על האלבום החדש של ההרכב "לילי פרנקו" עם עירא נוסבאום (גיטרות ושירה), דרור תשובה (בס ושירה) ומיקי גלס (תופים, כלי הקשה וקולות) אפשר לכתוב מכמה זוויות עיקריות. הראשונה, הגבריות הכמעט גולמית שמתבטאת הן בטקסטים, הן בעיבודים מבוססי הגיטרה ובוודאי שבשירה ובקול של נוסבאום. השניה, הקיציות והחום, השמש והאנרגיה הכתומה והיוקדת שמהווים מוטיב מרכזי באלבום ומקבלים ביטוי גם בעיצוב העטיפה הסטלני וההזוי של דרור תשובה עצמו. הזווית השלישית ואולי המעניינית מכולן היא הזוויות התל אביבית, האורבנית, המפורטת.

הזוויות הגושדנית הזו עם חוף מציצים ("טיל", "על האבן") עם ובלי משמעויותיו הנלוות בתרבות הישראלית, עם גשר מעריב ("על האבן") ונוכחותו/ העדרו כמצבה קיימת לישראל אחרת פעורה באמצע ההווה התל אביבי המשתנה תמיד, עם חניון "אחוזת חוף" ("שלמה 2000") ושכונת הילדות ב"מאיר המשוגע" , מביאה מ"לילי פרנקו" אותנטיות אחרת, מכוונת, כזו שניתן לשאוף בפיצוציה תל אביבית מצויה ללא טיפת יומרנות לא שייכת, ממזרח או ממערב.

בשלושת השירים האחרונים באלבום, ביניהם "לב חלב" עם זואי פולנסקי, ישנה גם התכוונות פיוטית יותר, מפותלת יותר, כזו שמציגה גם גיוון ומנעד שחסר מעט במהלך רוב האלבום עד שלעיתים נדמית חזרתיות מעט מעייפת. עם זאת, יש ל"לילי פרנקו" אמירה יצירתית וסגנונית בעלת משקל סגולי לא מבוטל של מקוריות וייחודיות בנוף המקומי וכנגמל טרי מעישון רגעי ההאזנה לאלבום לצד הבהייה בעטיפת האלבום עם כף היד האוחזת סגריה כלשהי מעל פני הים בהחלט אוכל לומר שיכולתי לראות דגים והם היו מעושנים היטב….