גיא טנאבביצוע רונה קינן,עומר קליין,אלון לוטרינגר ושחר ברבש.
הפרוייקט המיוחד והמבורך של תרגומים לשירי ילדים מיידיש לעברית ע"י בני מר שמקבלים לבוש מוסיקלי עדכני בלחניו ובהפקתו של שחר ברבש ובביצוע אומנים איכותיים הן בשירה והן בנגינה ראוי לכל ציון עוד לפני חיווי דעה לגבי איכותו המוסיקלית והתאמתו לסוגת שירי הילדים.
שיר הפתיחה, "אני ועצמי" מאת איידה מאזה ובביצועה של רונה קינן הוא דוגמא טובה להתכווננות נכונה לסוגת שירי הילדים. נכון, משהו בקולה ובגישה האופיינית לביצוע של רונה קינן הוא לא מה שהורגלנו אליו באלבומי ילדים איכותיים שיצאו בשנים האחרונות כמו "ילד פעם", "ענן על מקל", "להקשיב לרוח" ואחרים, אבל הנעימה קליטה ושורות כמו "בסוף אמרתי לעצמי/ נרוץ ביחד מוכנה?/ אני עניתי אלא מי?/ וגם הגעתי ראשונה" צולח יפה את הפער שבין תפיסה בוגרת את הילדות לבין התפיסה העצמית של ילדים שמחפשים במוסיקה משהו מעצמם שמוצג באופן ישיר,אותנטי ותמים.
"הקרפד והחסידה" של יהואש בביצועו של עומר קליין וחצוצרה ממזרית של אבישי כהן הוא סוג של פאנקי בלוז אקוסטי שעושה חסד עם הטקסט הצבעוני והממזרי ועם המאזין הילד שאוהב לפזם ולשיר יחד עם המוסיקה. גם הסוף החלופי שמוצג לסיפור חינני ומהנה.
שיר הנושא, "אף על פיל" מאת קדיה מולדובסקי, בביצוע שחר ברבש, הוא חוליה מוצלחת מאד בקולאז' היידי של הדיסק. במין עירוב של ספוקן וורד, בלוז ונונסנס מציג ברבש נהדר ובביט עדכני סיפור ביזארי הראוי לעולם האגדות שניסתה ליצור מולדובסקי וראוי להפקת אלבום שירי ילדים.
"אברמלה ויוסלה" של מרדכי גבירטיג בביצוע של אלון לוטרינגר ועומר קליין הוא דוגמא הפוכה. כמאזין מבוגר השיר נעים לי ונע על מי מנוחות, למרות התזכורת לתפיסות ההוראה של ימים עברו ("אבל תזכור את המורה/ הוא כבר מכין מכה"), אך עם זאת, קשה לי לראות את השיר היפה הזה חוצה את הדרך המבדילה בין המאזין הילד של היום לבין העיבוד שאינו מקל על הפער שנפער מראש בין הטקסט המעט מיושן לבין הילד של 2014. אותם הדברים אמורים גם לגבי "אתל" של י.ל.פרץ שמוגש בביצוע של רונה קינן לעיבוד חולמני ואיטי מאד. נדמה לי שבשיר זה יש פוטנציאל עליז ומהיר שלא מנוצל ומוחלף באלטרנטיבה רדומה משהו. גם השתיקה והישנוניות של הילדה אתל לא מצדיקה בעיני בחירה כזו.
"החתלתול שהתחלה" מאת שניאור וסרמן בביצוע אלון לוטרינגר מציג פאסון שמזכיר לי שירים בעלי פן ארוטי למאזינים מבוגרים…אולי הכוונה באווירה המתפתלת היא להדגים חתוליות אבל התוצאה מורכבת לשירה עבור הילדים המאזינים ומפספסת את פוטנציאל השובבות הטמון בשיר. נהניתי להאזין אך נדמה לי שהמטרה הוחמצה.
יש משהו מיוחד הן בטקסט והן בביצוע של עומר קליין ל"אהבת נצח" מאת לאה קפלוביץ'- הופמן. השיר עצמו מרגש במיוחד ואותנטי : "פתאום עלה בדעתי/ וזה הכאיב לי במיוחד/ שאמא לא תאהב אותי/ אולי ביום בהיר אחד" שר קליין ומותח את הפראזות כפי ששר ילד כאשר הוא רוצה להתאים את שירתו למנגינה גם במחיר של חוסר דיוק. הפסנתר של קליין, החצוצרה של כהן והקולות של רונה קינן מרכיבים כאן שיר שמוכיח , כפי שמוכיח "היער בסתיו" מאת אברהם רייזן , שניתן להתחבר לעולם הילדים גם בבלדה וגם בנושאים שלא כוללים בעלי חיים ומשחקים..
הרצועה האהובה עלי באלבום היא שירו של זישה ויינפר "לייזר המפוזר" בביצועו של עומר קליין. "צוחקת הכתה בקול/ צוחק אפילו המורה/ כי דווקא לו למרות הכל/ דבר כזה אינו חורה" שר קליין בחיוניות ובהומור ויחד עם יונתן אלבלק בגיטרה, אלון לוטרינגר בבס ושחר ברבש בתופים וכלי הקשה יוצר כאן שיר חי, תוסס, קורץ לילד ומתאים בול למאזין הילד של ההווה.
האלבום נחתם בקטע ספוקן וורד בו קורא המתרגם בני מר את המקור היידי לשיר הנושא "אף על פיל". הצליל של השפה היידי, העשיר והצבעוני שינקתי מילדותי ושלימדוני לאהוב שני מוריי חנן בארדין ואברהם פילובסקי, נשמע כמעט סוריאליסטי לצלילי הפנדר רודס של עומר קליין והביט השובבי אך בהחלט מדובר בסיום ראוי ומדליק לדיסק שחשיבותו גדולה וההנאה ממנו, למרות אי אילו בחירות בעייתיות, גדולה.