ערב יום השואה, שבע שנים לאחר שהקדישה אלבום לשיריו של חיים נחמן ביאליק, מציגה להקת "אל המשורר" אלבום משיריו של המשורר היהודי ולדיסלב שלנגל שכתב בימות הזוועה מתוך גטו ורשה, בו מצא את מותו בתוך בונקר ב1943 והוא בן 31.

המשורר שכתב את אחד שירי השואה העוצמתיים ביותר בתרבות הישראלית, "כאן התחנה טרבלינקה" שהולחן על ידי יהודה פוליקר והופיע באלבום המיתולוגי "אפר ואבק" ב 1988, נבחר על ידי ההרכב המיוחד במינו (בעז אלברט בשירה וגיטרות, טל גולדברג בגיטרה וקולות, עידו קגן בבס, פרקשן וקולות ואורי מייזלמן על התופים) להיות המשורר השני לו מוקדש אלבום שלם.

בהפקתו של עודד פרח, איש "הקליק", ובהשתתפות נגנים מובחרים כמו גליה חי, יאיר סלוצקי, עדי רנרט ואסף תלמודי, מתמודד ההרכב עם משימה מורכבת מאד לאוו דווקא מבחינה מוסיקלית אלא בעיקר מבחינה רגשית. כיצד מלחינים, מבצעים ומעבדים שירים שנכתבו על ידי טרגדיה בתוך טרגדיה ועל טרגדיה? האם להיסחף אל תוך היגון? האם לצעוד באומץ לעבר פרשנות נועזת ושנויה במחלוקת? כיצד להביא לידי ביטוי את האמירה הסגנונית של להקה באלבומה השני בלבד בתוך כל המארג הפרובלמטי הזה ולא לוותר על דבר?

נקודת המוצא של  "אל המשורר", כך נדמה, היא נקודת מוצא של רוק גיטרות. כאשר היא מוגדרת כך, השאר הוא עניין של מינון וסגנון. גם בשירה של שלנגל וגם בשירתו של אלברט קיים חספוס גולמי, מוכנות להעז, אמנם בכבוד לחיים, אך עדיין להעז:

אֲנִי נִצּוּל וּבֻרְגָּנוּת 
אֲנִי מַשְׁבֵּר בֵּינְלְאֻמִּי 
קוֹמוּנִיסְט וּמַרְבֶּה נְכָסִים 
חָסִיד אָדוּק וְשׂוֹנֵא אֶת אֱלֹהִים 
כָּל הָרַע שֶׁבָּעוֹלָם – מְקוֹרוֹ בְּלִבִּי 
אֶת הַזָּהָב שֶׁגָּנַבְתִּי בְּעָרְמָה אֲנִי מַחְבִּיא 
רַק אֶסְתַּלֵּק – וְהָעוֹלָם יַרְוִיחַ הוֹן 
לָעַד אֲנִי חֹמֶר הַנֶּפֶץ לְהַשְׁתָּקַת הֶהָמוֹן

הגיטרות המנסרות ב"אין חדש" הפותח והמריר, ב"אזעקה"- אולי הטוב בשירי האלבום וב"שתי מיתות" בתרגומה של הלינה בירנבוים הולמות, תרתי משמע, את העוצמה שבטקסטים ואת אותה נטייה טבעית של חברי אל המשורר.

כָּךְ נָדִים עַל הַסְּפִינוֹת 
מֵעַל גַּלִּים עַל תְּהוֹמוֹת 
לֹא פִּירָטִים, לֹא תִּמְהוֹנִיִּים 
לֹא בְּשֵׁיט תַּעֲנוּגוֹת 
שֶׁל אֲנָשִׁים עֲשִׁירִים 
לֹא גִּבּוֹרִים, לֹא יַלְדֵי גֵּיהִנֹּם 
אֲנָשִׁים שֶׁל אַף אֶחָד – נְשָׁמוֹת בְּלִי חֲלוֹם 
שֶׁהָאֱנוֹשׁוּת פָּלְטָה אֶל הַתְּהוֹם 
אֲנָשִׁים עֲבוּרָם אֵין מָקוֹם 

האבסורדיות שבמלחמה ובשואה לא חמקה מעטו של שלנגל. אם יש שיר בו מורגשת יותר מכל ההפקה המוסיקלית ה"קליקית" של עודד פרח, הרי הוא כאן, מכוון ומכוון אל האבסורד וממנו בהפקה קרה וזועמת, רוטטת מתסכול:

אֶחֱבֹשׁ הַצִּילִינְדֶּר 
וּלְלֹא טְלַאי, 
בְּרֹאשִׁי תִּזְמֹרֶת, 
בְּרֹאשִׁי פַנְטַזְיָה 
לַהַט בַּלֵּב 
כִּבְלִיל חַג הַמּוֹלָד

אולם אצל אלברט וחברי ההרכב הרוק אינו מהווה את כל הספקטרום המוסיקלי- יש כאן גם משיכה למשהו רומנטי יותר, כזה המצריך כלי נשיפה ואדוות קלות של אופטימיות גם בעיצומו של אסון- "הצילינדר", שיר בו מפנטז המשורר החבוי והמדוכא על הליכה בראש מורם בחוצות העיר, מספק את האופציה הזו והיא מנוצלת על מנת לגוון את הצליל של האלבום כהלכה.

הַיּוֹם רָאִיתִי אֶת יָאנוּשׁ קוֹרְצָ'ק 
כְּשֶׁיָּצָא עִם הַיְּלָדִים לַצַּעֲדָה הָאַחֲרוֹנָה 
הַיְּלָדִים לָבְשׁוּ בְּגָדִים שֶׁל חַג 
כְּמוֹ לְטִיּוּל שֶׁל שַׁבָּת בַּגִּנָּה 

בִּגְדֵי חַג נְקִיִּים וְיָפִים 
שֶׁהַיּוֹם כְּבָר מֻתָּר לְהַכְתִּים 
חֲמִישִׁיּוֹת צָעֲדוּ הַיְּתוֹמִים 
מִצְעַד יְלָדִים נִרְדָּפִים

סיפורם המזעזע של יאנוש קורצ'ק ויתומיו מובא בשיר ארוך וקשה שנקרא "דף מיומן האקציה". זהו שיר קשה מאד להלחנה מבחינות רבות אך הוא חשוב ויכול לנתב את הסיפור הטראגי לקהל רחב ועדכני יותר. סיפור המרד בגטו ורשה מתואר בחיות ובחיוניות ב"התקפת נגד", בלי לוותר על קושי, בוטות וצלילי מציאות קשה כאגרוף לבטן:

הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד כָּבֵד, רַע וְחוֹדֵר, 
צַוָּארוֹן לָבָן הוּא תּוֹפֵר לִי, 
עוֹמְדִים יַחַד בָּרְחוֹב הָרֵיק 
יְהוּדִי בָּעֲבוֹדָה – וְחַיָּל … 

לְךָ אֵין בַּיִת – לִי אֵין בַּיִת, 
הַזְּמָן עַל חַיֵּינוּ כְּסֶלַע רוֹבֵץ, 
כֹּה רַב הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ, מַפְחִיד לַחְשֹׁב, 
עַתָּה הַשֶּׁלֶג אוֹתָנוּ מְאַחֵד … 

היה זה לדעתי הנובליסט הישראלי דניאל כהנמן שמספר על מפגש גורלי עם חייל גרמני בגטו לאחר שעת העוצר, מפגש בו חווה חיבוק וממתק ממי שסימל עבורו מוות והעניק לו תקווה ומשמעות לחיים כולם. הדיאלוג  ב"שני אדונים בשלג" אינו רק ההשראה לאלבום כולו ולשמו, לתמונה בעיצובה של מיה ולנטיין ולשיר עצמו, אלא גם שארית פליטה של אופטימיות, לא מבוססת בעליל, שהרשה לעצמו המשורר היהודי זמן קצר לפני מותו, אופטימיות קוסמית שלא מצאה כל אחיזה באדמה הקרה של המציאות בגטו ורשה.