(צילום: יח"צ)

גיא טנא על "בין קודש לחול", אלבום הבכורה של (ידידיה) בלחסן והדיסוננס: לא רק אלבום זיכרון לאח.

אלבום הבכורה של ידידיה בלחסן עם ההרכב בלחסן והדיסוננס(אור ברגר בגיטרות ודולב מורד בבס), הנו אלבום זיכרון. אין לברוח מכך ואין לסובב זאת. כל אזכור של מלאך מעלה מיד את הזיכרון הכואב של האח גבריאל אך נדמה שיש לבחון את האלבום כאלבום, ואת ידידיה בלחסן כאמן בפני עצמו, לא פחות מכך. נדמה גם שיש לבחון את בלחסן כאמן בראשית דרכו, לא יותר מכך. כאשר מדובר באלבום בהפקת שלום גד נדמה שהציפיות לשילוב מרתק בין רגש עז לאמירה חדה רק עולות כלפי היוצרים מתלמי אליהו.

"בת קול שיכורה", קטע כלי שפותח את האלבום שאב אותי פנימה. הגיטרות של בלחסן ואור ברגר מלטפות ומנסרות גם יחד. סימנים של הביטוי הפיוטי "בת קול" מסתחררים לאיטם והבהובי שיכרות אכן נגלו אלי, נעים בין יציבות מבע למערבולת נעה ונדה.

"משקל נוצה" מצהיר על השילוב הדומיננטי באלבום: פיוטיות השואבת מן השפה המקראית, בצל תחושה קשה כאבן. בלחסן כותב מוכשר, לא נרתע מכיוונים לא סטנדרטים והמוזיקה מהווה עבורו עוד רכיב בשפה, עוד פן:
וְכָאן אֵין גַּלְגַּל,
כָּאן אֵין מַלְאָךְ,
גּוּף עיקש הַחוֹתֵר בַּלַּחַשׁ
עַל אֲדָמָה שֶׁאֵינָהּ שָׁוָוה.
וַיְהִי בַּחֵצִי הַלַּיְלָה
מִלְחֶמֶת מוֹחוֹת.
כָּאן אֶלֶף מוֹחוֹת!
וּבָא הַשֶּׁקֶט
וְהָרוּחַ מֵעַל תְּהוֹם,
הִיא נוֹעֶצֶת מַבָּט, מְסֻפֶּקֶת.
וַאֲנַחְנוּ סְרָק סְרָק,
הוֹלְכִים לִישֹׁון

"הכעס", עם המילה עצמה, נהגית כמעט ללא ע', כמעט ללא לב המילה. בלחסן מבצע כמי שמחזיק את עצמו, כמי שבוחר באיפוק כדי להישמע ולהיות מובן. הגיטרות מרחפות בעדינות, אך שורטות, מגרדות בתודעה, כאילו ממאנות לפרוץ. להתפרץ, יחד עם הכעס האיום:

גַּם הַיָּדַיִם הָאֵלֶּה שֶׁבָּאוּ לִשְׂרֹד,
מְלַטְּפוֹת אֶת כָּל הַכַּעַס הַזֶּה
שֶׁנּוֹטֶה לְהִתְפָּרֵץ, אֲבָל מְאֻפָּק עַכְשָׁו.

נדמה ש"קודש וקול" שולח גרורות של כעס החוצה, כסיר העולה על גדותיו, כלשונות של מדורה מתעצמת מלחשוש לבעירה. בלחסן, למרות שירה פחות טובה לטעמי בשיר הזה, כתב כאן את הטקסט הטוב ביותר באלבום, ומוזיקלית בחר בכיוון רוקי יותר. לאחר פתיחה כה מובהקת של האלבום, ציפיתי לפרשנות ועיבוד משכנעים יותר אף הם:
בַּת קוֹל שיכורה ,אֲנִי כָּאן בינתיים!
נרוץ לְהַצִּית אֶת שְׂדוֹת החיטה
וְהִנֵּה הֵם כּוּלָם נוֹפְלִים כְּמוֹ אֶבֶן,
ואָמַרְתִּי פַּעַם חַיָּי הָיוּ מוּזָרִים.
וַאֲנִי בִּכְלָל בַּדֶּרֶך אֶל הַחֶדֶר
וְהִנֵּה הֵם כּוּלָם נוֹפְלִים כְּמוֹ אֶבֶן.
כְּשְשָכַחְתִי לִבְרוֹח וְנִשְאָרְתי עֵירוֹם,
כְּשְצָחַקְתִי בְּקוֹל עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.
"אנחת האדמה", שיר מדמם, שירה של ממש, יוצא כנגד מעגל הדמים הבלתי פוסק של עולמנו. כאן הרוק המינימליסטי של ההרכב מחמיא לטקסט. המתח, הגבול המיטשטש בין החומות, על כל המשתמע מהן, לבין הציפורים, על כל המשתמע מהן, בונה את גרעין ההבנה לגבי מהות היצירה של בלחסן.
הִנֵּה אָנוּ עוֹמְדִים דרוכים וּמוּכָנִים,
אַלְפֵי מִלִּים מְרֻסָּסוֹת עַל הַחוֹמוֹת
שֶׁל הִגָּיוֹן בָּרִיא מהול בְּשִׁגָּעוֹן.
וְזֶה תָּמִיד שֶׁמְּאַיֵּם שֶׁיִּקְפֹּץ מֵהַחומָה.
תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶבְרַח מַהֵר
וְשֶׁיָּעוּפוּ כָּל הַצִּפֳּרִים.

אך עם כל המילים הטובות, שירים כמו "וזה תמיד כאן" ואחרים, מבליטים את החולשה היחסית של האלבום: סוג של מונוטוניות, חזרה תבניתית שעשויה להרתיע ולהרחיק קהל פוטנציאלי לשירתו של בלחסן. הוא יכול למצב עצמו כיוצר ז'אנרי עם פלח קהל דקיק ונלהב, או לנסות ולהיפתח גם סגנונית ולהקל על היד המושטת והאוזן הכרויה. הזיכרון והאבל , ברגע שיוצאים החוצה אל הקהל, טעונים עיבוד מסוים, חומר למחשבה.
"גאולה" מספק לראשונה את הטעם המדברי, השחון, של תלמי אליהו שהביאו לפניו כל קשת אומניו. הקרבה/ריחוק בין האדם לבריאה באה כאן לידי ביטוי, בבלבול, בקרב אל מול הזמן ואל מול השגרה, אך היא אכן מתבטאת. השמיים אינם כחולים עבור בלחסן והפחד והתיעוב אינו בלאס וגאס אלא בנגב המערבי. הוא רוצה לשתוק ולבעוט גם יחד, אבל החיפוש אחר גאולה מסוימת ניכר במוזיקה והרווח, כולו שלנו.