השחקנים על כוריאוגרפיה קשה מדי ועל הרגע בו פסעתי מלא בטחון מופרז אל הספסל הנפלא שהרכיבה עבורנו רונה התפאורנית והדגמתי שילוב רגליים מהפכני שלא ידעתי עד אותו רגע שאני מסוגל לו…
אבל לא יכולתי לוותר, כי אם לעשות את השיר הזה אז רק מושלם.

יום שישי, סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע על יהודית, שקד, ונסיעה לילית.
חולון, 2002.

הימים האחרונים להריון הראשון של נגה היו פוקעי ומורטי עצבים כאחד. לא ידענו וידענו גם יחד מה עומד לקרות ולכן, כאשר בזמן הטיול עם הכלבה שלווה ברצועת הגן הציבורי שבין רחוב ההסתדרות לרחוב הופיין הגיע בדהרה דור היישר ממה שנקרא היום (בהמצאה יחצנ"ית מרהיבה( HIT וסיפר שלנגה ירדו המים, הפקדתי בידו את שלווה המבולבלת ודהרתי הביתה להביא את נגה הנרגשת לאסף. הרופא כמובן.
כסימן מבשר לעלילותיה מחוץ לרחם, שקד ("בוטנית" נכון לרגע ההוא) בהחלט גילתה חוש דרמטי מפותח ומיאנה לשבור את הקיר הרביעי במשך ארבעים שעות טבין ואוקסיטיצין. עם זאת, לכל שחקן יש רגע בו הוא מפציע בדמותו שלו אל מול הקהל וסוחט מחיאות כפיים וכך גם בתנו הבכורה שדפקה הופעה בעלת משקל (3.550 ק"ג) הישר לידיים הבוכיות של עבדכם הנאמן.
"השקדייה פורחת" היה השיר הראשון ששמעה אי פעם, כבר בגיל 13 שניות,מה שמסביר כנראה את העליצות הטבעית שלה והנטייה המוגזמת לחגיגיות-מה.
נסער ונרגש, בעוד נגה נסחפת לה לשינה עמוקה שכל אשה מקבלת כצ'ופר מאמא-טבע, ובעוד שקד נלקחת בעדינות לעניינים של מחלקת יילודים, ירדתי לפגוש את אחותי המסורה שחיכתה למטה. התחבקנו ארוכות ושמחנו עד מאד. מספר שעות לאחר מכן, ולאחר תעיה חרדתית בין המיטות הקטנות לחפש את יורשת הקצר, שמנו פעמינו לישון קצת בבית.
כביש 40 בחלק הרמלאי שלו, חצות הליל לערך וברדיו אלון הלל הצעיר מתחיל לתת בראש ויהודית שרה "עכשיו הכל בסדר, שינוי ניכר באוויר" ואם זה עוד אפשרי, כל שכבות המתח, הלחץ והחרדה שעדיין נותרו כפלסטר ישן שנדבק וממאן להתקלף, יורדים בצ'יק .פותחים חלון ומייללים לירח ואומרים לו לאחר היללה: הכל בסדר, לא דואגים, אין סיבה לחשש, יש מקום לסיפור חדש.

יום ששי סיפור אישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים והשבוע, עם אביתר בנאי ואפרת בן צור.
הזמן: 1997, המקום: ראשון לציון.

באותם ימים של תחילת תואר ראשון בירושלים ותחילת ימי התאטרון העליזים, התחזקה והתחברה במקביל חבורה ראשל"צית מגובשת מאד שנעה בין הבתים ברחובות עם שמות אשכנזיים כמו צ'לנוב, סמילנסקי, נורדאו ואוסטשינסקי ובילתה שעות רבות יחד במעבר משותף אל עולם המבוגרים.
גם מוסיקה, כמובן, הייתה חלק בלתי נפרד מן ההוויה המשותפת והיא כיכבה ברגעים רבים ומכוננים. למשל אותו ערב בה הזדמנה , לי או לחברים, כבר אינני זוכר, הקסטה של הכשרון החדש אביתר בנאי. את אביתר כבר הכרתי מהסרט הסוריאליסטי "שש" שביים עם קרן מור, אורנה ומאיר וגם את הפסקול המהורהר והעדין שלו הכרתי.
כאשר הרכבתי את האוזניות של הווקמן וצעדתי הביתה אחרי עוד ערב מעורפל אפעס לא העברתי את הקלטת אחורה ובמהרה, אי שם ליד הגימנסיה הריאלית, בליל אביבי קריר, שמא סתווי, כבר אינני זוכר, התחיל פלא מוסיקלי להתנגן ואני, הרגשתי מרחף, גבוה יותר ויותר.
מהפתיחה (אמדורסקי בהפקה מוסיקלית נפלאה), מהשירה של אביתר, מהטקסט הביזארי שעדיין לא ידעתי שהוא שייך ל"אמא אווזה", דרך המלאכיות של אפרת בן צור,ונשבע לכם, שברגע שהשניים החלו לשיר יחד לקראת סופו של השיר,חוויתי עונג גדול.
וזו הייתה הפעם הראשונה , ולא האחרונה,שמוסיקה גרמה לי לדמוע מאושר .

יום שישי סיפור אישי בטנא ג'י והשבוע אנחנו חוזרים לחורף 1991.
המקום: מחנה אלייקים.

כל האידיאולוגיה וכוסות מיץ האומץ ש"שתיתי" נדחקו הצידה בימי הטירונות הקשים. הקושי הנפשי לעבור את תלאות הטירונות היה עצום ושבועיים ספציפיים בהם חייל אחד במחלקה פגע בעצמו כדי לעוף משרות קרבי, שני ושלישי הצטרפו לרשימת הנפקדים והגשם הסוחף שלא הפסיק לרדת, היוו את השיא (כפי שיסתבר בדיעבד) של תקופה בה אסור היה להגיד שקשה, פשוט אסור.
היה לי ווקמן. הייתה לי קסטה שלא רציתי להחליף לעולם ולא השארתי בבית. כל לילה, עם ידיים מדיפות ריח חזק של שמן 9105 לשימון נשק התיישבתי על המיטה הצרפתית השקועה (מה צרפתי בה נשגב מביחנתי אז והיום…), בעזרת קצות אצבעותיי הרכבתי את האוזניות המרופטות ונשכבתי על בטני, כל ערב באותה תנוחה (אלמלא היה זה לילה בשטח באוהל סיירים בה נמדדו מחדש גבולות המרחב האישי…) כאשר יד ימין מונחת על מפרקה נוגעת בקת הגליל ורעותה משמאל על הקנה המשומן של הנשק, שמעולם לא הוסט ממחשבתי, ובראש צלילים מארץ אחרת.
כשנשמעו צלילי "ארץ טרופית יפה" תמיד הייתי עדיין טרוד בלנשום מעט את החרות המדומה שקיבלנו מהמציאות המהודקת והסיוטית הזו . אבל כשהגיע "בוא נחזור" ולאחריו "קשה לעבוד" ו"אמור לי" ובוודאי "קרנבל דיזינגוף" ו "סמבה בשניים" הנשמה נרגעה, ואני , עף הייתי בדמיון למחוזות רחוקים, לחופים ירוקים, מדחיק בכוח כל דבר אחר, כי העצב? אין לו סוף, אבל לאושר? יש ויש.

https://www.youtube.com/watch?v=5-uHZ6Ne66w

יום שישי סיפור אישי בטנא ג'י על שיר ישראלי אחד ומשמעותו בחיי אדם.
הפעם, "יוסי ילד שלי מוצלח" וחייל קרבי אחד….
המקום: ראשון לציון, הזמן: 1987.

סרט חדש הגיע לעיר ויחד עם החברים מהתנועה (סליחה, ארגון הנוער "נוער לנוער" השם ייקום דמו ) הלכנו לקולנוע "ראשון" המנוח לראות את הסרט החדש "בלוז לחופש הגדול".
כולם אהבו את הסרט אבל אני – נכבשתי,נפלתי שדוד, ידעתי שהתבגרתי. אהבתי הכל: את מוסי המוסיקאי, את אהרל'ה האנרכיסט, את מרגו הארטיסט, את נעמי, שוש וקובי, את הנוסטלגיה, את השירים ("טוב למות בעד ארצנו" לא נראה כמו שום דבר אחר שראיתי עד אז), את רוח הנעורים ו…את הדרמה האנושית שטרם הספקתי לעכל עד סופה בגיל צעיר.
כאשר השמיניסטים התל אביבים העלו את "יוסי ילד שלי מוצלח" כשיר בודד במסיבת הסיום שלהם, עלה באוב השיר של "התרנגולים" מהקלסר הישן של אמא ואבא (ראה הסיפור מלפני שבועיים) וקיבל חיים. שמעתי אותו והכרתי אותו, אבל לא כך, לא מרגש כל כך, לא מושר ע"י נערים בגילי…
איני יודע אם זו הייתה הכוונה של יוצרי הסרט, דורון נשר התסריטאי ורנן שור הבמאי, אבל השיר הזה בפרט, והסרט הזה בכלל, פתרו אצלי דילמה: האם אלך בעקבות חלומי בגל"צ או אתגייס לשרות קרבי כמו צוויליך או מוסי..(ואפילו אהרל'ה התגייס בסוף ..)
…ברור שקרבי…אפילו הכאפה המצלצלת שחטפה הנאיביות שלי ביום הראשון של הטירונות לא הייתה עזה מספיק כמו הרושם העז שטבע "בלוז לחופש הגדול" בתודעת הנעורים שלי.
ומה עם גל"צ? גם זה הגיע לבסוף,אחרי הרבה שנים של שרות קרבי בסדיר ובמילואים וגם אני, כמו מוסי, (ברוך השם לא בדיוק כמו מוסי…) חזרתי הביתה עם כנפיים…
כמו דברים רבים אחרים בחיי, הפוך,צוויליך, הפוך.

יום ששי סיפור אישי בטנא ג'י והפעם, על טיול, חידה ואהבה גדולה:
הזמן, סוף חורף 1998.

המקום,יער הארזים ליד שכונת רמות אלון.
גרתי אז בוילה גדולה בשכונה שחדריה הושכרו בלב הבורגנות הירושלמית החדשה של שכונת רמות, עם שותף צעיר ואהוב מאד וזוג שותפים שהסתגרו להם במרתף ויצאו מדי פעם לצעוק על הלכלוך שהשארנו…
בזמן שכל מעייני היו נתונים לתיאטרון וללימודים באוניברסיטה מצאתי עבודה בהוסטל של אלו"ט בשכונה, בפאתי היער. את נגה פגשתי בישיבת ההקמה של ההוסטל וידעתי מייד שאנחנו לא נסתדר..לשנינו הייתה התכונה המרגיזה הזו להגיד את האמת בפנים בדרך ישירה כזו,בטוחה בעצמה,כזו שיש שיפרשו כמתנשאת..שויין,אז לא משם תצמח האהבה הגדולה שחיפשתי…
אז זהו,אלוהים צוחק כשהאדם מתכנן אומר השאעטנז שהכנתי לכם במיוחד של ג'ון לנון ופתגם יידי והגורל זימן את שנינו למשמרת אחת בהוסטל, והכל זרם, ושנינו (כי גם היא לא חיבבה אותי במיוחד בתחילה…) יצאנו עם הילדים לטיול ביער, משימה שיכלה להיות אימון גופני בריצות למרחקים קצרים, בינוניים וארוכים לסיירות אך משהו אחר היה באוויר אותו אחה"צ והיה לנו הזמן למצוא חן אחד בעיני השנייה ואני החלטתי לפרוש נוצותי הצבעוניות ולהציע לה אתגר.
"תני לי שיר, כל שיר ישראלי" ואומר לך מי כתב אותו, מי הלחן, מי ביצע ובאיזו שנה הוא יצא !" אמרתי בבטחון , מתחיל להריץ בראשי את החלק, לא ברור באיזו אונה הוא מצוי, שמכיל בתוכו את כל הפרטים הרלוונטים לפתרון חידות לא רלוונטיות מסוג זה, מוכן להנחית תשובה ניצחת ולרכוש את כבודה ולבה של אשתי לעתיד.
ההנחתה הגיעה. רק שהיא הייתה , באופן בלתי צפוי, שלה:
"מי כתב את "הילדים של חורף שנת 73'" ? שאלה שחורת השיער שמולי ואצה לתפוס באחו אחד מהנערים שיצא לשוח מחוץ לגבולות גיזרה. טוב שכך, את הבושה והמבוכה שלי אי אפשר היה לתאר. לא ידעתי מאיפה זה בא לי ולא היה לי מושג….(התשובה היא שמואל הספרי) .כנראה שהבעת המבוכה שלי דווקא שבתה את לבה כי במהרה נפגשנו גם לאחר שעות העבודה לאחר שהצעתי לה שאבוא אליה לשמוע תקליטים ובמוזרותי כי רבה, אכן הבאתי עמי תקליטים לפגישה…
שנים אחר כך גילתה לי אשתי ואם ילדיי שהיא חיפשה במהירות שאלה להרשים אותי ו"ילדי חורף 73'" היה השיר היחיד שעלה בדעתה…אז מי אמר שאין השגחה אלוהית?
נ.ב. סליחה על טל מוסרי, לא פשוט על הבוקר…

יום שישי סיפור אישי בטנא ג'י והפעם, ברצוני להחזיר אתכם לתחילת שנות השמונים ולקלסר משרדי דל סנטימטרים באורכו אך כרסתן בעוביו .

אהבת השירה, הזמזום, ההמהום, השריקה והנגינה עברה אלי מהוריי. בצל טרדות החיים הלא פשוטים תמיד היה אקורדיון, ותקליטים ורדיו בשבת בבוקר לריח טוסט גבינה צהובה לפני הים…והיה הקלסר.
בכתב ידה של אמי , בטרם הבינה את כל המלים לאחר עלייתה ארצה ב 1960, הסתלסלו מילותיהם של מאות רבות של שירים באותיות עגולות ובעט, כאשר כותרות שירים מסומנות באדום העבירו לי שמות שמעולם לא שמעתיהם ונראו לי מוזרים כגון : "אני אצבוט לך", "ארבינקא", "מול הר סיני", "וגם "אחד חולמני", "הורוסקופ" ו"מי מפחד מגברת לוין".
במרוצת השנים, כאשר חציתי את סף הבר מצווה והשפם, הרהבתי עוז להתחיל להוסיף שירים שאני מכיר, רובם מאמצע שנות השמונים ומאמצע הדרך הארד קור כדי לשכנע את הוריי לחלוק אתי את הקלסר אך לשווא. יש דברים ששייכים להוריך ואתה תוכל רק להביט בהם. נסיונות אובססיביים להתחיל לכתוב שנים לכל שיר ושיר עלו בתוהו (וגם היו לא מדוייקים בעליל…) והקלסר אט-אט נפרם, נקרע, וכנראה הושלך באקט אנטי נוסטלגי בעליל, כאשר נותרה לי יותר מכל הכותרת האדמדמה-כחלחלה של "באביב את תשובי חזרה".

הזמן, חורף 1992/3.המקום: אולפני הרצליה.

כחייל בן 19 ראיתי בעיניים שוקקות את שעשועון הטלוויזיה החדש והנוצץ של הטלוויזיה הישראלית "מי לה שיא" שהנחה ארז טל עם ייעוץ באולפן של דובי לנץ ואת המשתתפים זוכים ב"תהילת עולם" ובסכומי כסף נכבדים על תשובותיהם לשאלות ברמה …לא גבוהה במיוחד.
החלטתי לעשות מעשה ולהתמודד על מקום בתכנית. לאחר תהליך די ארוך הגיעה הבשורה המשמחת בדואר הצבאי : "אתה בפנים" …נרגש ועוטה גטקס , נעליים אדומות ושאר עיטורים הגעתי לאולפני הרצליה שם ציפו לי טל ולנץ, שמחים וטובי לב ולאחר שיחה קצרה הפנו אותי למלבישה ("אף פעם לא ראיתי גבר עם גטקס !" ) שהלבישה אותי ביגוד אלגנטי בצבעי ניאון מזוויע ירוק/ורוד/כתום ושלחה אותי לדרכי אל האולפן.
הדמיון הקלוש שלי לארז טל (שער קצר ומשקפיים יכולים לעשות את זה…) הרעיד מעט את האולפן אבל אנחות האכזבה לא הרתיעו אותי מלשבת ולהתחרות כחץ שלוח: הכל הלך: זיהוי השירים הקטועים, זיהוי התרגום לפרינס שניגן יזהר אשדות, זיהוי פריטים מהקליפ של ברי סחרוף ועוד ועוד והפרס בסך אלף ש"ח היה שלי !.
עכשיו אמר ארז, צריך להמר: שאלה אחת, חמשת אלפים ש"ח או כלום? ואני," ווינר" שכמוני בחר מיד בחמישייה. "מהי המלה האחרונה בשיר חופים?" שאל ארז ויתר בטחון קרא את כל מילות השיר עד המלה החסרה ואני, סמוק מהתרגשות, ירוק מחליפה מרובעת כתפיים וחיוור בפנים, אומר "נעוריו" ומקבל משכורת של מורה מתחיל בהבל פה של מלה.

בוקר שישי סיפור אישי:
הזמן: 1992, המקום: היאחזות נח"ל גלילית.

אהבתי אותה מאד, או יותר נכון, אהבתי להיות מאוהב בה. היא הייתה עוף מוזר, מעין עירוב של נערת פרחים עם עוד כהנה וכהנה אלמנטים שהילכו עלי קסם. גם היא הרגישה משהו…אבל לא כמוני…הייתה תקופה סוערת בה התמחיתי להבין עד כמה אהבה יכולה להכאיב. הייתי מוכן להרבה וגם קיבלתי לא מעט. יום אחד אמרה, " תעשה לי קסטה עם שירים אמיתיים" וסירבה לפרט. פתחתי את קסטת האהבה שלי עם "כרמלה גרוס ואגנר". אחר כך התחרטתי והחלפתי את השיר….
חודשיים שלושה לאחר מכן, הילכתי עם שתי חברות טובות בעיבורה של ראשון לציון ולרגע חשבתי שהיא חולפת וברגע שנוכחתי לדעת שטעיתי כשלו רגליי…הפגישה האחרונה הייתה מספר שנים לאחר מכן, כאשר נגתי ואני גלשנו מירושלים ביקור במרכז, באמצע תחנת הדלק במבואות שער הגיא. הייתי חזק ואהבתי את המקום בו נמצאתי, עם אהובה אמיתית שתישאר עמי עד עצם היום הזה.

בוקר יום שישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים וכמו בכל שבוע, סיפור אישי מהחיים על מוסיקה וכל השאר, הפעם, מ 1979:

אז אילו צלילים שומע ילד בקושי בן שבע בקיץ מהביל בעיר היין, בתקופה שעוד יכולת ללכת ליד היקב ולמלא נחיריך בארומה כבדה של יין אדום ועמוק? ממרחק השנים נחרתה בזיכרוני, הוויזואלי והמוסיקלי, השבת הקיצית. בבוקר, לקום לריח הטוסט עם גבינה צהובה וזיתים ולשמוע ברשת גימל את הגשש שרים את "אחותי רוחמה" של נעמי שמר ולהרגיש בלי לדעת ,הכי ישראלי שאפשר..
אחר כך הולכים ברגל לרחוב רוטשילד מול פסאג' חיים המפואר לתפוס אוטובוס./טיולית לחוף הים. הרדיו מנגן בקולי קולות את הלהקה החדשה של יוצאי כוורת, "גזוז",שרה על ציפי פרימו מחולון,עיר שנדמתה אז מעבר להררי החושך ודיונות הענק הכמעט בתוליות של ראשון,ואת "צליל מכוון" שרים את "סמבה" או "סיפורו של יום" ושם טוב לוי כמעט גורם לי לשאול את הוריי מה זה בית קפה אבל אני מתבייש כי זה נשמע ממש יקר ואני בכלל לא אוהב קפה.
בחוף,ליד השלולית הגדולה ומלאת השתן החם של כל ילדי ראשון בערך,הרמקולים הגדולים של המסעדה משמיעים את יהודית רביץ הצעירה שרה "ימים טובים": מילא,שיהיו ימים כאלה.. וב"להיטים לוהטים" את הלהיט החדש של גרי אקשטיין "אני הולך לבית שאן" שאני משנה תוך שניות ל"אני הולך לבית שימוש" ואת יגאל בשן שר את "מכת שמש" משנה שעברה שכולל את המלה המסתורית "פזנון".
בטיולית בדרך חזרה,שומעים את אילנה אביטל הצעירה שרה את "פגישה ראשונה" שמזכירה לי את שירה מא'5 ואת רשת ב' עם "שירים ושערים" ואיתן מסורי שר את "שלום לך ליגה שלי" בלי לדעת עד היכן תדרדר הפועל רמת גן שלו ובלי לדעת שילד אחד בן שבע בקושי נרדם על הכתף של אבא שלו בדיוק בשיר שלו.
בערב,כל העיר מתרכזת במסלול רוטשילד-הרצל-ז'בוטינסקי ואנחנו קונים גלידה בכדורי פלסטיק ורודים ליד דוכן הפלאפל של התימנים כשמהאוטובוס נשמע שלמה יידוב עם "תשעה ירחים" עם מלים קשות וקול חם וממיס. את התירס החם עם עלים ירוקים ומלוחים קונים מול פסאג' חיים (המפואר כבר אמרתי?) שמנגן ברמקולים את השיר "דרך ארוכה" מהסרט החדש "דיזנגוף 99" שההורים מלחשים עליו עם חברים בששי בערב.בסוף הערב ובסוף רחוב רוטשילד (מבחינתי דאז) אוכלים פיצה טעימה הכי בעולם ב"פיקניק פיצה" עם החידוש המדהים של נורות צבעוניות ומאזינים לאריק ושלום שרים בהופעה את "סן פרנסיסקו" ואני מספר בגאווה שאני יודע מיהם דוקטור ג'יי וקארים עבדול ג'אבר כי ראיתי אותם ב"מהר יותר חזק יותר גבוה יותר",ולשלמה ארצי שר "אני שומע שוב" שאז בכלל לא העלה במוחי מחשבות על הצבא וליוני רכטר שר ברוב עונג את "שוב היא כאן" ואני מסתכל על הוריי ומדמיין אותם מתחבקים..
ואם במקרה עבר עם הרכב שלו ליד, איזה מבקר מוסיקה לעתיד, הוא בטח שמע את מתי כספי שר "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל?"
תודה שוב לבועז כהן שבלי לדעת לימד אותי המון..

בוקר יום שישי בטנא ג'י ואנחנו עם עוד סיפור, עוד פיסת חיים שתזכיר ותיזכר הודות למוסיקה.
נדמה לי שזה היה בקיץ, נדמה לי שזה היה קיץ 1993, או קיץ 94'…המקום: קיבוץ שמיר בגליל העליון.

ערן אומר לי ששני חבר'ה מקיבוץ גונן השכן חסרים מתופף ללהקה שלהם והם מגיעים לשמיר לנגן קצת אתו. קפצתי על ההזדמנות לנכוח בג'אם בין עוד יום עבודה בבית הילדים לבין עוד מארב למתנדבות מזדמנות וקבענו שנלך יחד.ליד מקום החזרות קפאתי. מולי, במרחק של פסיעות בודדות, ניצב 1 א' הידוע לשמצה, מי שרק לפני שלש ארבע שנים הסתלבט עלי ללא סוף והזחיל אותי שעות רבות בבוץ של החורף ההוא של טירונות במלחמת המפרץ. הנה הוא כאן, במה שקראתי לו ביני לבין עצמי הסניף של גן העדן, עומד מגודל שיער וניגש בלי דעת לסינטי שלו….לא מזהה אותי.
ובתוך החדר, משהו נפלא מתרקם, והזמר, שר כמו אף זמר אחר ששמעתי לפניו, סוער, דרמטי, עם קול נפלא ומתפתל ואני נקרע בין השקיעה בשירה הנפלאה הזו לבין הצורך הבלתי נשלט להתחבא מעיני הקלידן, הוא הוא 1א' הידוע לשמצה, שלא יחליט לשלוח אותי לרוץ סביב הקיבוץ בחמש דקות…
החזרה הסתיימה. ערן תופף, והוחלף עד שאחד, ניר מנצור הפך למתופף הרשמי באלבום הבכורה של הלהקה שיצא ב 1998. 1א' הנורא חזר בתשובה ומנגן עד היום מדי פעם כשפיאותיו ונועם סבר מתמזגות בהרמוניה , הזמר ארז לבנברג, נשאר בזכרוני תמיד מתנגן על קסטה חורקת , שר את השיר הזה:

בוקר יום שישי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים הוא הבוקר בו מסופרים סיפורים מהחיים על נקודות המפגש עם שירים. הבוקר, עם הנשמות הטהורות :
חורף 1988. ראשון לציון, הבית של ר.

זו הייתה תקופה של חברות אמיצה . חברות בין בנים שיכולה להיות רק בין בנים מהסוג שהולכים לאותה תנועה, צוחקים מאותן בדיחות, הולכים לאותה כתה ומפנטזים על אותן בנות. אבל בעיקר, שומעים אותה מוסיקה, בעיקר ישנה מדור "קצת אחרת" ואפילו מתקופת גשר הירקון. בני 15 להזכירכם.
"הנשמות הטהורות" היו אהבה גדולה שלנו. הם הילכו עלינו קסם וההפקה של מתי כספי רק הגבירה את ההערצה הגדולה שלנו אליו. שמענו והקשבנו וחזרנו ושמענו ולא נמאס לנו. ערב אחד, לפני מבחן בהסטוריה כמדומני, התחיל להישמע "לא הולך עם כל הלב". מיד לאחר השורה הראשונה, השלמנו את השורה בגג חנוני וחינני כאחד, בלי לתאם זה עם זה :" משאיר חצי בבית", כולל הטעמה מילרעית….הצחוק שלנו קרע את הקירות והזכרון, נשאר לנצח.

בוקר יום ששי ב טנא ג'י – כתיבה שאוהבת יוצרים מביא לכם הפעם את הסיפור שמאחורי עופר לוי כפי שנגלה לאוזני בפעם הראשונה בנסיבות קפקאיות ביותר. הזמן: אפריל/ מאי 1991, המקום: בסיס האימונים ליד נבי מוסא, השעה: עשר בערב.

כל חייל צעיר יודע ששמירה בסיסית כאשר אתה לבדך יכולה להיות סיוט לא קטן, בוודאי אם אתה חייל צעיר במיוחד ומרובע במיוחד…בערב אביבי צעדתי מלא און לשמירה הבסיסית הראשונה שלי בבסיס המדברי.בבונקר.החלפתי חבר שמצאתי במצב ערנות מפוקפק בתוך האוהל עתיר הממדים ומרובה הנפיצים וניצבתי קשוח וקרבי, נעליי האדומות איתנות כבזנט מלפני פתח האוהל, מוכן למשימת השמירה.
ואז, משורת אוהלי המפקדה, מתחיל להתנגן שיר ים תיכוני עוצמתי. דווקא נעם לי. כאשר הוא חזר והושמע אף הצלחתי לזמזמו ולשיר עם הזמר : "בכל שבוע/ באופן קבוע/ החבר'ה נפגשים…", שמחתי שיש לי פסקול לשמירה שלא יגרום לי לריתוק.
לאחר שעתיים של שמירה ונגינה אובססיבית בנצרת הנשק, הבנתי שמשהו לא בסדר. זו הייתה הפעם העשרים ברצף שהשיר הושמע. לא היה לאן לברוח. אולי למשימה אחת של בריחה דרך רובה הגליל, אולי לתקוע תרמילים באוזן, הכל, כדי לברוח מעופר לוי, כי כבר ידוע שבאופן קבוע יום הרווקים לא יסתיים לעולם.