כבכל שנה בחמש השנים האחרונות אני מציין את סיום השנה בתריסר אלבומים שבלטו במוסיקה המקומית כאשר השנה הגיוון מגיע לשיאו: תרבותית, מקצבית, ווקאלית, אמירתית- מכל בחינה שהיא , שניים עשר האלבומים ברשימה שתוצג השנה לפניכם מציגים תמונה מעניינת של מוסיקה פופולרית שחומקת מהנהר השוצף של אמצע הדרך בדרך לביטוי אישי שמכבד את הקיים והבשל אך גם נותן תוקף לדורות חדשים של יוצרים ומוסיקאים בישראל.

טנא ג'י נפרד השנה מחן צח, חזי ברנסדופר ורועי שניידר ומאחל להם הצלחה רבה בפועלם המבורך למען המוסיקה הישראלית, כל אחד בתחומו . תומר גילת, שי פלד ואוהד שגב הצטרפו לציפי פישר, נטע עמית ומור אופק וכל אחד מהם בחר תופעה מזוקקת שכדאי לתת עליה את הדעת לכתוב עליה כאן, בינות לאלבומי השנה.

בשנה זו המשכנו לשים לב גם לפינות פחות חשופות לעין הציבורית כמו שירה מולחנת, מוסיקה לילדים והופעות של אומנים שזקוקים לחשיפה כאוויר לנשימה. מקווים שעזרנו במשהו…

אז הנה הם, לפי סדר האלף-בית של היוצרים, שניים עשר האלבומים הבולטים של ישראל לשנת תשע"ח מוגשים זו השנה החמישית ברציפות כאן בטנא ג'י- כתיבה שאוהבת יוצרים:

בתחילת "ארבע אותיות" , אלבום שירת הקודש של אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי, כאשר מתחיל להישמע הפיוט "אל חי מהולל בתשבחות" מתחילות להתרוצץ כאחוזות תזזית מחשבות ואסוציאציות, אינס אליאס התערבבה עם יניב רבה, משפחת זגורי עם נגן העוד והסיטאר אהוד יפרח חברי ורעי, ושאר הקשרים וכיוונים במוחי האשכנזי הקודח. חלק זה מה "הלל", רצף של ששה מזמורי תהלים הנאמרים בימי חג ומועד ובראשי חודשים מיד לאחר תפילת העמידה של שחרית, נשמע קדוש אבל פשוט, קרוב אבל נידח, שלנו אבל גם ממקומות וזמנים אחרים. את "ארוממך" אני מציב ברשימת החובה של כל מאזין ומאזין למוסיקה הישראלית.

לביקורת אודות האלבום "ארבע אותיות"

את האלבום  The Coming of Light חותם Builder's Tea , שיר משובח, המנוני אפילו, כזה שמזכיר לי המון שירים אבל אף אחד ספציפי. יש בו את כל התכונות שהופכות את ההרכב הזה להצלחה גדולה ששורדת כבר מספר אלבומים. הם אקוסטיים וחשמליים, הם גבריים אבל עדינים, לא מפחדים ללכת בגדול מבחינה צלילית (הרבה קרדיט לדניאל אנגליסטר במובן זה) וטקסטואלית אולם לא נרתעים מאינטימיות וענווה. קודם חורף, אחר כך אביב, צריך להמשיך לנוע קדימה אם מדממים הם שרים כאן ואני מוסיף שאפילו עמיחי דיבר על האפשרות שאנחנו נוציא את מטבעות החסד למדמם שמגיע לתחנת האיסוף…במקרה הזה מדובר במטבעות של כל אחד מאתנו.

לביקורת אודות האלבום The Coming of Light 

בואו נקח הפסקה קלה מאלבומי השנה ונקרא את התובנות של כתבי טנא ג'י אודות המפה המוסיקלית העדכנית במחוזותינו….נטע עמית לוקחת אותנו למחווה. מופעי מחווה ומה הם מעידים עלינו…

את השנה העברית פתח מופע מחווה לזכרה של ענבל פרלמוטר בבארבי, בדיוק 20 שנה לאחר מותה בתאונה בערב ראש השנה. הדעות לגבי איכות המופע היו חלוקות; למרות רשימת האמנים המרשימה (אסף אמדורסקי, מאיה בלזיצמן, ועוד), המופע לא ממש עמד בציפיות, ומרבית הביצועים לשירי אלבום המופת ״הקלטות אחרונות״ כמעט ולא הותירו חותם. מופעי מחווה נוספים לזכרה, פחות מתוקשרים, נערכו כמעט במקביל גם בירושלים ובלבונטין 7(צילום: קוקו).

בינואר ציינו שנה למותו של מאיר בנאי, ובהמשך השנה נערך מופע לזכרו בהיכל התרבות, בהשתתפות מרבית אמני משפחת בנאי וכן אמנים נוספים. גם אחד מהאבות המייסדים של המשפחה, יוסי בנאי ז"ל, זכה למופע מחווה בתאטרון הקאמרי, וכן למופע גדול יותר ו"עטור כוכבים" בהיכל התרבות.

בפברואר החל מיני סיבוב הופעות של "כף הקלע", מופע משירי גבריאל בלחסן, שבאוגוסט מלאו חמש שנים למותו. בניגוד למופעים האחרים, הפעם המופע לא הוגדר כ"מופע מחווה", אלא כמופע משיריו: חבריו (ליצירה ולחיים) אביב גדג' ורון בונקר יזמו והפיקו, וגייסו אמנים נוספים שסיפקו אינטרפרטציה אישית לשיריו של בלחסן. בניגוד למופע המחווה לענבל פרלמוטר בבארבי, במקרה של שירי בלחסן זה דווקא עבד: אולי מאחר שמדובר ביוזמה של חברים, מה שנתן למופע נגיעה אישית יותר, ואולי גם תודות להפקה מוקפדת יותר.  

ביוני, עמותת ״כביש אחד״ הרימה בירושלים סדרת מופעי מחווה לאלבומי מופת של אמנים מנוחים: מאיר אריאל, מאיר בנאי, נעמי שמר, ושוב – ענבל פרלמוטר וגבריאל בלחסן. גם באלו לקחו חלק מיטב אמני האינדי, והיה משהו מאוד אישי, משפחתי אפילו, באווירה ששררה בהופעות שנערכו במשך חמישה ימים רצופים.

מה היה בה, בתשע"ח, שהביאה עמה כל כך הרבה מופעי מחווה לאמנים מנוחים? האם זאת "תגובת נגד" לאינפלציה באמנים שעזבו אותנו בטרם עת, כמו בלחסן, פרלמוטר, ומאיר בנאי? האם זה רק געגוע? נוסטלגיה לתקופות שהיו ולא ישובו עוד? אין לי תשובה חד משמעית, אבל פרלמוטר ניסחה את זה היטב בשירה "זהירות מהמרווח": "פעם הזמנים היו יותר טובים/ כולם אומרים ככה חולם חושבים". אבל רק לכאורה, אם מקשיבים גם לפזמון: "העתיד נראה לי הרבה יותר מגניב/ רוצה לנסוע ברכבת התחתית של תל אביב". מי ייתן ובשנה הבאה (או לפחות מתישהו במאה הבאה, לפחות לגבי הרכבת. בואו נהיה ריאליים) – עוד נזכה לכך.

באלבום "ליילי" נמצא שיתוף פעולה מסקרן בין שני יוצרים ממחוזות שונים של המוסיקה הישראלית וחברי ילדות : גל תורן, הסולן הנפלא של "מרסדס בנד", וגיא לוי , קונטרבסיסט מעולם הג'אז , מלחין פרוייקט משיריו של אלכסנדר פן ואלבום הילדים "שירים לעמליה" נפגשים לאחד האלבומים המסקרנים של העת האחרונה. באלבום זה נמצא את "צפונה", שיר אחד מני רבים השנה שמתמקד במסע חוצה גבולות, כמה מהם מצויים בהמשך סיכום השנה שלפניכם.

ביקורת אודות האלבום "ליילי"

סולנה לשעבר של "זבולון דאב סיסטם" מוציא אלבום בכורה בהפקתו של אורי בראונר כנרות איש "בום פם" וזונח במידה מסוימת את הרוטס-רגאיי של ההרכב לטובת ביטוי רחב יותר מבחינה סגנונית, הן מבחינת אימוץ קווים וכלים אתיופיים  והן מבחינת היפתחות לסגנונות , איך נאמר זאת, צפוניים יותר…גילי יאלו באלבום הבכורה שלו כסולן, מתגלה כבעל פרסונה אומנותית מגוונת, סקרנית, בוחר היטב את שותפיו ליצירה ולנגינה, יודע בידי מי להפקיד את הפקת האלבום ולא מתבייש להיות תלמיד בתהליך היצירה.

ביקורת אודות האלבום "Gili Yalo " 

כתבי טנא ג'י ממשיכים לספק תובנות והפעם ציפי פישר על הגרוב וההיפ-הופ הישראלי של השנה החולפת:

מבחינתי זו היתה שנה שנכנסו בה הרבה קולות צעירים ומבטיחים לסצנה של מוזיקת ההיפ-הופ/גרוב, שהוכיחו שאפשר לשלב קליטות וקצב יחד עם איכות. בעוד שאי אפשר להתחמק ממפגש עם מוזיקאיי מיינסטרים כמו סטטיק ובן אל, שמחתי לראות שגם הצליחו לפרץ כמה יוצרים עצמאיים יותר. מי שאחראים בעיני לכמה מההפקות היותר איכותיות השנה הם שיגולה רקורדס, חברת התקליטים החדשה של כהן@מושון, שהם מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. אני מודה שפה ושם לא לקחתי אותם ברצינות, וחשבתי שהם יותר מצחיקים ממוזיקאים, אבל התברר שהם מנטורים מעולים לדור הצעיר, וגם יודעים לתת הפקה מהודקת. האלבום הראשון שיצא בלייבל החדש היה די ג'יי מש, אבל מי שכבשה את ליבי היתה עדן דרסו. בזכות ההיפ הופ הנשי המרענן שלה. בניגוד לרוב הזמרות בסגנון היא לא מפחדת להיות קצת קשוחה, אבל כשבא לה היא גם יכולה לעשות סול, לא פלא שבגלל השילוב הזה קראו לה "לורין היל הישראלית" (צילום: בועז אקינו).

הרמה של מוזיקאים ישראלים כיום היא כל כך גבוהה, שהם מבוקשים גם בלייבלים לא ישראלים. קחו את הלייבל Stone's Throw  למשל, שחתומים בו מוזיקאים מארה"ב מאוד מצליחים כמו אנדרסון פאאק או סודאן ארקייבס, שיש לו גם שני מוזיקאים ישראלים – Cohenbeats , שהוא כאמור אותו מיכאל כהן משיגולה, ו-Rejoicer , השם של ניתאי הרשקוביץ. ככה למשל אפשר "למכור" לקהל לא דובר עברית שיר שמבוסס על סמפול של קלאסיקה ישראלית, "ארבע עשר אוקטבות" של יוני רכטר ואבנר קנר.

רוב המוזיקאים שציינתי חתומים בלייבל הישראלי Raw Tapes, שגם בו אפשר למצוא את כמה מהמוזיקה הישראלית הכי יפה. קחו למשל את השיר הזה של סול מונק (אביב כהן) שמביא גרוב חסר מאמץ עם קצת עזרה של שוזין ויונתן אלבלק. על רקע ההצלחה הזו של יוצרים ישראלים בשוק הישראלי, המהלך של אקו להוציא אלבום שני בעברית מעניין במיוחד.  גם פה מיכאל כהן בהפקה, אבל בקולות הרקע (וגם חתום במשותף על המילים) אפשר למצוא נציג של הדור הקודם, שאנן סטריט מהדג הנחש.

אקו כותבת על הקיבעון של קובעי הטעם המיינסטרימיים, שרואים בורסטליות שלה כחסרון כי הם לא מסוגלים לתייג אותה במגירה המתאימה, כשהוא למעשה ייתרון. וזה בעצם לדעתי הקו המאחד בין כל המוזיקאים במיני-סצינה הזו  – היכולת הישראלית המופלאה לקחת קצת מפה, קצת משם ופתאום לאלתר משהו חדש. ככה אנחנו מצליחים אפילו "למכור קרח לאסקימוסים" ולהביא לארץ שהמציאה את הגרוב וההיפהופ את הגרסה העברית …

אחרי שדודו טסה כבר הופיע ברשימה זו בתשע"ו, כעת כבר ניתן לומר זאת בבירור: השילוב "אלי אליהו ודודו טסה" גדול מסכום חלקיו. שילוב השירה הייחודית של אליהו עם היכולות והפוטנציאל הבלתי מדיד של טסה, כמובן עם התרומה הבלתי נפרדת של ניר מימון, מקיימים במוסיקה הישראלית נדבך אחר, כזה המביא את השירה לשולחן האוכל, לקירות בית הספר בהפסקות, לנסיעה מהורהרת ברכב, לטיפוס מאומץ באופני הרים, לתנומה שבין שמירות במילואים. לא עוד שירה מורמת מעם אלא שירה של נפש, של חיים אפורים, טראומטיים, של הכרח, של פיוטיות מושלכת בפינת רחוב.

ביקורת אודות האלבום "איגרת אל הילדים"

אחרי ששאנן סטריט הופיע ברשימה זו בתשע"ד עם "הכל לטובה", יאיא כהן אהרונוב עם "ילדי בית העץ" שלו והאלבום הקודם של הלהקה "שותפים בעם" הופיעו בתשע"ו , הנה הילד המשתין דופק כרטיס נוכחות פעם נוספת.

"הדג נחש" לא חוששים מתכנים אפוקליפטיים . ב"מצביעים ברגליים" הם פונים לכולם: "ימין, שמאל, קחו את זה למעלה למעלה" ושרים "זו לא המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה" אבל גם על אש ברחובות, רעבים שדוקרים את השוקעים בחובות ועוד. התקווה של "הדג נחש" חזקה ועזה אבל נכוחה ומפוכחת. ב"סרט מלחמה" הציפורניים נשלפות בתוכחה: "דור הולך ודור בא/ מחכים לסיבוב הבא/ מנקמה לנקמה/ תקועים בסרט מלחמה", וההתקפה על "זה שבקודקוד" בוטה וחריפה. הרכב שכבר הרוויח את מקומו ועמדתו בתרבות הישראלית צריך ואמור לא לצנזר עצמו והאמירה הברורה ראויה לשבח בגלל הכנות האומנותית שלה, לכל הפחות.

ביקורת אודות האלבום "וולקאם טו איזראל" 

שוב פאוזה והפעם כדי לקרוא מה שיש למור אופק, שספרו המצוין"כיבוי אורות" ממשיך להכות גלים, לכתוב על אחד מהיוצרים המסקרנים במקומותינו:

"יש לי את המחלה של קורט קוביין, אותה אחת בדיוק",המשיך בוטניק. "זה נקרא סכיזואפקטיבי. זה שילוב של מאניה דפרסיה עם סכיזופרניה. כשהמאניה מגיעה לשלב ממש מתקדם, אז אני מתחיל להזות ולשמוע קולות, ואז אני מתחיל לשיר 'I'm so happy cause today I found my friends'   שורת הפתיחה של "ליתיום", מתוך "Nevermind" של "נירוונה". באמת, אני שומע אותם בתוך הראש שלי, או מחוץ לחדר הסגור. זה מדהים".כך אמר דורון בוטניק לבן שלו בראיון ל"הארץ".

בהיכל הרוק של ישראל בואך גבעת חיים מאוחד אף אחד לא מרים גבה, בוטניק מופיע שם כל שבועיים בערך. וכל פעם מפתיע מחדש. אם זה לבד, עם זה עם ההרכב אינגה דינגו (ביחד עם גיא דקל תופים ואלון רנצר גיטרות)  ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה . והתנועה הבלתי פוסקת של בוטניק ביצירה היא גם בלתי נתפסת. (צילום: חגית מירון)

אני מנסה להשתחרר משיר אחד שלו 'כמו שאת' ואז נתקל ב'מחייך אל הנמר' ובו בזמן שוכח לגמרי שיר אחר שהייתי בטוח שהוא שיר העשור. וכל שיר שונה בתכלית מקודמו. בן שלו כתב אז שילוב של דיוויד בואי וקורט קוביין וכל כך שמחתי שיש מי שרואה והנה בוטניק הולך לפרוץ  את המעגל אבל איפה המעגל ואיפה הגולם ?

אז אפשר להוסיף לזה גם את בק בתקופות היותר שמחות שלו ואפשר להיכנס לעמוד שלו בבנדקאמפ ולהתמקד באלבום אחד מתוך השלושים ולהקשיב כל פעם למשהו אחר. לפעמים זה אקוסטי ושקט לפעמים זה בועט בפסיכאדליה ונותן בראש אבל לאורך כל היצירות הכל מתחבר לקו זרם מדויק ונכון והרמוני וכמה מוסיקה.  מדי פעם מתגנב לו עוד קול הקול של דורון ובעברית יוצא ממנו משהו אחר, רך יותר, עגול יותר, שלם יותר. בין אם יפרוץ ובין אם לא ברור לי שיש לי לאן ללכת ומה לגלות ולמי להקשיב גם בשנה הבאה.

אחרי שאלבום הבכורה של ההרכב הופיע ברשימה זו בשנת תשע"ד, מתוך האלבום השני של "החצר האחורית", "הפליט" ללחן ובביצוע של איתמר ציגלר כבר הספיק לכבוש לבבות רבים בעזרת הקליפ בבימויו של תומר יוסף שלכשרון שלו כנראה שאין ממש גבול. אחרי "אחד משלנו" באלבום הקודם בו שר ציגלר על "מלח הארץ" הכוזב הוא שר כעת "אתה לא משלנו" לפועל הזר מפיותיהם של הישראלים שונאי הזרים שמקשיחים את לבם למול מצוקה אנושית כאילו אנו עצמנו לא עמדנו במקומם לפני מספר עשורים בלבד ואכן "השעה מתאחרת" ללחן ובביצוע של תומר יוסף משלים את הסיבוב הראשון בין חברי ההרכב שכולל כמובן גם את גדי רונן בשיר סימבולי יותר, אבסטרקטי יותר. כאשר יוסף שר "אש אוחזת באש/ זעקה מיוסרת/ את הנפש תרעיד/ השעה מתאחרת/ לאן פנינו, תגיד" על כל מאזין מואצלת האפשרות או אפילו מוטלת אחריות לפרש את השורות של רוטבליט כאוות נפשו ולחפש האם ישנה אכן דרך אחרת שניתן לנסות לפני שיהיה מאוחר מדי.

ביקורת אודות האלבום "החצר האחורית 2" 

אלבום סולו שני להילה רוח, מי שהולכת וצוברת מעמד כאחת מיוצרות האינדי המרתקות והמאתגרות במקומותינו בשנים האחרונות. לאחר האלבום "רופאה במערב", "מוסיקה לפרסומות" ממשיך לנעוץ חיצים מכוונים היטב בבטן הרכה של הקיום האורבני והבורגני הישראלי, הרי "כל האכזבות דומות / מוסיקה לפרסומות", שרה רוח בשיר הנושא שעוסק בשטאנציות, בשטחיות טראגית ובלתי נמנעת.

ביקורת אודות האלבום "מוסיקה לפרסומות"

ממשיכים בסקירת הכתבים והפעם שי פלד מרים אצבע פטריוטית לאוויר :

הספידו אותו. אמרו שהוא נדוש, ביזארי, מיושן, מייצג את כל מה שרע במוסיקה ובפופ בפרט. בהקשר הישראלי היו כבר מי שהציעו להרים ידיים ולפרוש מהתחרות הזו. הסבירו זאת בריבוי המדינות המשתתפות, בהצבעה המפרגנת מדי המתקיימת בין מדינות שיש ביניהן קשרי תרבות והיסטוריה, וכן, אי אפשר בלי לדבר גם על הטינה לישראל, שלא לומר האנטישמיות, ההופכת את האפשרות לכך שישראל תזכה בתחרות לבלתי אפשרית, כמעט דמיונית. משהו שאפשרי כמו הסכם שלום ישראלי-פלסטיני, העפלה של ישראל למונדיאל, וראש ממשלה ששמו אינו בנימין נתניהו.

והנה פתאום הפתעה. ישראל עולה לתחרות עם  TOY  שיר שלא דומה לשום דבר שהיה כאן בעבר. לא לאומי (כאן, חי, הורה), לא אוניברסלי (אבניבי, דיווה, הללויה). המילים מבולבלות ומערבות שברי משפטים בעברית ובאנגלית, נטע  ברזילי נשמעת כמו זמרת נשמה שחורה ולא כמו ילדה טובה שבאה מהוד השרון, ופתאום זה עובד. השיר הופך לשיחת היום בקרב כל מעריצי התחרות, ובבת אחת הופך לפייבוריט האולטימטיבי לזכייה, ובסופה של התחרות לא מאכזב, ומביא את האירוויזיון בפעם הראשונה מזה 20 שנה לישראל. כל מי שאמר "לא נזכה כי העולם אנטישמי" ירד למחתרת (צילום: דניאל קינסקי).

איך זה קרה? שוב הוכח בפעם המי יודע כמה שיש כאן לא מעט אנשים שהאירוויזיון עושה להם את זה. או כי הם אוהבים את התחרות עצמה ואת השירים המשתתפים בה, או כי הם רוצים להיות חתומים על הישג ישראלי שיביא גאווה למדינה. לאירוויזיון בישראל (כמו לכדורסל, זכיות בפרסי נובל, מועמדויות לאוסקר ובניגוד מוחלט לכדורגל) יש מסורת של הצלחות ישראליות. 

בשנה הבאה, במידה וכל המכשולים הרבים המוערמים על אירוח האירוויזיון בארץ ייפתרו, ישראל תהיה זו שתארח . סביר להניח שמלבד הציפיות לאירוע שיעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר (ממש כמו שתי התחרויות שאירחנו בעבר), הציפייה לשיר שיעשה זאת שוב (כמו "הללויה") או לפחות יגיע למקום סביר (כמו "יום הולדת") ירקיעו שחקים, ויהפכו את הדיון בשיר שייצג אותנו לשיחה המרכזית בכל מקום. בשורה התחתונה האירוויזיון הוא כאן כדי להישאר. קהל האוהדים הרב שיש לו פה, לא מתכוון לתת לו ללכת לשום מקום. 

עם מפיק מוסיקלי מליגת העל כמו צח דרורי האלבום עובר מבלדיות לקצביות, מעדנה אל כוח וחור חלילה. "אל תעזוב" מראה עוצמה בקול של נרקיס , כוח של אשה שעברה דרך של ממש. "אני בורחת כדי לחזור מהר" היא שרה ב"תהיה לי בית" המצוין , אל האל, אולי אל איש. ב"שדות" היא שרה "בואי נרוץ לשדות" ונדמה שהיא נעה כל העת בין בית לבין חוץ, בין הר לבין עמק, בין חלון לבין נוף והמרווחים הללו הם הם היצירה שלה עצמה.

ביקורת אודות האלבום "בוא נדבר אמת"

כבר כמעט ושלושה עשורים מלווה את הפסקול הישראלי הקול הייחודי של היצירה שיוצר עמיר לב. ככל שאומן ייחודי יותר, כך קשה לו יותר להפתיע, לרענן, להיות רלוונטי לקהלים חדשים. באלבום החדש עמיר לב מוצא זווית אחרת לביטוי, ארבע שנים לאחר האלבום המשובח "נוגע בדרכון". "פחות אנגליה ויותר שמש" מתאר לב עצמו את הצליל של האלבום החדש אולם פתיחת האלבום עם "הירוק העולה" היא עדיין יותר חורף, אנגלי, גלילי או אחר מאשר מישור שטוף שמש. אמנם הצליל המיתרי, הסהרני ואולי אף המערב אפריקני בולט יותר ב"מעיין" ומרתק את האוזן, אבל עבורי לב משחזר כאן תחושות פרבריות של גוש דן, או קריות: "מתקן מזגן", "השכנה מעבר לקיר", "סופר יוחנן"- לגמרי לגמרי "חשמל מהשמש", חשמל אנושי, של יצרים, של געגועים, של רגשות.

ביקורת אודות האלבום "חשמל מהשמש"

כתבי טנא ג'י ממשיכים לסכם את הזוית שלהם בסיכום השנה והפעם תומר גילת, שצילם גם את התמונה הזו של עמיר לב, על היוצרים שעשו לו את השנה:

2018 הייתה שנה מעניינת באינדי הישראלי, עשרות אומנים ולהקות ישראליות הוציאו אלבומים וסינגלים חדשים וחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה במגוון במות, במועדונים ובפסטיבלי רוק לאורך השנה המוכיחים שישנם גם חיים מחוץ לרשימות ההשמעה של תחנות הרדיו. בין כל עשרות ההופעות שליוויתי השנה בצילום ותיעוד, אשמח לציין מספר אומנים ולהקות לדעתי עשו השנה צעד מרשים בכניסה לתודעה הציבורית .

עדי אולמנסקי – כבר שנים שעדי בודקת את גבולות מוזיקת הפופ אלקטרו היפ-הופ, היא שרה באנגלית ונשמעת בין לאומית לא פחות מכל אומן אמריקאי אחר. השנה היא פרצה לתודעה הציבורית עם שירים כגון Snow ו-Bombs away שהושמעו תכופות ברדיו אך באמתחתה עוד עשרות שירים מופלאים וייחודיים.

הקולקטיב – הלהקה הותיקה והאהובה עברה שינויי הרכב קלים ולאחר מספר שנים של שקט מוזיקלי  והוציאה אלבום שלישי ומצוין ( The Coming of Light) הנע כקודמיו במחוזות הפופ-פולק. הקולקטיב הוכיחו לכולם שאיכות רק יכולה להשתפר.

Full Trunk  – גם כאן מדובר בלהקה ותיקה שצוברת עדת מעריצים גדולה, אלבומם החדש ( Show Us What You Got) לווה בסיבוב הופעות מרשים ברחבי הארץ כאשר כל יעד הפך במהרה לסולד אאוט ואין זה פלא, הסגנון הרוק-בלוז המשלב אלמנטים ים תיכוניים מקפיצים הופך כל הופעה לאירוע סוחף ושמח.

Anna RF – הרכב דרומי המשתייך לז'אנר מוזיקת העולם עם השפעות מאיראן, טורקיה והודו הוציא אלבום חדש (Flight Mode), מגוון ומלא כל טוב ולדעתי הטוב ביותר שלהם עד כה. השימוש במוזיקה האלקטרונית והמודרני עם מוזיקת העולם יצר תוצאה מקפיצה וכיפית המעלה באוב את ימיהם הטובים של שוטי הנבואה, להקת שבע ודומיהם.

גבע אלון – אלבום שני בעברית לאומן הייחודי הזה שיצר עד לפני כמה שנים רק באנגלית. האלבום החדש קליל וקליט יותר מקודמו עם שירים כמו שיר הנושא – "מחפש שמיים" ו-"בא הביתה" המצוינים שגורמים להתאהב בגבע אלון מחדש.

ג'ירפות – אמנם להקה לא אנונימית, אך לפני כשנה וקצת חזרו להופיע בדרך לאלבום חדש "מי שלא ישן כועס" שהוציא מתוכו מספר סינגלים מצוינים כמו שיר הנושא שהפך ללהיט במהירות ולווה בסיבוב הופעות מרשים לאורך יותר משנה, גם לאחר כל כך רבה שנים הג'ירפות נשמעים אקטואליים מתמיד.

ולסיום, עמיר לב – האומן הותיק והייחודי שמלווה את סצנת האינדי כבר עשרות שנים הפתיע באלבום חדש ומסקרן – "חשמל מהשמש" שבו לקח את סגנון הכתיבה התודעתית צעד קדימה אל מילים מינימליסטיות בעלות עומק רב ועיבוד הנוטש את הרוק לחלוטין וכמו המילים, גם בו הסגנון המינימליסטי שולט, התוצאה נשמעת ממוקדת ונוקבת מבעבר. זה אותו עמיר לב רק יותר חד ועוצמתי, בשבילי זהו אלבום השנה.

האסוציאציה הראשונה שזינקה בתודעה בהישמע הצלילים הראשונים והשורטים של "יום חדש", שיר הפתיחה של האלבום למילים של יוסי אלפנט, גיבור / אנטי גיבור גיטרה אגדי, הייתה לעיבוד של אורי כנרות ל"שקט" של "בלאגן", עבור קרולינה והסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך". שם, כמו באלבום של שני פלג, משתלבות עוצמות גבוהות, מבהילות לעיתים של תשוקות ופחדים, של יצירתיות ושבריריות, של כוחניות וחוסר סטנדרטיות. אם וולך הייתה גיבורה של שירה, פלג באלבומה השני, בנויה מחומר דומה, והעמדה הזו עשויה להיות מסוכנת.

בשיר הנושא של האלבום פלג כותבת ושרה : "היא תמיד על סף תהום/ לא ליפול" ו "היא מחכה לניתוקים/ אם היא רק הייתה יכולה/ להמריא ולדאות" ואכן ניכר כי הדואליות הזו, בין המשיכה לתהומות לבין הכמיהה לגבהים, מזינה את פלג ויוצרת את הייחודיות המרתקת הזו.

ביקורת אודות האלבום "ניתוקים"

אלבום שלישי לתומר ישעיהו מחצית ההרכב "איזאה", שנה בדיוק מאז "בוידעם" שנמנה על אלבומי השנה באכסנייה זו (אלבומי תשע"ז של טנא ג'י ), ושוב, עם אותו הקסם, אותה הרכות ואותו הבוזוקי, תומר ישעיהו יודע לכבוש את האוזן ולהמיס את הלב משל היה קאט סטיוונס מעורב בדון מקלין משולב בארז הלוי מגובה בלהקת "אמריקה" וטיפת CSN ו….בעצם מה נשתנה האלבום היפה הזה מאלו שקדמו לו?…לא הרבה וטוב שכך…ודאי שלא מבחינה מוסיקלית..

ביקורת אודות האלבום "טריפולי"

ולסיום פרק הדעות של כתבי טנא ג'י, הנה המוסיקולוג אוהד שגב על   המוסיקה היהודית-ישראלית המתחדשת:

 לצמד המילים "מוסיקה יהודית" אפשר וניתן לתת כמה פירושים, כמו: מוסיקה שיהודים משתמשים בה, מוסיקה יהודית-מסורתית המלווה צמתים בחיי היהודים עפ"י מעגל השנה ומעגל החיים, ומוסיקה אשר מבטאת ועוסקת בתכנים יהודיים, או יותר מדויק-ישראליים מקוריים.

מבחינה היסטורית חשוב להבין שהמוסיקה היהודית במאות השנים האחרונות, ובעיקר במזרח-אירופה,שם היה מרכז היהדות ב300 שנה האחרונות, יצרה "מוזיקה חסידית" שבה נלקחו פסוקים מהמקורות ומהתנ"ך ובעיקר פסוקים מתהילים כמות שהם, והחלו להיות מולחנים ומושרים בפי קהילות יהודיות אלו.מוזיקה זו היוותה תחליף חיוור ודל לשירה המפותחת של תור הזהב בספרד מאות שנים בודדות קודם לכן.

בשני העשורים האחרונים, כאמור, החלו להקות והרכבים שבאו מהאוירה היהודית הדתית והמסורתית ולאחרונה גם "חילונים" למהדרין-ליצור מוסיקה מפותחת מהמקורות, הנשענת על מקורות היהדות, והפעם לא במובן המסורתי של שירים חסידיים המלחינים פסוק או שניים וחוזרים עליהם פעמים רבות,וגם לא גיוס של אלמנטים מן המקורות לתכנים חילונים, אלא אוריינטציה וכיוון מובהק לעבר יצירה נטו של מוסיקה אומנותית מפותחת ומקורית שנקרא לה בשם המדויק: "המוסיקה היהודית-ישראלית המתחדשת".

הז'אנר הזה מבטא ומבשר שלב חדש בתולדות שיבת ציון-השלב האמוני, שלב שבו הרוח והאמונה מתחברים עם הבנין החומרי של האומה בצורה הרמונית. תקופה של חזרה למקורות היהודיים במובנם הישראלי המקורי והאמיתי יצירות מז'אנר "המוסיקה היהודית-ישראלית המתחדשת" יכולים לכלול מגוון אפשרויות בתוך גבולות הז'אנר אשר מתרחב מיום ליום ומשנה לשנה ב"ה ומכיל מגוון רחב של זמרים והרכבים משכבות סוציולוגיות שונות ומגוונות ובמגוון רחב של סגנונות מוסיקה וצורות ביטוי ויצירה אומנותית-מוסיקלית.

ז'אנר "המוסיקה היהודית-ישראלית המתחדשת" הוא ז'אנר מתרחב והולך, ויצירתיות היא התנאי ההכרחי לקיומו, ביסוסו, ואחיזתו במרחב התרבותי בישראל ובעזרת השם שיזכה לגדול ולהתפתח, בדרך לתחיה תרבותית כוללת שתוביל בעשורים הקרובים את התרבות במדינת ישראל.

צילום : עירא דיין.

לסיכומי השנה הקודמים של טנא ג'י:

אלבומי השנה תשע"ד

אלבומי השנה תשע"ה

אלבומי השנה תשע"ו

אלבומי השנה תשע"ז